על הקלף מזוזה על למשה מסיני תפילין והא דתניא הלכה במקום שער יפרש דכסוסטוס קלף במקום בשר דכסוסטוס קלף ודכסוסטוס הנזכרין כאן הן מן הגוילין לנו אדוננו אם מילין ובצואת כלבים ובמלח, או כמו שעושין המעובדין במי זצ"ל - במלח כשנים שלשה כאן מביאין עורו בי ות ירור שיטת ומולחין רב אותן האי גאון ושוהין בקלף שורין אותן ודוכסוסטוס - במים והש ובסיד שלכתה ומעלין אותן מהן ימים ואחר כך מהן שערן וקליפתן וגורדין לדורות וקושרין אותן בבמלבנות שלהן כאן מתפרסם בנתיים רק חלק א. ובעז"ה בקרוב יפורסם ומניחין אותן במלבנותיהןהמאמר בשמש. במלואו. תשובה: כך ראינו, כי זה ניסן תשע"ח ששורין אותו בסיד ובמים לא ממנו קולפין קלף ודוכסוסטוס מיכאל חימי "במי מילין ובצואת דעפיץ כמה שכתבתם אלא הכשר לקלף ואחרי כן שפין אותן בתמרים ובקמח שעורים כלבים ובמלח" וקולפין אותו ומעבדין את הקלף בעפצא לשמה וכותבין פרשיות שלתפילין על מקום בשר וכורכין אותו באותו דכסוסטוס שנקלף ממנו ומעילי ליה לשילחא. "ואמר מר רב אדם גדול וחשב כי שרירא האי "בקלף איני יודע" טעה בה בלשון חכמים חיפה- קלף הוא ר"ק, ולא הוא אלא ר"ק ולא עפיץ והיינו "ריק". דפתרא: דמליח דמליח ולא קמיח וקמיח ולא עפיץ. ולא חזי לנא מעולם ספר תורה דקלף ולא חיפה הכשירו מר רב למעבדיה. וריק שהיא מצוה מן המובחר משה, ולא הודו לו חכמי דורו כמו מר רב יוסף גאון בן מר רב רבי ולא חכמי ישיבתו כמו מר רב נחשון ואף אשר אחריהם".
- מפתח מפורט - מפתח מקורות תלמודיים תקציר: פרק א'- בתיאור מבנה העור המיועד עבור כתיבת סת"ם. התבוננות בצורתו והרכבו של העור. האפידרמיס ושמותיו. הדרמיס ושכבותיו. מקום החלוקה הטבעי. היפודרמיס-מורא. עור העוף. הדרמיס המעובד בסיד נקרא רי"ק. ראייה מעור העוף מהגמ' שבת קח ע"א שהדרמיס הוא הקלף. פרק ב'- תאור החלק המעשי שבעיבוד העור תיאור שלבי העיבוד הסיד. תפקיד פעולת הסיד על העור. דיקוק העור במכונות החדישות. עיבוד הגוויל, מליח. קמיח. עפיץ. ראייה מהירושלמי מגילה פרק א הלכה ט לגבי גירוד ותיקון הגוויל מצד בשר. פרק ג'- מהות עיבוד עפצים בהשוואה לעיבוד הסיד חלק א- הבנת מהות העיבוד העפיץ והגדרתו ע"פ מסורת הגאונים. שאינו עפיץ נקרא חיפא או דפתרא ורק עפיץ נקרא קלף. הראשונים שקדמו לר"ת פסקו שדפתרא פסול כרב האיי גאון, והיתר הסיד בדיעבד. גם בארץ ישראל עבדו בעפצים כמבואר בירושלמי שבת ח,ג. המנהג להשתמש ברי"ק היה משום גזירת שמד בארץ ישראל במאה השישית. עור שלא מעובד בעפצים לא יצא מתורת נבילה. הרי"ק לא יצא מתורת נבילה - ראייה מעור הדג שהג'לאטין הוא הזוהמה. חלק ב- שיטת ר"ת במחזור ויטרי לגבי "קלפים שלנו" המעובדים בסיד. ר"ת חשב שרב האיי גאון מכשיר עיבוד סיד, ולהדיא מבואר ברב האיי לפסול את עיבוד הסיד. מסורת פירוש הגאונים בהא דאפיצן הא דלא אפיצן אינה כפירוש ר"ת. שיטת ר"ת במקורה הייתה שדפתרא כשר. ביאור התוספות בדעת ר"ת לכשרות עיבוד הסיד -"שאינו ראוי להזדייף" והקשיים שבשיטה זו. תירוץ חדש-רק גוויל צריך עיפוץ. סיכום: הוכחנו שלדעת רב האיי גאון וכך מסורת הגאונים והראשונים שלפני ר"ת, שהמושג "קלף" מכיל בקרבו את הגדרת העיבוד העפיץ המתקנו מבחינה מהותית ומשנה את הרכבו הכימי של העור, ומוציאו מידי תורת נבילה, כלומר מדרגת "חיפא" או "דפתרא" או "נייר" -לדרגת "קלף". אבל עיבוד הסיד חסר את המעלה הנ"ל. ולקמן בפ"ד נעמוד על דברי רב משה גאון שהכשיר את הרי"ק וטעמו. פרק ד'- קלף ודוכסוסטוס- בירור שיטת דעת רב האיי גאון זצ"ל והשוואה לכלל גאוני בבל הקדמה: תיאור ראשית המבוכה מהו קלף ודוכסוסטוס: חלק א. בירור דעת רב האי גאון מהו הקלף. א. הרי"ק -הוא הדרמיס כמבואר בפירוש קדמון ממצרים. ב. הרי"ק בערבית הוא חיפא והוא הנייר שחז"ל פסלוהו לכתיבת סת"ם כמבואר בפירושו למשנה במסכת כלים פי"ז משנה ט"ו. ג. הרי"ק שפסל רב האיי, היה מעובד בסיד. כמבואר בתשובת הגאונים הרכבי סימן ס"ג. ד. הדרמיס הוא הקלף. והאפידרמיס הוא הדוכסוסטוס. כמבואר שם. ניתוח מדוקדק ומפורט של תשובה ס"ג. הקלף והדוכסוסטוס הם חלקים פיזיים מוגדרים בעור -הדרמיס והאפידרמיס. הראשונים שביארו את תשובה ס"ג שהקלף הוא הדרמיס. חלק ב. בירור שיטת שאר גאוני בבל מסייעת לבירור שיטת רב האיי גאון שהקלף הוא הדרמיס: הקדמה: בירור מהות שני מושגים- "קלף וחיפא". ראיות מהגנזי מצרים. דעת רב שרירא -אביו של רב האי גאון- שהקלף הוא הדרמיס מתשובת האשכול. דחיית טענותיו של הר' בן ציון אוריאל הי"ו. גם רב משה גאון הבין שהדרמיס הוא החלק בעור הנקרא קלף. שיטת רב נטרונאי בן הילאי תלמיד רב משה גאון, שהקלף הוא הדרמיס. יש לפקפק אם הייתה תשובה כזו לר' נטרונאי להכשיר את הסיד וכן המיוחס לר' שמואל בן חפני גאון. ראייה מהשאילתות דר' אחאי לפירוש הירושלמי שהקלף הוא הדרמיס. אין לחלק בין "ספר" ל"קלף" לעניין העיבוד. גם בדעת רב עמרם גאון סורא לאחר רב נטרונאי מתבאר שהקלף הוא הדרמיס.
ע"פ דברי רב עמרם נבין את הגמ' במנחות ל"ה ע"א. שיטת רב סעדיה גאון כהשלמת התמונה של גאוני סורא. גם שיטת רב יהודאי גאון שהקלף הוא הדרמיס המעובד בעפצים. ביאור תשובה תל"ב של ר' שרירא גאון. לסיכום: התברר בראיות מוצקות ששיטת כל גאוני בבל כדוגמת רב אחאי גאון, רב נטרונאי, ור' משה, ורב שרירא, ורב עמרם, ומר רב יוסף גאון בן מר רב רבי ומר רב נחשון, ורבנן דתרתי מתיבתא, -ומכללם נדע שזו גם דעת שאר הגאונים כר' יהודאי, ורס"ג ושאר הגאונים הנזכרים בגנזי מצרים. -ועל ראשם רב האי גאון -שהדרמיס- צד בשר- הוא הרי"ק, וכשיעובד בעפצים -הוא החלק הנקרא קלף שעליו התכוונה ההלכה למשה מסיני. ור' משה גאון הכשיר קלף מעובד בסיד ושיטתו נדחתה. חלק ג. ניתוח מפורט ומדוקדק בדברי רב האי גאון בפירושו לשבת המובא בר"ח. ישוב הסתירה המדומה שבדברי רב האיי. שבע הוכחות שהמילים ואפא דמגילתא" וכו' הם תוספת מעתיק ואינם לרב האיי. השערה כיצד נכנסה ההערה לפירוש רב האיי. נמצא כת"י ישן המבאר את שיטת הקילוף -השונה- של הדעה החולקת על רב האיי. סיכום משנת גאוני בבל ושיטת רב האיי גאון. וביאור שמות המושגים גוויל, קלף, ודוכסוסטוס. פרק ה'- מסורת כל קדמוני ספרד מצרים אטליה ומגנצא שהקלף הוא הדרמיס. ושהגדרת הגוויל היא "עור שלא נחלק האפידרמיס מהדרמיס". ממשיכי מסורת הגאונים בספרד ומצרים הרי"ף והרמב"ם -שהקלף הוא הדרמיס. ביאור שיטת הרי"ף. ביאור שיטת הרמב"ם. שיטת הרמב"ם המלאה מבוארת בתשובה קנ"ג. הרמב"ם מגדיר גוויל "שלא נחלק לשנים" וככל חכמי ספרד ע"פ מסורת הגאונים. הרמב"ם מגדיר את המושג "קלף" בשלמותו כשיטת הגאונים. הרמב"ם מצריך עיבוד עפיץ דווקא שזו הגדרת "ספר" וכמסורת הגאונים. הרמב"ם לא חזר בו כפי שחשב הב"י. הכרעת כל חכמי ספרד הראשונים שהקלף הוא הדרמיס- בדעת רב האיי גאון. שיטת ראשוני איטליה- שהקלף הוא הדרמיס ולא כמובא בערוך האטלקי. שיטת רש"י, רבותיו, ותלמידיו - שהקלף הוא הדרמיס. שיטת ראשוני אשכנז שהקלף הוא הדרמיס. שיטת חכמי פרובנס הראשונים -שהקלף הוא הדרמיס וצריך עיבוד עפיץ. פרק ו'- חידושו הגדול של רבנו תם בהגדרת הגוויל והקלף. ואופני התקבלות חידושו אצל בעלי התוספות חלק א. פירוט חידושו המקורי של ר"ת בהגדרות גוויל וקלף. - המהפך שקרה בצרפת ובאשכנז במחצית המאה הראשונה לסה"נ להכשיר את הרי"ק מדין קלף. שיטת רבנו תם המקורית- בעניין "קלפים שלנו" - המובאת בספר הישר. פירוט וביאור שיטת ר"ת בספר הישר. חידוד הבנת שיטת ר"ת בספר הישר בהגדרות הגוויל- מתוך דברי ההגה"מ והרא"ש. שיטת ר"ת במחזור ויטרי. הקשיים שבשיטת ר"ת זצ"ל. לסיכום: שיטתו של ר"ת היא מחודשת (גם לפי המחזור ויטרי), ולגמרי אינה תואמת לשיטת רב האיי. ולכן -דרמיס שהם לפי הבנה ברב האי רי"ק "קלפים שלנו" היא עדין טעונה יישוב האיך סומכים על דוכסוסטוס. חלק ב- אופני התקבלות שיטת ר"ת אצל בעלי התוס'. 1. שיטת היראים והמרדכי במנחות, ש"קלפים שלנו" אינם קלף אלא דוכסוסטוס. 2. שיטת האו"ז, והגהות מרדכי, והגהות מימוניות, והמאירי בקי"ס, - כר"ת בספר הישר -כל שתוקן מצד בשר ושער יש לו דין קלף. ביאור המילה "אשקרנייר". 3. שיטת תלמידי המהר"ם מרוטנבורג- המרדכי, הרא"ש, והת"ת, שגם בעיבוד סיד חולקים את העור ודלא כר"ת. הקשיים שבשיטה זו והטעות במילה רי"ק. 4. שיטת ספר התרומה לחלק את העור המסוייד בדרמיס ולא לגרד את האפידרמיס. 5. השיטה החדשה של הרא"ה. סיכום. טעות הקרומים- הסופרים האחרונים לא הבינו את כוונת ר"ת ותלמידיו וחשבו שהקרום שבצד בשר הוא הדוכסוסטוס, והנחילו טעות זו לספרי הפסיקה. עוד על המסירה המשובשת של דברי רב האיי אצל ראשוני אשכנז. התוספת בדברי רב האי המובאים בערוך - גרמה להשוות אליו גם את שיטת רש"י. סיכום הפרק על שיטת ר"ת ותלמידיו: העולה מכלל האמור: ר"ת ניסה לבאר את כשרות הרי"ק שלו שלפי מה שקיבל בטעות בשם רב האיי יש לו שתי בעיות א. אינו מעובד בעפצא. ב. הוא דוכסוסטוס. פתרונו היה ע"י יצירת הגדרות חדשות לגוויל וקלף שלמעשה אינם תואמים את דברי רב האי כלל -גם לפי מה שמובא בשמו בערוך. בעלי התוספות לא קיבלו את חידושו אלא פיתחו אותו כל אחד לפי דרכו.
פרק ז'- ביאור שיטת השלחן ערוך ומקורותיו הרקע, וההשלכות של שיטת בעלי התוספות בספרד. שיטת השולחן ערוך סימן לב סעיף ז'. ביאור דברי השו"ע ע"פ ניתוח מקורותיו המובאים בב"י. ראייה מהשו"ע בס' ל"ג שהקלף אינו האפידרמיס. ראייה מהשו"ע יו"ד רעא סע' ג' שהקלף אינו האפידרמיס. משמים כוונו שהשו"ע יפסוק כהרמב"ם. הקשיים שבשיטת השו"ע ביחס לפסיקה הספרדית. קושי א. אם יעפצו את הקלף של השו"ע -לפי המסורת הוא יהיה גוויל. קושי ב. מקום החלוקה של השו"ע אינו תואם שום מסורת, לא זו שבערוך, ולא זו שברמב"ם. קושי ג. מי שהבין בשו"ע שהאפידרמיס הוא הקלף -הקשה: איך אפשר לקרא לקליפת העור קלף אם עדיין הדרמיס שהוא הדוכסוסטוס דבוק בה. קושי ד. המנהג שלא לגרד הרבה מצד בשר מהדרמיס עצמו וא"כ איך מנהגנו דלא כהשו"ע? פרק ח'- הדרכים החדשות של האחרונים בהגדרות קלף ודוכסוסטוס הקדמה: הקשיים בהבנת השו"ע ובהתמודדות עם המנהג יצרו שיטות חדשות בהגדרות הקלף וההתמודדות עם שיטת השו"ע. תירוץ א. הנשמת אדם סובר שאם הדרמיס דבוק לאפידרמיס זה נקרא קלף. תירוץ ב. החת"ס סובר שאם גרדו קרום דק מצד בשר הרי כל הנשאר הוא קלף. תירוץ ג. הגדולי הקדש מחדש שיש שלשה שכבות לעור והשכבה האמצעית אין לה שם אלא טפלה לשכבה השניה הדבוקה בה, -קלף או דוכסוסטוס. תירוץ ד. הפקודת אלעזר מחדש שהרמב"ם לא התכוון ממש אחד דק ואחד עבה אלא חולקים באמצע. תירוץ ה. הרב הלכה ברורה סובר שחולקים באמצע העור, אבל בגלל שמגרדים אח"כ את האפידרמיס אזי נעשה חלקו העליון של הדרמיס דק וזה שמתחתיו נשאר עבה. תירוץ ו' הרב יוסף כהן שליט"א טוען שהמנהג כהרמב"ם ולא כהשו"ע וכך דעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וכן דעת הרב יעקב יוסף זצ"ל וכן דעת הרב שמואל טל שליט"א. והרב יגאל רפאל לוי שליט"א והרב דוד טהרני שליט"א. תירוץ ז' הרב אשר חנניה סבור שיש להצדיק את המנהג כהשו"ע בכל דרך אפשרית. תירוץ ח' דעת הרב יעקב טופיק שליט"א שצריך או לגרד הרבה מאד מצד בשר כדי שהנותר יהיה טפל לאפידרמיס, או לסמוך על הרמב"ם כהרב יוסף כהן שליט"א. תירוץ ט' הרב עידו אלבה הי"ו בספרו גויל וקלף טוען שיש להסביר את כל הראשונים והשו"ע כשיטת ר"ת לפי הסבר הרא"ה. תירוץ י' הרב בן אוריאל הי"ו בספרו "זיהוי הקלף" טוען שהקלף הוא האפידרמיס המעופץ. דחיית טענותיו גם מהממצאים הארכיאולוגיים. -מפתח מקורות תלמודיים- משנה מסכת כלים פי"ז משנה ט"ו- נייר. פ"ד חלק א. משנה אהלות פ"ט משנה ג- כוורת עפוצה פ"ג ירושלמי שבת פ"ח, הלכה ג- בקולף פני העור בשיטת הגאונים -פ"ד חלק ב. פ"ו ח"א -בשיטת ר"ת. ירושלמי מגילה פ"א הלכה ט- "וצריך הקשיים שבשיטת ר"ת. הגויל על כותב שיהא במקום השיער פרק ב, ובפרק ה- בתוך ירושלמי מגילה פרק א הלכה ט- "בקלפים לא נתנו חכמים שיעור" פרק ח' בתירוץ החת"ס. - בבלי ברכות דף כ"ה עמוד א' כלבים.פ"ב ב"ק ל"ח ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב, הוריות י' ע"ב עיבוד בצואה, וצואת בבלי שבת דף ע"ט ע"א- מצה, חיפא, ודפתרא, פ"ב. ופ"ד חלק ב. בבלי שבת עט ע"א- "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף" פ"ג בבלי שבת עט ע"ב- "קלף במקום בשר" במקום בשר לשיטת ר"ת פ"ד (וגם בסיכום הפרק) וגם בפ"ה בשיטת הרמב"ם ובפ"ו קלף בבלי שבת ע"ט ע"ב- "רבי מאיר היה כותב את המזוזה על הקלף מפני שהיא משתמרת". פ"ד חלק ב.
ו( בבלי שבת קח ע"א- כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור ראייה לקלף פ"א. בבלי שבת ק"ח ע"א- עור הדג. בבלי מגילה יז ע"א- על הנייר ועל הדפתרא - לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית, על הספר, ובדיו פ"ד חלק ב. בבלי גיטין כב ע"א- "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף. מה הוא קלף. פ"ג בבלי בבא בתרא דף ג' ע"א- גויל אבני דלא משפיא פרק ה' בשיטת הרמב"ם. גם בפ"ו בשיטת ר"ת. בבלי בבא בתרא דף יד- "שאלו את רבי ס"ת בכמה? פ"ד ח"ב. מנחות לא ע"ב- קרע הבא בג' שיטין פ"ג מנחות ל"ה ע"א- "אמר אביי האי קילפא דתפילין צריך למיבדקיה, פ"ד ח"ב בדברי רב עמרם. בבלי חולין קכא ע"א- אלל, ובשר שפלטו סכין. פ"א, פ"ח בתירוץ ז. בבלי חולין קי"ט ע"ב -חלחולי מחלחל. סוף פרק ד. -תקציר המאמר- למה המאמר נקרא בירור דעת רב האיי גאון בקלף ודוכסוסטוס, משום שדעתו של רב האיי גאון וראשון במעלה -אחרון גאוני בבל- נחשבת בעלת סמכא אצל כל הפוסקים בשימור המסורת של פירוש דברי הבבלי ומנהגו הלכה למעשה. מכיוון שכמאמא החכם "לשכל יש חרטום של שעווה שהוא נכפף להיכן שהלב מטהו" את הגמ' נוכל לפרש כרצוננו ולכן אנחנו רואים בבבירור המסורת את הכלי הנכון לבירור הפשט הנכון בגמ'. -זו נקודת המוצא שלנו. הלכה למשה מסיני- "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוסטוס. קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער". (שבת עט:) כשם ש"עור" אינו זוכה לתואר "גוויל" מפני שאינו מעובד, כך עור שנחלק עדין חלקיו אינם זוכים לתואר "קלף ודוכסוסטוס" אלא לאחר העיבוד. קלף ודוכסוסטוס- לעור הבהמה ישנם שתי שכבות הניתנות לחלוקה טבעית, העליונה שבצד שער היא דקה מאד ונקראת אפידרמיס, ואילו זו שמתחתיה היא עבה ונקראת דרמיס, איזו מבין שניהם היא השכבה הנקרא קלף, ואיזו דוכסוסטוס? האם אין מקור מפורש בגמ' או במסורת הגאונים? המבוכה- במאמר יתבאר שרק בסוף תקופת הגאונים בתחילת ימי הרבנות נפלה מבוכה מהי מסורת הגאונים בכלל, ושיטתו של רב האי גאון בפרט- "מהו קלף, ומהו דוכסוסטוס". כשבתשובותיו ותשובות אביו -כמו בכל תשובות גאוני בבל- מתבאר שהקלף הוא חלקו התחתון של העור -הדרמיס- המעובד בעפצים. ומאידך, בפירושו לשבת המובא בר"ח -מובא ברישא, שהקלף הוא צד בשר, ואילו בסיפא, מתבאר שהקלף הוא צד שער האפידרמיס- המעובד בעפצים וכותבים במקום החתך שנפרדו זה מזה. חשיפת דעת רב האיי גאון- במאמר זה נעשה מחקר מקיף על בירור משנתו האמיתית של רב האי גאון בהקבלה לכל מקורותיו הן מהתשובות, תשובות אביו ושאר גאוני בבל- גם אלו שחלק עליהם), והן מפירושו לגמ' בשבת עט: ובפירושו לגדרי ממחק, ומפירושו למשנה בכלים, ובהגדרת גוויל וקלף וכך בעז"ה נחשפה ונגלתה לעינינו לראשונה באופן ברור שדעת רב האיי גאון היא שהקלף והדוכסוסטוס הם חלקים פיזיים מוגדרים מאד בשכבות העור הטבעיות, כלומר הדרמיס הוא הקלף, והאפידרמיס הוא
הדוכסוסטוס. ואילו "המבוכה הגדולה" לא נוצרה אלא בעקבות הערת משיג (כנראה מחוץ לבבל) שנעתקה כביכול בשמו של רב האיי בטעות. והוכחנו ששיטה זו הייתה זהה לכל קדמוני הראשונים שקדמו למובא ההיפך בשם הערוך הן מא"י, בבל, איטליה, מגנצא, ופרובנס [צרפת] וספרד צפון אפריקה ותימן שהעידו על מנהגם להשתמש בדרמיס בתור קלף. לחכמי ספרד הייתה אפשרות לברר את דעת רב האיי- מה שקרה בפועל בהיסטוריה של הגדרת הקלף הוא- שלאחר התפשטות דברי הערוך סברו בעלי התוספות כדבר פשוט בשם רב האיי שהקלף הוא צד שער, אולם הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ושאר חכמי ספרד ואיטליה התמודדו עם המבוכה שנפלה בדברי רב האיי ע"י בירור דבריו מתוך עיון בשאר מקורותיו שהיו מצויים אצליהם ומתוך ידיעת השפה הערבית למילה רי"ק והמסורת המעשית, וכך הכריעו שהמובא בשמו בערוך להיפך הוא טעות כנ"ל. לר"ת לא היו כל המקורות של חכמי בבל. ולכן כשלצרפת הגיעו דברי הערוך כמקור יחיד שהעתיק את ר"ח שבו נזכרה ההשגה הנ"ל על רב האי -כביכול בשמו של רב האיי- שהקלף הוא צד שער ושצריך לעבדו בעפצים, נאלצו להתמודד עם מנהגם לכתוב בדרמיס מסויד שמעתה נתחדש להם שהוא בעצם הדוכסוסטוס הלא מעובד. ר"ת ביאר הגדרות שע"י ניתן להכשיר את הדרמיס המעובד בסיד בתור קלף- הגוויל אינו "עור שלא נחלק לשניים" כמקובל במסורת הגאונים, אלא הכוונה בגמ' "גוויל -אבני דלא משפיין" היינו שאינו "מתוקן" מצד בשר, ומש"כ בגמ' "קלף במקום בשר" היינו -"עור שתוקן מצד בשר" אולם לפי הסבר זה, אז גם עור שלא תוקן מצד שער הוא "אבני דלא משפיין" והוא גוויל ומה הועילו חכמים בתקנתם? ולכן אומר ר"ת שצריך לתקנו משני הצדדים, -מצד שער אפשר גם ע"י גירוד האפידרמיס, ומצד בשר להחליקו לכתיבה, ובכך נמצא הפיתרון להכריח את המנהג להשתמש בדרמיס בעיבוד סיד -שגורדה קליפתו מצד שער- ע"י שהחליטו שמה שרב האי קרא לו דוכסוסטוס זה היה רק בעיבוד עפיץ ששם אינו מתוקן מצד בשר -לפי מה שחשבו שכך מתאים לעיבוד עפיץ-, אבל בעיבוד סיד התיקון מצד בשר הוא טוב לכתיבה ולכן יש לו דין קלף. וכך הוכשר הרי"ק שפסל רב האיי. כנראה שר"ת ניסה להסביר שחלוקת העור תקפה רק בעיבוד העפיץ אבל בעיבוד סיד די בתיקון העור. הרבה מבעלי התוספות לא הסכימו עם הגדרתו החדשה של ר"ת- מכמה קושיות עצומות שיש בחידוש זה נגד פשט הגמ' ואף טענו שאינו עושה כרב האי הנזכר בערוך כי אינו כותב במקום החתך, וגם לא מעבד בעפצא כשיטת רב האיי הפוסל את עיבוד הסיד. ומעתה נחלקו בעלי התוספות לכמה כתות, יש שסברו שאכן אנו כותבים בדוכסוסטוס לא מעובד וא"כ צ"ל שהמנהג לכתוב תפילין בדוכסוסטוס ושינה בזה ובזה כשר וגם דפתרא כשר לכתיבה כמש"כ היראים. ויש שסברו שאכן צריך לחלק את העור לשנים רק שלא יכלו לעשות כן בקלף המעובד בסיד כי הוא מלא ג'לאטין המדביק את השכבות של העור, ולכן יצרו מקום חלוקה שרירותי חדש "בעובי הדרמיס" וחשבו שזה יועיל לשיטת רב האיי כמש"כ התרומה. ויש שכתבו שלפ"ז די לגרד הרבה מצד בשר כאילו חילקנו את הדרמיס לשנים כמש"כ הרא"ש ונמצא שהשתמשו בדרמיס חצוי או מגורד הרבה מצד בשר -שגרדו ממנו גם את הקליפה העליונה. התוצאה הייתה שהשתמשו בקלף המקורי של רב האי בתשובותיו -כלומר הדרמיס, אלא שדיקקו אותו וחשבו שמשתמשים בצד שער הנזכר בערוך של אותו המשיג של רב האיי בשעה שמעולם לא הייתה זו גם כוונת המשיג עצמו אלא הוא התכוון שישתמשו באפידרמיס! כמו שאבאר בגוף המאמר בעז"ה. שיטת השו"ע- או"ח לב ז. פסק -לפי מקורותיו בב"י -כשיטת הרא"ש סה"ת (בדעת ר"ת) והסמ"ג והגה"מ שהשתמשו בעור שגורדה קליפתו העליונה וגורד הרבה מצד בשר- נגד הרמב"ם- הנימוק- מפני שלנגד עיניו עמדו דברי הרמב"ם בדפוס שבו הופיעה (בטעות המדפיסים) שיטת הרמב"ם בהשוואה לטעות הרוווחת שהקלף הוא צד שער, והב"י ביו"ד ס' רע"א הסיק מתוך השוואה לשאר הראשונים בעלי התוס'- "שהרמב"ם חזר בו" ומימילא חשב הב"י שזו דעת רב האיי המקורית, ובנוסף לזה חשב הב"י שהרמב"ם כתב שמעבדים בעפצים "וכיוצא בו" -היינו סיד, בשעה שהרמב"ם יצא בשלשה תשובות מפורשות לפסול את הרי"ק שהיה מעובד בסיד וברר הדק היטב שדעת רב האי -שהקלף הוא דווקא הדרמיס המעובד בעפצים. וכאן קרתה מבוכה כפולה ומכופלת: א. הוכח מעל כל ספק שהרמב"ם לא חזר בו וזו הייתה טעות דפוס כפי שנרחיב לקמן. ב. המנהג היה שלא לגרד הרבה מצד בשר מהעור עצמו אלא רק קרומים ושומנים. ג. מקום החלוקה של השו"ע הוא באמצע הדרמיס, ואילו לרמב"ם מקום החלוקה הוא בין הדרמיס לאפידרמיס, ונמצאת שיטת השו"ע חסרה מכאן ומכאן. וגם המנהג הוא שלא מגרדים הרבה מצד בשר. טעות הקרומים- באשכנז בשלב מאוחר יותר בערך במאה ה 17 כשהבינו שהמנהג שלא לגרד הרבה מצד בשר, וזה לא עלה בקנה אחד עם שיטת הרא"ש הנ"ל, לכן הסופרים פיתחו תאוריה המחזיקה מהקרומים
והבשר שמתחת לעור כאילו הם הדוכסוסטוס ובכך נתיישבה דעתם כיצד "מגרדים הרבה" מצד בשר. כמובן ששיטה זו לא כוונה לא לשיטת בעלי התוספות ומכש"כ שלא לשיטת רב האיי עצמו שכתב במפורש שמקום החלוקה הוא בעור עצמו בקליפה הדקה שבצד שער. פרשנות חדשה לשו"ע- ומעתה חלק מפרשני השו"ע אף הספרדים שראו שהמנהג שלא מגרדים הרבה מהעור עצמו מצד בשר ומאידך גרדו את הקליפה העליונה אזי בראשית המאה ה 20 בצירוף תיאוריית הסופרים שהבשר והקרומים הם הדוכסוסטוס סברו שכנראה שזו כוונת השו"ע עצמו, כמש"כ הפקודת אלעזר ובשו"ת שערי יושר ועוד, ובכך נסללה דרך מוזרה ביותר ליישב שיטה שלא הייתה אלא שגגה. דרך אחרת סברה שהשו"ע התכוון שאין לגרד את הקליפה העליונה אלא רק להחליקה, אולם מקורותיו של השו"ע מגלים בפירוש שהכוונה לגרד ממש את הקליפה. על דרכים ושיטות נוספות כגון הנשמת אדם, החת"ס, מאיל המילואים, שיטת הרב עידו אלבה, שיטת הרב בן ציון אוריאל, ועוד, - הארכתי בגוף המאמר. זהו בקצרה התהליך ההסטורי שקרה לשיטת רב האי המקורית, ע"י השגגה שנתלתה והתפרסמה בשמו שעברה פרשנויות שונות במקומות שונים בעולם ואת תוצאותיה המרחיקות לכת שנתגלגלה עד לכדי יציאה גמורה משטתו בדורות האחרונים. מאמר זה הינו תמצית והרחבה של מאמרי הקודמים "סוגיית הקלף" "גלגולה של תשובת רב האי גאון" ו"בעניין מהו הריק" ומכיל תמצית תובנה רבת שנים של ידע מעשי, עיוני, וויכוחים והתכתבויות תורניים רבים מאד בנושא. נכתב ונסדר כעת בעקבות מאמרו של הרב בן ציון אוריאל הי"ו מהישוב בית אל שפורסם באתר ישיבה מאמר על זיהוי קלף התפילין. אולם בהזדמנות זו כבר עמדתי גם על דחיית הטעיות שבשיטת הנוספות.
פרק א' העור המיועד עבור בתיאור מבנה סת"ם. כתיבת בראשית דברינו יש לעמוד על צורתו והרכבו של העור המדובר. קולגן). שומן מלחים ומינראלים, ובכן, העור מורכב בבמבנהו הכימי מחלבונים (כ- 75% מהם הם מהחלבון ומכיל כ 70% מים. ובמבנהו האנטומי משתי שכבות עיקריות, דרמיס ואפידרמיס. 1 1. אפידרמיס של בהמה -(השכבה הקרנית. ובערבית- "קאנט". בצרפתית עתיקה- "אשקרנייר". הראשונים קורים לו גם "הצד השחור" שכן בבהמה ששערה שחור, חלק זה צבעו כהה ברוסית- "ליצה". [מחמת המלנוציטים- תאי צבע]. העבדנים קוראים לצד שער "הצד הצלקתי" ע"ש הצלקות שהם הדוגמא בו") היא השכבה העליונה של החצונית של העור. הרמב"ם קורא לו גם "הדק שהצמר -או השער- צומח את שערות הבהמה מבצבצות מן העור, ועובייה כ 0.2 מ"מ. מעליה דבוקה שכבה של העור שבה רואים תאים מתים אבק ולכלוך שמצטברים בין השערות [סיבית העור] והיא מוסרת כשמעבדים בסיד ומקרצפים האפידרמיס [השכבה הקרנית] מסלקים אותה לתועלת חדירת חומרי העיבוד לעור. את העור, העבדנים מורכב מאפיתל קשקשי רב שכבתי עם קרטין, המכיל כמה סוגי תאים -התא העיקרי, המהווה כ- 90% מהתאים באפידרמיס, הוא קרטין הקרוי על שם חלבון הקרטין שהוא מייצר. הקרטין מגן על העור מפני פזורים מלנוציטים, [תאי צבע] חום, חיידקים וכימיקלים רבים.. בין תאי עילית העור חדירת מים, אור, גוונו. השכבה הקרנית היא אמנם שכבה דקיקה אך חזקה וצפופה מאד. המשווים לעור את לאפידרמיס ישנה שכבה עבה שהיא עיקר העור. ואם נבחין היטב נוכל לראות שיש בה 2. דרמיס- מתחת שני רובדים: הרשתית- שכבה זו בנויה מסיבים דמויי "בד לבד". והיא ניכרת ונבדלת מהשכבה ב, השכבה שמעליה בזה שהיא לבנה, ויותר ספוגית. הגרעינית הגרעינית- שכבה זו מכילה תאים חיים הצומחים בתחתית השכבה הגרעינית וגוועים א, השכבה בשכבה הקרנית, וכך מתחדש העור ללא הרף. בשכבה זו מצויים ששורשי השיער בעורות המיועדים בלוטות הח לב, שרירי העור ורשת כלי דם מסועפת. -בניגוד לעור אדם, בו שרשי השער לסת"ם. התת עור -ההיפודרמיס. ולכן בעור אדם השכבה הגרעינת נחשבת כחלק מהאפידרמיס. מגיעים עד מ"מ כיוון שא"א ללחלק בין השכבה הגרעינית לרישתית בצורה טבעית, ניתן להם שם אחד "דרמיס". בפי הגאונים -בערבית- "ר יק" ובלשון רבים "רקוק". וכפי ששלח לי ר' יואל אשרי הדרמיס כולו נקרא הי"ו הכתיבה בערבית ر ق רבים ر ق وق שורש: رقق ק ל ף. 1 להבדיל מעור אדם בו מוגדרת גם השכבה הגרעינית שתחתיה בשם "אפידרמיס" ורבים נשתבשו בזה.
מימין צילום מקרוסקופי בחתך עור כבש ומשמאל בעור עגל. שים לב לדקותו של האפידרמיס. כמו כן ניתן להבחין שעובי השכבות בדרמיס שונה. האפשרות הטבעית היחידה לקלף ביד את העור, היא בין הדרמיס לאפידרמיס בלבד. כל חלוקה אחרת תיעשה ע"י סכין. 3. תת עור -היפודרמיס. מתחת הדרמיס ישנם קרומים נוספים שמכילים שומן בין הקרומים והבשר בכמויות התלויית בגודל הבהמה וצורת ההפשטה, וכן גידים ונימי דם דקים.. שכבת ההיפודרמיס עשויה רקמת חיבור רופפת [סיבים גסים] ורקמת שומן. היא מחברת את העור עם הבשר שמתחתיו. 2 שכבה זו נקראת בפי חז"ל "מורא". ומעבדי העור משתדלים לגרדו יחד עם כל הקרומים והשומנים משום שהוא אטום ומפריע לחומרי העיבוד לחדור לעור, קרום זה לא ניתן לעיבוד בפנ"ע מפני חלישותו ובפרט בעיבוד עפצים. וגם לא ידוע לי אם אפשר להוציאו בפנ"ע בלא שיקרע. ובד"כ הוא כבר מגיע לבורסקאי קרוע ונקוב מסכין מפשיט העור. אילו סכין המפשיט תקלף מהבשר עצמו חתיכה שתשאר דבוקה לעור זה הוא הנקרא אלל. (חולין קכא). כל התיאור הנ"ל (בעור שליל פרה, עז, וכבש צעירים) מתואר בעור יבש עם כל שכבותיו קיים בעובי ממוצע של 0.25 מ"מ (0.0098 אינצ' םי ( בצד הזנב, עד 1 מ"מ בערך בצד הצואר דהיינו כחצי מ"מ בלבד בממוצע! ובעור העוף כל השכבות נכנסות בהרבה פחות מזה... בכל סוגי העורות הכשרים לכתיבה, לעולם שכבה 1 דקה משכבה 2. אך רק יש הבדל בחלוקת שכבות הרשתית והקרנית שבשכבה 2, -שבכבש השכבה הגרעינית עבה יותר מהרשתית, ובעור עגל, ככל שהבהמה גדלה יותר מתקטנת השכבה הגרעינית וגדלה השכבה הרשתית, ובעז, כמעט ואין שכבה רשתית, אלא כולה שכבה גרעינית. וכשהעור שרוי בסיד הוא מתנפח פי שניים ויותר, שנוצר בו בשעה שהיה שרוי במים. וכשמתיבש חוזר ומתדקק ומתקשה בגלל הג'לאטין וצריך עוד לדעת שבעיבוד סיד שמותחים בו את העור, הליצה נעשית דקה וחלשה יותר. וכן חומרי העזר הכימיים הופכים שכבה זו לחלשה ושברירית יותר, ובפרט בעור שעבר הקפאה. ולכן תמצא קלף מסוגי יצרנים בהם הקליפה נקלפת אמנם בקושי רב מחמת הג'לאטין המדבק אותה לדרמיס, ובחלקם שמשתמשים יותר בחומרים כימיים -נפרכת מייד. אבל בעיבוד עפיץ שבו החמוצה שינתה ועיכלה את הג'לאטין שבעור לכן אין מה שידביק את שתי השכבות בכח רב ולכן ניתן להפרידם בנקל יחסית. גם יש לדעת כי כשהעור מתעבד בעפצים הוא נעשה אורירי ועביו לפחות פי שניים מעביו אלו היה מעובד בסיד. ולקמן נעמוד על נקודה זו. אי ידיעת פרטים אלו הטעו לומדים רבים! עור העוף- אפשר לומר שרובו הניכר לאחר הפשטה מכיל שכבת שומן ומיעוטו מכיל את ב' השכבות דרמיס 3 והאפידרמיס. המבנה של העור במקום חיבור הנוצה: לפי ההתרשמותי הגיד יוצא מהעור כמו חותמת שוקעת מצד הנוצות עם גיד דק שוקע בתוך העור עד השרירים שבתת עור. הדבר הזה גורם שאי אפשר לקלף את האפידרמיס בשלמות בלי שיקרא, ומאידך אי אפשר לגרד את כל הדרמיס עד האפידרמיס מבלי לייצר נקב גדול שאין הדיו סותמו כי גירוד הגיד עד מקום חיבורו באפידרמיס יוצר חור, ואם לא מגרדים את הגיד מצד בשר אזי אין חור גדול אלא קטן מאד שהדיו סותמו. 4 ובגמ' שבת קח ע"א: "אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור... הוה אמינא: כיון דאית ביה ניקבי ניקבי - לא, קמשמע לן כדאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עוברת עליו - אינו נקב". הנה בחננו 2 רמב"ם הל' פסולי המוקדשין פי"ד הל' ז'. "המורא והוא הקרום הדק הדבק בעור המבדיל בין והבשר אינו ראוי לאכילה". ע"פ פירושו לזבחים דף ל"ה ע"ב. והגרסא ברמב"ם "מורא". כי "מוראה" היא הזפק כמבואר במעשה הקרבנות ו, כ"א. 3 ורק כשמגרדים את שכבת השומן שמגיעה במקומות מסויימים עד נקבי הנוצות [תמונה מס' 2] אפשר להבין את הגמ' בשבת ק"ח ע"א "דאית ביה ניקבי ניקבי", שכן כל אחד יראה שאין נקבים חלולים בעור העוף שהוא קונה לכ' שבת. 4 כמובן הכוונה "עור" היינו שם כללי והכוונה לקלף. כי תפילין פסולים על הגוויל, וכדוגמא לזה מצאנו בהלכות תפילין שכל אות תהיה מוקפת "גוויל" והיינו לאו דווקא גוויל כנ"ל. ומכאן תשובה מוצת למש"כ בפתחי תשובה ס' רעא ס"ק ד: "ועוף". עיין בספר דרך חיים על הלכות שחיטות וטריפות בסימן כ"ג בהג"ה שכתב דמה דמשמע מדברי תשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן י"ב דפשיטא ליה דאית בעור עוף דין גויל וקלף ודוכסוסטוס הנאמר בספרים ותפילין ומזוזות צ"ע דלא שמענו כזאת בגמרא ופוסקים בעור עוף שהוא דק והרמב"ם פ"א מהל' תפילין דייק להדיא בדין הקלף ודוכסוסטוס דהיינו בעור בהמה וחיה דוקא. ועור עוף דל"ש ביה
היטב וראינו שבקלף שלתפילין העשוי מעור העוף אין נקב גדול, ודבר זה אני בחנתי בעור התרנגול, והר' אסף טימור הי"ו עיבד בנוסף עור יונה במיוחד לצורך בחינה זו ונתאמת אצלינו שאי אפשר לייצר אפידרמיס אלא עם חורים גדולים שהדיו אינו סותמם, (כמובא בתמונה כאן) וזה מאשש את המסקנא החד משמעית שבמאמרי לקמן שהדרמיס הוא החלק הנקרא קלף לדעת חז"ל. ובפרט למה שאמרו בשבת ע"ט רבי מאיר היה כותבה למזוזה על הקלף מפני שהיא משתמרת, ואכן הדרמיס הוא העבה והמשתמר יותר. להלן יתבאר שיש מחלוקת ראשונים כפולה: א. נחלקו האם צד שער הוא קלף או דוכסוסטוס. ב' נחלקו היכן הוא מקום החלוקה, בין הדרמיס לאפידרמיס, או בתוך הדרמיס עצמו בחלוקה שרירותית ע"י סכין. פרק ב' תאור החלק המעשי שבעיבוד העור ובהזדמנות זו אני מודה מקרב לב לידידי ר' משה צארם שליט"א ת"ח, ומומחה לעיבוד עורות בירושלים, על זמנו היקר שהקדיש לי, ועל הדרכתו ועזרתו בשלבי העיבוד שעשיתי בעור עגל, עז, כבש, עוף, ודג. למו"ר הגאון ר' מרדכי פרידלנדר (זצ"ל) שעבר על הקונטרס ועודדני לפרסמו. לר' אלעזר שושן הי"ו בעל "קלף אלעזר"- ביתר, על תוספת ידע מקצועי וחוברת עזר. ולהרב שלום משריקי שליט"א בעל מפעל לעיבוד גוויל בקריית ארבע, על הסבריו במהלכי הסוגיא. ולידידי ר' יהודה שרז הי"ו מעבד קלף בשיטה יחודית. לידידי ר' אליהו פרץ הי"ו מעבד עורות. וכמובן לאשתי היקרה הדר מנב"ת שסבלה את הריח והלכלוך. ובכן, ראשית נתאר עיבוד "קלפים שלנו" המעובדים בסיד. 1. ייבוש- אחר שחיטה מפשיטים את העור ומולחים אותו מיד מצד בשר, ומניחים אותו במקום מוצל עד שייבש כדי ששירי הליחות יצאו מן העור. 2. שטיפה- אח"כ שוטפים ושורים אותו במים כמה שעות עד שיתרכך, [בין 8 ל 20 שעות תלוי בעובי העור] לשריה תפקיד נוסף מלבד סילוק המלח, גם החדרת מים נקיים לתוך העור, וניקוי של שאריות לכלוך ודם. לצורך זה מוסיפים למים דטרגנטים (סבון) המשמשים כמכבסי העור. 3. שריה בסיד- ואח"כ נותנים אותו במים ואבקת סיד דליל (כ 2 כוסות סיד לחצי דלי ג' או ד' 5 ימים ). שייראו המים כמו חלב. חמשה תפקידים לסיד. א. בעיבוד בורסי דלקמן להסיר את סיבית העור המפריעה לחומרי העיבוד לחדור. 6 ב. לנפח את העור ועי"ז נקבי השערות נפתחים עד שינשרו השערות בקלות במריטתן ביד. ג. ל"הרוג" תאים חיים הגורמים לרקבון העור, גם בעובי העור קיימים סוגי חלבון הדומים בהרכבם לחלבון הביצה אשר גם אותם מעכל וממיס תהליך זה. חלבונים אלו אם לא יסולקו מן העור - יגרמו שלאחר היבוש יהיה העור קשה כעץ. ה. גם הקרומים שבצד בשר מתנפחים ואפשר לקלפם בקלות יחסית. 4. הסרת השיער- מגררים ומורטים את השערות. (ומשפשפים במברשת קשה (מפלסטיק) את סיבית העור עד שיהיה העור חלק לגמרי). 5. שטיפה- אח"כ מדיחין אותו מכל החומרים הבסיסים והשערות שנשרו והחלבונים שנהרסו. ומותחים אותו על המלבנות [ראמות]. 6. גוררים בשר וקרומים ושומנים הדבוקים חלוקה הנ"ל י"ל דיש לו דין קלפים שלנו. ומ"מ צ"ע באיזה צד כותבים אם נאמר דנכתבות לצד השער (נראה שצריך להיות בשר) כדין קלפים שלנו או לכל צד. עכ"ד". והרב דוד כוכב רצה להסתמך על הבנה זו שכל שהוא דק הוא קלף ופשוט שדבריו אינם נכונים קלף ודוכסוסטוס הם שמות לחלקי עור פיזיים. ובהמשך על דברי הרא"ש נרחיב עוד בזה. 5 והרב מתן, חתנו של הרב שושן הי"ו כתב לי שבעיבוד סיד נותנים 50\1 כלומר ל 5000 ליטר מים יש להוסיף 100 ליטר סיד למשך שבועיים. וכמובן שבעיבוד סיד אין נפק"מ אם שכבת הליצה תהרס משא"כ בעיבוד גוויל יש להמנע משריה מופרזת בסיד. אם ישתמשו בתוספת "סולפיד נתרן" השערות והליצה 6 יש שמוסיפים כ 1% אבקת צ'רצ'יק [נתרן גופרתי]. כדי לזרז את התהליך. או סיד עם אחוז אחד אַר ס ן נוספים אשר היו עשויים מעמילן, חומצות וסיד שרוף. יומסו. או חומרים דפילטורים (קרמי הסרה),(Arsenic) הידוע גם בשם ז ר ניך. החומרים הדפילטורים הם חומרים בסיסים מאד [אלקלי]. ופועלים על הקראטין שמרכיב את כל הנ"ל לא בדקתי בפועל. השערות והאפידרמיס. הוספת סיד ומעט סודה קאוסטית מגביר ומעצים את הרס חלבון הקראטין. אגב יש להבחין בין אבני סיד שהם מרתיחים את המים שאין להשתמש בהם בעודן חיים, אלא לאחר שיצטננו או בסיד כתוש הנקרא "סיד כבוי" כנ"ל. אפשר לקצר את תהלך הסיד ע"י מריחת "משעי" ע"ג העור, לאחר כמה שעות השערות נופלות.
ה- לעור מצד בשר. שכן שלב הסיד לא פוגע בשאריות השרירים והשומנים והבשר הדבוקים בדרמיס. במפעל, מכניסים למכונת "שר" המגרדת את הבשר. ורק לאחמ"כ הוא יהיה מוכשר לקבל עיבוד גם בצד בשר. 7. סיד עב- אח"כ נותנים אותו לסיד סמיך יותר כמה ימים, ובכל המשרות הנ"ל מהפכים את העור מס' ימים כדי לזרז את העיבוד ושיחדור לכל חלקיו. תיאור של שימוש בסיד פעמיים נכון כפי הנהוג בעבר. כיום שמשתמשים בחומרים הכימיים דלקמן, ומשתמשים בסיד פעם אחת. כיצד העבדן יודע אם הסיד פעל את פעולתו? שכשחותכים חתך בעור אם עדיין בפנים צבעו ורדרד -סימן הוא שעדיין לא חדר הסיד עד לעומק והעור עדיין חי -כלומר שלא נשרפו התאים הפנימיים. אזי מחזירים אותו לסיד שוב עד שיהפך צבעו לאפור. 8. אמוניה- אח"כ מדיחין אותו מן הסיד ע"י "חומצת אמוניה" שמבטלת את כח הסיד, וזה ע"מ למנוע צריבה לידי הסופר שיכתוב בקלף, וכן מפני שהסיד מזיק לדיו (היא מחליפה את מה שנהגו להשתמש בצואת כלבים כמבואר במנהיג בתשובה לחכמי ארגון וראה להלן מש"כ ביעבוד הגוויל). 9. ריכוך- אח"כ מוסיפים לו תמיסת "אורופן" שהוא חומר [בקטריות] מרכך ומעדן את העור, 10. מילוי- ואח"כ ישנם 7 עבדנים שמוסיפים אבקת "אלום" למשרה שהיא משמשת כחומר "מלאן" [ממלא] לעור הסיבי והדליל, כדי שלא יתפשט הדיו. 11. ומותחין אותו במלבנות של עץ להתייבש, פעולה זו של מתיחה צריכה להעשות באופן שמגרדים עם מכשיר כהה (נראה כמו ראש של מעדר מעוגל "טוריה" בלעז, עם ידית קצרה) במשך תהליך הייבוש את שיירי המים שנשארים בעור, שאם לא כן העור יהיה שקוף, ובמשך פעולה זאת העור נמתח יותר, ומסובבים את הברגים שבמסגרת המתיחה למתוח את העור יותר ויותר. ואח"כ משאירים אותו לייבוש במקום מוצל. 12. גירוד מצד שער במכונות הדיקוק חדישות: למעשה עור הבהמה אינו שווה בעביו בכל המקומות בגוף מאחר שבצד הראש בצוואר ממש הוא עבה בשליל עד עובי של 2 מ"מ, ואלו צד הזנב והבטן עוביו כשהוא יבש, כרבע מ"מ. עם שכבת השומן כנ"ל. ע"כ כדי לייצר עור אחיד בעביו יש לגרד שכבה מהמקומות העבים מכלליות העור. אלא שאין יצרני הקלף מורידים מצד בשר שכבה זו מסיבה הגיונית והיא, שמאחר והעור בצד שער כהה יותר בפרט בשלילים כהים, א"כ כמה שיגרדו בצד בשר -הקלף יהא כהה יותר ולא יפה, וגם 8 פעמים ששרשי השערות לא יצאו בסיד והם יוצרים קלף נקוד בנקודות שחורות. ע"כ לאחר ייבוש העור מכניסים אותו למכונה שבנויה מכמה גלילים מסתובבים עם גליל המכיל מספר רב של סכינים על הגליל, או שרשרת גלילים שניתן לכוונם בדיוק עשרוני, וגליל עליון העשוי גומי לוחץ את העור לכיוון הסכינים ואז חלקו העבה הבולט של העור מצד שער מתגרד בסכינים הנ"ל ומאידך חלקו הדק נשאר כמות שהוא עם שני השכבות 1 ו 2 הנ"ל, והוא יוצא מן המכונה כמעט אחיד בעביו. גם בעיבוד ידני כדי ליצור קלף דק לתפילין גורדים הרבה מצד שער במקומות העבים וישנה אפשרות נוספת לגרור הרבה בצד בשר רק במקומות העבים ובמקומות הדקים לא יגררו הרבה. -כל מי שאזניו כרויות יסיק מייד שאם מקום החלוקה הוא בין הדרמיס לאפידרמיס אז -אם לא גירדו את הקליפה אזי לכאורה גוויל בידינו, -ואם כן גירדו את הקליפה אזי נשאר בידינו או קלף או דוכסוסטוס לכל מאן כדאית ליה! ועל מדוכה זו נכתבו כבר מאמרים רבים מסגנון טענתו האמיתית של הרב יוסף כהן הי"ו, ובהמשך יבואר הכל בעז"ה. 13. תיקון צד בשר- מחליקים מן העור לצד בשר בנייר זכוכית מס' 360-400 עבור קלף לס"ת או מס' 600 לתפילין שהכתב דק יותר, כדי לתקנו לכתיבה. ומוסיפים בפעולה זאת גיר או אבקת טלק כדי לייצב את הכתיבה שלא תתפזר. משרטטים, וחותכים את השולים והריהו מוכן לכתיבה. כמה מורידים מן העור עצמו בצד בשר? לא הרבה אולי גם לא כלום, כמו שיתבאר בסוף מאמרי בשיטת החת"ס והשערי יושר. ועתה נתאר את עיבוד הגוויל: משלב 1 עד שלב 6 ועד בכלל -כל הפעולות זהות. אלא מאחר וקשה לגרד את הקרומים -בעיבוד ידני- לכן מומלץ לעשות פעולה זו עד לאחר "הקמיח" ואפ' אחר שריה ראשונה של העפצים, כדלקמן שאז העור רך יותר ושכבת הקרומים מתקשה ומתכווצת תחילה לפני העור. 7 בספרו של ר' אליהו פרץ "עיבוד עפצים" דן, והעלה, שאין צורת השימוש באלום זה גורמת לעור להיחשב כמעופץ. 8 מה שאינו מעיד בהכרח על שריה קצרה בסיד אלא ששכחו לגרר פינה זו, ואח"כ הנקבים נסתמים ומימילא אין השערה נושרת מאיליה שוב בגירוד. שהרי אין הסיד ממיס את השערות אלא פותח את הנקבים והם יוצאים עם שרשיהם. או שזה מעיד שהשתמשו בצרציק חזקשהמיס את השער מלמעלה ולא בפנים - או "גילחו" את השער.
ב( 7. צואת כלבים- (חומצת אמוניה) אחר גרירת הקרומים והשומנים, שוטפים היטב היטב מן הסיד, שטיפה במים אין בה די כדי להוציא את כל החומר הבסיסי, ולכן מוסיפים למים חומצת אמוניה. או לחילופין נותנים את העור במים כיומיים שלשה עם צואת כלבים או חופן צואת יונים המכילים חומצת "אמוניה" 9 ואנזימים מעכלי חלבון שמקורם בלבלב -כדי לנקות את העור מן הסיד ולצחצחו. (המים נעשים כהים לאחר כמה שעות). תהליך זה נקרא "סתירה" בו סותרים את פעולת הסיד ומורידים את רמת הpH -רמת החומציות של העור. מכיון שהחומר המברסק- העפיץ, הוא חומצי [חומצת טאנין] הוא לא יפעל בסביבה בסיסית. כלומר אם לא ינטרלו את הסיד אז העפצים רק יצבעו את העור ולא יעבדו אותו. הצואה פועלת גם לריכוך העור והוצאת חלבונים נוספים. פעולה זו גם גורמת לכווץ את העור לממדיו הרגילים ובכך נזרקים החוצה המים העודפים שנספגו בעור יחד עם החלבונים המומסים והקראטין הנ"ל. מלבד זאת אם ישארו בעור שיירי סיד עלולים להיווצר תרכובות סידן בלתי מסיסות עם חומרי העיבוד הטאנינים והעור לא יהיה רך. 8. מליח- אח"כ שורים את העור במים עם מעט מלח בישול כג' ימים וזהו הנקרא "מליח". (כרבע קילו מלח בישול עבור עור אחד בדלי מים- או תאמר כ 6 אחוז ממשקל העור). המלח חודר לעור והורג בקטריות 10 הגורמות לקלקול העור ומרכך את העור. עור זה נקרא "חיפא" (שבת עט.) 9. קמיח- אח"כ מדיחים אותו היטב ושורים אותו במים עם קמח שעורים מלא [או סובין ומורסן שלהם] וזה הנקרא "קמיח". משרים אותו בו כעשרה ימים בחורף וכחמשה ימים בקיץ- עד שיהיה חלקלק והאצבע 11 שוקעת בו. הקמח מנפח את העור דבר הגורם להתרופפות הסיבים ומקל לעפצים לחדור בין הסיבים, וכך מקבלים עור רך יותר עם צלקות עדינות. -שריה ארוכה מדאי עלולה לפרק את כל החלבון כלומר להמיס את העור לגמרי. הקמיח פועל גם כפעולת הצואה ומפרק חלבונים נוספים שלא התפרקו בשלבים הקודמים. הקמיח בגאונים מוזכר בתוספת סוכרים [תמרים] הגורמים לתסיסה וליצירת סביבה חומצתית -חומצה הגורמת לעפצים להספג בו. [כתחליף לקמח אפשר להשתמש בחומץ בריכוז של כאחוז 1. או ביוגורט שהסריח]. עור שעבר עיבוד מליח וקמיח הוא הנקרא דפתרא (שם). 12 10 עפיץ- אח"כ מדיחים אותו יפה יפה ושורין אותו בתמיסה חלשה מאד של מי עפצא וכיוצא בו כגון אוג 14 13 הוא הסומק, או קראץ' או שאר מיני צמחים עפיצים כמו קליפות בלוטי האלון או קליפת קיבראטצ'ו וקליפות רימון וקליפת האגוז הירוקה שמעל הקליפה הקשה. [תמונה 4]. במרוקו השתמשו ב"עידבא" הם 15 ה"טיקות" שהזכיר מהר"ם זבארה זצ"ל. החומר העפיץ ניכר בטעימתו כמי שינגוס בחרוב ירוק או בננה ירוקה, (וכן גם ב"תה" יש בו חומר עפיץ וניתן לעבד בו, אלא שהקלף יהיה כהה מאד). העפצים מכילים חומר בורסי -שעל שמו נקרא "הבורסקי", חומר זה נקרא "טאנין" או תאמר "חומצה טאנית" ובעיבוד "גוויל לבן" משתמשים ב"סינטינים" פירוש חומצה טאנית סינטטית. יש גם חומצה טאנית מינרלית כמו כרום. יש להרגיל את העור לקבל את החומצה בהדרגה. שריה בתמיסה מרוכזת תגרום להתכווצות וסגירת 16 פני העור דבר שימנע את חדירת העפצים לעובי העור. כתוספת שיפור לבירסוק, משתמשים בחומצות 9 15 אך אין שום היתר לעבד רק בצואת כלבים, אלא צואה זו היא רק חלק מתהליך ההכשרה לעיבוד כמבואר בבבלי מסכת ברכות דף כ"ה עמוד א' "לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן". וברמב"ם חגיגה פ"ב הלכה ב', "המקמץ והוא שמלאכתו לקבץ צואת כלבים וכיוצא בהן לעבד העורות או לרפואה". והלא הרמב"ם להדיא כתב שהעור פסול עד שיהא עפיץ! וברור א"כ שצואה היא רק הכשרה לעיבוד כסיד וכמליח. וגם התלמוד נזהר שלא לצטט ברייתא זו. וכן הביא בספר המנהיג הלכות תפילין עמוד תרי"ז, "ק ל"ח ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב, הוריות י' ע"ב) דאמ' אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שבשביל ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו זכו כלבים לעבד מצואתן עורות לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות והקב"ה אינו מקפח שכר הכלבים והמעיין שם יראה שלא בצואה בלבד עבדו וכדנסמך שם מתשובת הגאונים. 10 מליח אין הוא מליחה חיצונית שאינה חודרת לעובי העור אלא שרייה. כמבואר בדברי המאירי דלקמן, ובדברי רבינו מנוח על הרמב"ם במקומו. 11 הבנת שינוי הטמפרטורה: כאשר הטמפרטורה עולה, קצב הפעילות של האנזימים עולה עד לרמה מסוימת, היא הטמפרטורה האופטימלית. כאשר הטמפרטורה עולה, עולה גם אנרגיית התנועה של המולקולות וכך גדל הסיכוי למפגש ביניהם. עם זאת, כשהטמפרטורה תהיה מעל הטמפרטורה האופטימלית, המבנה המרחבי של האנזים ישתנה וקצב הפעילות ירד ככל שהטמפרטורה תמשיך לטפס. 12 אין לשבור את העפצים בפטיש ברזל אלא במכתשת נחושת או פטיש עץ או פלסטיק, משום שהברזל גורם לנקודות שחורות בעור שכידוע תרכובת הדיו היא מעפצים ועפרות ברזל- מה שנקרא קנקנתום. 13 בהזדמנות זו אני מודה להרב ד"ר זוהר עמר הי"ו על ששלח לי את מאמרו המקיף בעניין כרך קי"ד, סיון תמוז תשנ"ד. 14 עיבדו בו בתימן ומראהו אדמדם כהה. הרמב"ם מזכיר אותו בתשובה דלקמן. "אוג הבורסקאים" נדפס בקובץ סיני אני מזכיר כאן עוד שמות צמחים עפיצים הנזכרים בספר "תורת החומרים" בעריכת מ' רוזן דפוס ש מונזון 1967. קיבלתיו באדיבות יצרן הקלף ר' אלעזר שושן הי"ו. -קליפות עצי אלון ואשוח, המלוק קנדי, שדר, מאנגרוב, מימוסה, ערמון, ובפירות של אלגארובילה, דיבידיבי, מירובאלאן, אלוניה. שורשי חומעיה אמריקאית. ומיצי צמחים המופקים מ"שיטה אכסוטית", גמביר, ומיץ המופק מחתך בעץ איקליפטוס נקרא "קינו". וכל הגידולים החולניים ע"ג עצי אלון. 16 יש שמבשלים את העפצים ג' פעמים. ומשתמשים לשריה הראשונה במי הבישול השלישי שהוא חלש עם עוד רבע אחוז ממי הבישול הראשון.
מסוימות עם העפצים כגון 2% "כרום". העור "שותה" את העפצים ולכן מחליפים את משרת העפצים אחר שהמים מתבהרים, עד שידע המעבד שהוא נספג בכל עובי העור כנ"ל. וגם ע"י שיעשה חתך בעובי העור שיראה שהצבע חדר עד עוביו. בכל המשרות מהפכים את העור מס' ימים כדי לזרז את העיבוד ושיחדור לכל חלקיו, ובעפצים מהפכים יותר. לעיבוד עורות שלילים או בהמה דקה אין לשרות יותר מ 7-10 ימים, ככל שהשריה ארוכה יותר כך מתקבל עור "מלא" יותר וחזק יותר ובלתי גמיש. לדוגמא: שריה של כשנה בקליפת אלון משמשת לעיבוד עורות עבור סוליות נעלים. לעיבוד גוויל אין להשתמש בעור המיובא במצב הקפאה מפני ששכבת הליצה עלולה להיסדק בקיפול העור, בעור כזה משתמשים רק לייצור קלף. על מהות עיבוד העפיץ בייחס לעיבוד הסיד -נייחד לזה בעז"ה את פרק ג'. 11. מוציאים את העור ממשרת העפצים ושוטפים אותו, ומחכים עד שיתנגב מעט ובעודו לח מושחים אותו 17 בשמן (שמן תנוקות או זית או אחר ( משני צידיו ומותחים אותו במלבנות עץ להתיבש. אין צורך בהוצאת המים ולא להגדיל את המתיחה מפני שעור מעופץ הוא נטול ג'לאטין ואינו נמתח. 18 12 אחרי היבוש המוחלט מורידים מהמתיחה וגוררים מצד בשר בנייר זכוכית גס כדי לקיים זה אלי 19 ואנוהו. אבל בצד שער אין מגררין אפ' דק מן הדק לפי שבגרידה קלה ביותר יגורר השכבה מס' 1 הנ"ל. ובגרירה זו יפסל מלהיות גוויל לפי מסורת הגאונים כמבואר ברמב"ם ובתשב"ץ ובראשונים הנ"ל. אבל מחליקים אותו בחום קל ובלחץ ב"פרעס" בלעז, או באבן חלקה כחלקות אבן השוחטים שמחדדים בה את הסכין, כדי ליישר את גומות העור הטבעיות של נקבי השערות עד שיבריק ברקו הטבעי ויהא נוח לכתיבה. גירוד הגוויל בצד בשר: זו המסורת הספרדית הקדומה שאין שום בעייה לגרד את הגוויל מצד בשר ואף לדקקו שהרי להדיא מבואר בירושלמי מגילה פרק א הלכה ט, "וצריך שיהא כותב על הגויל במקום השיער ועל הקלף במקום נחושתו אם שינה פסל". הגמרא פוסלת כתיבה בגוויל במקום בשר ולא מתנה כלל אם תקנוהו מצד בשר או לא. וזה פשוט מתוך ההנחה שהגדרת עור הגוויל היא "כל שלא נחלק לשנים". ולכן, אף אם דקקו הרבה בצד בשר יש להכשיר כל עוד השכבה התחתונה יכולה לעמוד בפנ"ע. להלן נראה שר"ת הגדיר אחרת את הגוויל, דהיינו "שגרדו את קליפתו שבצד שער ומצד בשר לא תקנוהו לכתיבה". ועניין זה יבואר בפרטות בהמשך בעז"ה בפרקים הבאים. 13. משרטטים. 14. מורחים מעט "כטירא" שהוא שרף מין צמח הנקרא "קדד השרף" ושכששורים אותה 20 במים היא נעשית כמין ג'ל טבעי שמחליף את מה שמשתמשים בתעשיית ה"קלפים שלנו" ב"מי קלף" שהם כידוע תערובת של 20-10 % "דבק גומי" המומס בבנזין לבן- רפואי. ג'ל זה סותם את הנקבים הדקים שנוצרו ע"י השרטוט, מפני שפגימה קלה בשכבה העליונה גורמת לדיו לחדור פנימה ולהתפשט באופן שהאותיות מתקלקלות, כנ"ל יש לעשות בכל מחיקה או תיקון בגוויל. (ואם כותבים ב"דיו לנצח" אזי אין צורך בקטירא). ע"כ התיאור המעשי באופן כללי. [תיאור מקצועי ומפורט יותר כתבתי במאמר אחר. ניתן להרחיב עוד ע"י עיון בספרו של הרב אליהו פרץ -עיבוד עפצים]. 17 ועכ"פ, התמיסה הראשונה צריכה להיות חלשה בגוון צהוב בהיר [בעפצים]. לאחר שהעור "שתה" את כל הצבע והמים התבהרו, יש להוסיף עוד ועוד -עד שאין מראה צבע המים משתנה שזהו דבר המעיד כי העור ספג את כל הכמות שיש ביכלתו לספוג והוא רווי. במפעלים משתמשים בשריה לאחר העפצים בשמן מיוחד המכיל חומר מתחלב שאינו צף בשריה. 18 יש להוריד את העור מהמתיחה רק אחר יבושו הסופי מפני שהורדת העור בעודו לח, גורמת לעיוות הגוויל. 19 אם נמצא עדיין שומן שם, יש לקלפו ולהשרות את העור שוב בעפצים ולמתחו מחדש. משום שהשומן יספג בעור ויגרום לכתם שומני על העור. 20 ישנו חומר נוסף הנקרא "קזין" העשוי מחלבון ח לב פרה. בכולם אין להגזים במריחת החומר מחשש אי קליטת הדיו היטב בקלף.
פרק ג' מהות עיבוד עפצים בהשוואה לעיבוד הסיד מן המפורסמות לכל מי שעיין בסוגיית הקלף, הוא שיש מחלוקת בין הרמב"ם לר"ת לגבי כשרות עיבוד הסיד, והיות ו"בקלף" עסקינן ראוי לייחד כאן את ההסבר שלפי רב האיי גאון עצם המילה "קלף" שנזכרה בהלכה למשה היא כוללת את העיבוד בעפצים. חלק א- הבנת מהות העיבוד העפיץ והגדרתו ע"פ מסורת הגאונים: תהליך הבורסקאות משנה את מבנה החלבון של העור, כך שהוא לעולם לא ישוב להיות עור גולמי מה שמייחד את החומצה טאנית הנמצאת בעפצים היא יכולתה להיקשר לחלבונים ולגרום לשינוי במבנה המרחבי שלהם. הפרעה או פגם ביצירת מבנה החלבון תפגום בהכרח בפעולת החלבון. מה שבפועל גורם לו שיפסיק לייצר ג'לאטין. פגיעה בפעילות חלבון על ידי חשיפתו לחומצת הטאנין נקראת "דנטורציה". ביאור: חלבון הקולגאן של העור מורכב ממבנה שלישוני, כלומר המזכיר דמיון של חבל העשוי משלשה סיבים. הטאנינים גורמים להרס של מבנה הקולגאן על-ידי פגיעה בקשרים מימניים תוך מולקולאריים. שינוי מבני זה גורם להרס החלבון, לפחות מבחינה תפקודית. ומאידך הטאנינים אינם פוגעים במבנה הראשוני של החלבונים. כלומר, שהעפצים -בניגוד לסיד ומלח וקמח, בהחלט משנים את תכונתו של העור 21 בצורה מהותית. ובנוסף, העפצים גורמים לסיבים התקשרות וקליעה חזקה יותר מלשון "עפצי פשתן". מה שהעפצים עושים לעור הוא תיקון כעין פעולת בישול -אבל לא מחמת חום- אלא מחמת הפעולה הכימית שפעלה בהם, לדוגמא אם נשפוך מי עפצים לתוך חלבון ביצה נראה שכעבור כמה רגעים החלבון ישתנה ללבן כמו שמשתנה ע"י בישול או טיגון. וכך מבואר במקור הערבי של תשובת הרמב"ם (סי' קסב) כתוב: "ספר תורה שנכתב עלי הדא אלרק אלני פהו פסול" וכו'. והמשמעות של הביטוי "אלני" היא מלשון "נא", דהיינו שהוא אינו מבושל כדבעי. ואמנם תרגמוהו "לא מעובד". אבל התרגום היותר מדויק הואשהוא "אינו מבושל" ולכן הוא פסול. וזה מלמד שתהליך העיבוד הוא כמו בישול של העור,- מה שלא קורה בעיבוד סיד. "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף" בגמ' בשבת עט, ובגיטין כב. מבואר שאין שם העור נקרא "קלף", אלא לאחר העיבוד, אבל לא עיבוד במלח שאז הוא נקרא חיפא, ולא עיבוד בקמח שאז הוא נקרא דפתרא, אלא כשהוא מעובד עיבוד שלם מליח קמיח ועפיץ אזי יקרא "קלף". כאן אנו רואים בבירור כי חז"ל באמרם "עפיץ" בקשו להסביר את גדר העיבוד הנמסר בהלכה למשה מסיני הכלול בתוך המילה "קלף". ללמדנו, שצריך עור מעובד- "מבורסק" ולא עור "משומר בסיד", שהרי גם עור "מליח" הוא משומר [כמו דג או מלפפון במלח]. ואפשר לכתוב עליו ואעפ"כ הגמ' פסלתו מאחר וצריכים "עור מעובד" ולא "עור משומר". הראשונים שקדמו לר"ת פסקו שדפתרא פסול כרב האיי גאון, והיתר הסיד בדיעבד. כדברי רב האיי כתב הר"יף בהלכות קטנות (הל' מזוזה דף ה' ע"א) וז"ל: "תניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער ומפרשי רבנן הני מילי במעובד". וכ"כ הר"י מגאש תלמידו כמבואר לגבי כשרות ס"ת הכתובים ברי"ק בשו"ת הרמב"ם ס' רצ"ד. ושם ס' קס"ב וכך כותב הר"ן על הרי"ף [שבת לג ע"ב בדפי הרי"ף] גרסי' בגמרא [שבת דף עט א] :אמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא שלש עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה כמשמעו כלומר שאין בו שום תיקון דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו תני רב שמואל וכו' דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט "וכל הני מיקרו עורות כיון דלא עפיצי דאי עפיץ קלף הוי והא יהבינן ליה שיעור במתניתין כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין: ומשמע מיהא דכל שאינו עפיץ עור מיקרי ולא קלף". וכ"כ רש"י ז"ל במס' גיטין כב. דקלף קמיח ועפיץ וג' עורות הן וקלף לא איקרי עור. וכ"כ ר"ת 21 תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן שי"ז " שו שאלתם הלכתא סיככה בעפצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה ופי' עפצי פשתן פשתן שנגמרה מלאכתו ועשאו כמין קליעה" וכו'
במחזו"ו דלהלן, וכ"כ בספר העיטור שער א - הלכות תפילין דף נה טור ג בשם רש"י והרי"ף. וכ"כ חכמי נרבונא -מובא בכל בו סימן כ' שההיתר בעיבוד סיד הוא רק משום עת לעשות לה', גם בארץ ישראל עבדו בעפצים כמבואר בירושלמי הנה ראינו שבתלמוד הבבלי מבואר לעבד בעפצים - וכך היה מנהג א"י בזמן הירושלמי (שבת ח,ג.) "קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שמע ישראל הדא דתימר "בקולף פני העור". שמוכח שקלפו את העור ולא גרדו את פני העור וקילוף הוא רק בעיבוד עפיץ. וכמבואר ברמב"ם הל' שבת פי"א הל' ו' "מפרק דוכסוסטוס מעל הקלף" -כלומר שמקלף את האפידרמיס במקום חלוקתו הטבעית ולא חתך בסכין. המנהג להשתמש ברי"ק היה משום גזירת שמד בארץ ישראל במאה השישית המציאות שמשתמשים "בקלפים שלנו" שהסירו ממנו את השער ועילית העור (אפידרמיס) בשריית מי סיד - הנקרא "פרגמנט", היא מציאות עולמית ידועה שהתפתחה עבור ספרים העשויים קלף שלא בגלילה אלא כרוכים, הנקראים קודקס-ביוונית, ומצחף-בערבית. וצברה תאוצה בעיקר משנת ג' אלפים ת"ס [כ 200 שנה לפנס"נ]. בעיר פרגמון (כיום ברגמה שבטורקיה) שהתחרתה בספריה המפורסמת של אלכסנדריה שבמצרים. כתוצאה מחשש ליוקרה המצרית השבית תלמי מלך מצרים את משלוחי הפפירוס [שיוצר באפן בלעדי במצרים]. כדי לא להכנע ללחץ המצרים -החל אומנס מלך פרגמון [159-197 לפנה"ס] לחפש חומרים חילופיים לצרכי כתיבה, החומר הנבחר היה הקלף המעובד בסיד משום שסיד שהוא חומר זול, וזמין, 22 ומהיר הכנה, בהיר ויפה, ומשום שכשהוא מגורד מצד שער הוא ראוי לניצול לכתיבה משני צדדיו. העור המעובד הערבי שנקרא רי"ק היה בשונה מהפרגמנט מעובד תחילה במלח ואח"כ שרו אותו במים וסיד. יתכן שבמלח היה טמון סוד חלוקת העור שהיו משתמשים בו גם העבדנים הערבים. 23 עם ישראל לא השתמש בקלף זה מעולם עבור סת"ם כנ"ל מהירושלמי והבבלי -אלא מהמאה השביעית 24 כלומר כ 900 שנה אח"כ כמתועד בתשובת ר' יהודאי (גאון סורא בשנים 764-760). וזה לשונו : ולא נהגו לכתוב בריק זה אלא משנים מועטים מפני שמנהג שמד הוא שגזר אדום הרשעה שמד על א"י שלא יקראו בתורה, וגנזו כל ספרי תורות מפני שהיו שורפים אותם, וכשבאו ישמעאלים לא היה להם ס"ת ולא היו להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה באיזה צד מעבדים את עורות ובאיזה צד כותבין ס"ת והיו לוקחים ריק מיד גויים שעשו לכתוב בהן ספרי ע"ז והיו כותבים בהם ס"ת" הוא כתב שלא נהגו בקלף זה "אלא משנים מועטים" שכן גזירות הביזנטים החריפו בתחילת המאה ה- 6 עם עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון שגזר בין היתר -לשרוף את כל ספרי התורה, ושבעקבות גזירה זו נאלצו גאוני א"י הפייטנים ינאי והקליר זצ"ל לכתוב "קרובות" שהיוו תחליף לקריאת התורה. (ע"ע בספר העיתים סימן קע"ג). עור שלא מעובד בעפצים לא יצא מתורת נבילה: אך בעקבות הכיבוש הערבי בערך בשנת 650, הותר יחסית חופש הדת בא"י והיהודים משום עת לעשות לה' התירו לקנות קלף מהערבים ומהביזנטים שנשארו תחת כיבושם. וכתבו עליו ס"ת למרות שהיה מעובד בסיד ושלא לשמה. וזה -כמאה שנה לפני נשיאותו של ר' יהודאי גאון בשנת 760. רב יהודאי מתוך המסורת הפשוטה אצלו הוכיח את בני א"י שהקלפים שלהם היו מעובדים בסיד -פסולים לפי שהם דפתרא, "ומאי דפתרא? כגון ריק דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועד עכשיו לא יצא מתורת נבילה". בשפה וכידוע, עכ"ל. כלומר הגדרת העיבוד לשיטת ר' יהודאי היא להוציא את העור מדרגת נבילה, המקצועית עור לא מעובד נקרא עור נבילה, -כל עוד הוא עור חי המגיב למים ולחות. 22 המקור מדברי פליניוס בשמו של וארו, מופיע במאמרו של מנחם הרן תרביץ, כרך נא, חוברת ג, ניסן-סיון תשמ"ב עמ' 351. ושם מתבארת ההבחנה בין הפרגמנט האיטלקי בפרובנס אי והספרדי שהוחלק והולבן רק מצד בשר. (השווה סה"ת ס' קצד ובמנהיג בתשובה לחכמי אראגון "ולצד לבן"). לעומת הפרגמנט הגרמני והצפוני שגורד משתי צדדיו (השווה משנ"ב סימן לב סעיף ז' סימן לדעת צד בשר וכו' מאחר שהוא מגורד משני צדדיו). אין הכרח שדווקא בפרגמון נתחדשו העורות, אלא שפרגמון הייתה מפורסמת בעורותיה אלו. 23 שלא כדברי לוי גינצבורג בגנזי שכטר עמ' 530 והחוקר לב, שסברו שבא"י השתמשו בפרגמנט. ראה מש"כ בזה מנחם הרן שם עמ' 360 הערה 24. 24 המובאת בגנזי שכטר -פרקוי בן באבוי תלמיד ר' יהודאי גאון עמ' 560. מופיע גם באוצר הגאונים מסכת גיטין מ"ה ע"ב.
העיבוד בעפצים בזכות חומצת הטאנין שהוא מכיל, -משנה את תכונת מבנה החלבון עד מצב שהעור כמעט אינו מגיב למים, ואף לקור חום ולחות. ולכן כל עור חי הרי הוא דפתרא -שלא יצא מתורת נבילה. ועור המעובד בסיד לא יצא מתורת נבילה לפי שהוא מוגדר בשפה מקצועית והלכתית כעור חי- עור-"נא" -לא מבושל המייצר ג'לאטין במגע עם מים. הרי"ק לא יצא מתורת נבילה - ראייה מעור הדג. וכן יש להוכיח שהעיבוד הוא שינוי מהותי בחלבון העור -מהגמ' בשבת דף ק"ח ע"א, "בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור אמר לו אם יבא אליהו ויאמר, מאי אם יבא אליהו ויאמר? אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור, הא חזינן דאית ליה עור! ועוד, התנן עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת! אלא אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה". (עי"ש בריטב"א ובמאירי קרית ספר מאמר ראשון חלק א' -"כלומר מאחר שאין הזוהמא פוסקת ממנה אעפ"י שנתעבד -פסול". וכ"כ הרמב"ם הל' תפילין פ"א ה"י, "ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה"). על איזו זוהמה מדובר? הרבה חושבים בפשטות שמדובר בריח מסריח שאינו פוסק בעיבוד. אך הדבר תמוה דא"כ מה אליהו זכור לטוב נצרך להעיד על כך?! אלא הפירוש הוא כך: שחז"ל הסתפקו האם חומרי העיבוד העפיץ פועלים היטב על חלבוני העור ומשנים אותם, או שמא אינם משתנים לחלוטין. פירוש זה גיליתי לאחר שעיבדתי עור דג בעפצים וברור שאין לו שום ריח רע, אפילו שהיה סגור כמה שנים בשקית. אבל מה שכן הוא -שעור הדג נשאר קשיח גם אחר העיבוד בעפצים -כמו שעור מעובד בסיד הוא קשיח, בגלל הג'לאטין שנשאר בעור, וזה מראה שההשפעה של העפצים על מבנה החלבון של עור הדג היא פחותה מאשר מה שהיא פועלת על עור בהמה. ועל זה צריך את אליהו ז"ל שיעיד מה השיעור המינימאלי להשפעת העיבוד העפיץ על העור. חלק ב: שיטת ר"ת לגבי "קלפים שלנו" המעובדים בסיד. ר"ת במחזו"ו ס' תקי"ז. הקשה, דמאחר שהקלפים שלנו אינם מעובדים בעפצים וא"כ הם דפתרא וא"כ על מה סומכים?! ואחר שהוכיח שדפתרא פסול, וסייע לזה שגם רב האיי (המובא בר"ך ובערוך) פסק שצריך לעבד בעפצים, וכתב כך: "ונראה לי שהעור המתוקן בעבוד טוב כגון שלנו שהוא טוב ממליח וקמיח ועפצים שהוא כשר ואין צריך עיפוץ. אבל למליח וקמיח צריך עיפוץ. שאין מליח וקמיח עזים כסיד. ושריית מים שלנו. וראייה לדבריי דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות לא ע"ב) קרע הבא בשתים יתפור בשלש לא יתפור. ופריך עלה. ומשני, הא בחדתא הא בעתיקא. ומפרש לאו חדתא חדתא ממש ולא עתיקא עתיקא ממש. אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן. וכולה ההיא שמעתא בספר תורה מיירי. ש"מ בדלא אפיצן כשר לספר תורה אלא שיהא עיבוד טוב שלא יהא דיפתרא. ר"ת חשב שרב האיי גאון מכשיר עיבוד סיד, ולהדיא מבואר לפסול את עיבוד הסיד. אולם לר"ת כנראה לא היו דברי רב האי בשלמות אלא מתוך ר"ח והערוך שציטט ממנו ולכן חשב שרב האיי מכשיר עיבוד נוסף חוץ מעפצים וכנראה שהבין שמה שרב האיי פסל, לא היה מעובד בעפצים אלא אולי מליח או קמיח או סיד חלש. אולם האמת היא שיש תשובה מפורשת לרב האיי גאון שבה הוא פסל את עיבוד הסיד הנהוג -בתשובה ס"ג- כתב, "כי זה ששורין אותו בסיד ובמים לא ממנו קולפין קלף ודוכסוסטוס" -ולא חילק בין סיד לסיד. -(התשובה בשלמותה תובא להלן בפ"ג). וגם אביו של רב האיי רב שרירא גאון בתשובה תל"ב פסל את הרי"ק המעובד בסיד וקרא לו "חיפא" כלומר שעיבוד הסיד נחשב כמליח המשמר את העור. מסורת פירוש הגאונים בהא דאפיצן הא דלא אפיצן אינה כפירוש ר"ת. לאור האמור ברור שאין רב האי מכשיר עיבוד שאינו עפיץ, ובוודאי שלא עיבוד סיד, ומימילא נבין בהכרח שביאורו של רב האיי לגמ' במנחות הנ"ל שממנה חשב ר"ת להסתייע- יהיה כהרמב"ם (תפילין ט, טו). שמבאר כך: "ספר תורה שנקרעה בו יריעה בתוך שתי שיטות יתפור, בתוך שלש לא יתפור, במה דברים אמורים בישן שאין עפצו ניכר אבל אם ניכר הגויל שהוא עפוץ תופר ואפילו קרע הבא בתוך שלש". -ופירוש העניין כך הוא -צריך לדעת שכשם שהעפצים חודרים לעור וממלאים אותו, כך בעיבוד פשוט או פגום הם לפעמים גם "יוצאים", ממנו לאחר התיישנותו ועי"ז העור נחלש, וזה הכוונה "אלא הא דלא אפיצן, הא
ו( דאפיצן" שפירושו לא אפיצן, לומר שהעור חלש משום שהעפצים יצאו ממנו, וסיביו דמויי "הלבד" התרופפו, ולכן אין להתיר בו את התפירה בקרע הבא בג' שיטין מפני שלא תחזיק התפירה מעמד, ולכן יש לגנוז את היריעה. אכן הבקיא בגווילים הישנים ואף בחדשים, יוכל למצוא שחלק מועט מאד מהם נעשה חלש עד כדי כך שאפשר להשוותו למרקם החלש של נייר "בריסטול". וכך דחו את ראיית ר"ת- הרמב"ן לשבת עט. והמאירי בית הבחירה גיטין יא. בקרית ספר למאירי מאמר א חלק ג כתב שסיד לא מכווץ כעפצים) וכן ביאר יפה הרב יחיאל (המובא בתוספות הרא"ש גיטין יא.) "הא בדאפיצן פי' שהקרע מתחבר יפה אז אפי' בשלש שיטין יתפור כמו כוורת עפוצה בפ' ט' דאהלות". (משנה ג). ועי"ש בביאור הרמב"ם אפוצה- "ממולאת", וזה ממש כביאורינו הנ"ל שהעפצים ממלאים את העור ופשוט. והרבה פוסקים נבוכו בזה. וכנראה שגם ר"ת עצמו לא היה שלם עם פירושו זה. ומכאן קשה על הבנת השו"ע או"ח ל"ב ח שהכשיר את עיבוד הסיד כעפצים לפי הרמב"ם -כמבואר בכסף משנה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"א ה"ו שפירש "הא בחדתא" במקום "הא דאפיצן" כמסקנת הגמ'. וע"ע ב"ח יו"ד ס' ר"פ שהוכרח הרמב"ם לפרש כן מפני שבלא עיפוץ פסול. ועיין ערוך השלחן שם, ובביאור הגר"א שם. ובחידושי קרן אורה למנחות לא: ובחידושי הגר"ז שם. שלפי ביאור הרמב"ם נפלה ראיית ר"ת והתוס' הנ"ל מהא דאפיצן. ועיין עוד במפרשי הרמב"ם שם בבאר יהודה ובדברי ירמיהו ובמרכבת המשנה חלמא. שיטת ר"ת במקורה הייתה שדפתרא כשר. כפי שביארנו ר"ת לא היה בטוח עם פירושו בשיטת רב האיי גאון ובגמ' במנחות ובפרט דמי יוכל להעיד שבאמת סיד הוא מועיל כעפצים ושכוונת הגמ' דלא אפיצן היינו סיד ולא חומר אחר, ואולי עדיין עיבוד סיד הוא דפתרא?! ולכן כתב: "אי נמי איכא למימר ולאכשורי אפילו דיפתרא. מדתני פסילי טובא ותנא בהו בהדיא הרי אלו יגנזו. או אין קורין בו או פסיל. אבל בדיפתרא לא משתמיט לא במסכת סופרים ולא בתלמוד דליתני פסולה. והלכה דעל הקלף איכא למימר דקלף מיקרי. אבל גבי מגילה תני לא יצא משום שאר מילי טובא. דמתני בהדה ונראה דדיפתרא כשר בדיעבד וכל שכן עיבוד שלנו אלא שבמגילה החמירו בדיפתרא לומר שלא יצא. משום ככתבם וכלשונם. דאורחייהו בקמיח ומליח ועפיץ וכתב אשורית. מיכן סמכתי להכשיר עיבוד שלנו. וראייתי מהקומץ רבה. ואי משתכח בה איניש טעמ' אחרינא להיתירא אשר יראה [יגיד]. רצונו לומר: שהמילה קלף אינה כוללת בתוכה את העיבוד לפחות לא לעיכובא, ולכן גם דפתרא קרוי קלף. ומה שכתוב במגילה דף יז. "היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום, על הנייר ועל הדפתרא - לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית, על הספר, ובדיו". ביאר ר"ת שרק שם הדין "לא יצא" מפני שבמגילה החמירו בדיפתרא לומר שלא יצא. משום ככתבם וכלשונם- דאורחייהו בקמיח ומליח ועפיץ וכתב אשורית". ר"ת לא היה בטוח בחידוש שלו להכשיר דפתרא ולא בחידוש שסיד מועיל כעפצים משתכח בה איניש טעמ' אחרינא להיתירא אשר יראה יגיד". ולכן סיים: "ואי ולאור מה שביארנו לעיל בדברי רב האיי פשוט וברור דדפתרא פסול כמו נייר הוא הרי"ק- הם הקלפים שלנ- כי אם חיפא פסול -כי אינו עפיץ, אזי גם דפתרא פסול -כי אינו עפיץ. וכנראה שלזה כיוון כמה מאות שנים רב אחאי (בשאילתות פרשת ויקהל שאילתא ס"ז) בהקישו עיבוד עפיץ לס"ת מ"ספר" דמגילה ללמדנו שאין יחודיות לפסול דפתרא רק במגילה. מה גם שבאופן עקרוני אי אפשר לחלק בין סוגי הסיד, שנאמר שאולי סיד שלנו עדיף מסיד של פעם, שהרי- ראשית, ר"ת חשב שזה ה"לא אפיצן שהגמ' דברה עליו". -שנית, כי פשוט שאין חילוק בין "סיד שלנו לסיד שלהם. -ראה משנ"ב סימן לב ס"ק כג שזמן השריה בסיד הוא בסה"כ עד שישרו השערות או ד' ימים זה כל המעשה ההלכתי הלזה יקרא "סיד שלנו" שמשובח משל חז"ל ובפרט שמבואר בתשה"ג ס"ג ושל"ב שסיד לא מועיל כעפצים. ביאור התוספות בדעת ר"ת לכשרות עיבוד הסיד -"שאינו ראוי להזדייף" כאמור, ר"ת במחזו"ו הנ"ל כתב שסיד מועיל כעפצים, אולם לא נתברר עדיין דיה מהי ההגדרה של ר"ת לעיבוד, -יתכן גם שבתקופה מאוחרת ראו בעלי התוס' שרב האיי פסל את עיבוד הסיד ולכן הגדירו את מטרת העיבוד מחדש, הגדרה זו עשויה לחלק בין סוגי הסיד ובכך להכשיר את ה"קלפים שלנו":