הדר עם העכו"ם בחצר הגזירה א. משנה עירובין ו:א הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בערוב, הרי זה אוסר עליו, דברי ר' מאיר. ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה: ב. תוספתא עירובין ה חצר של גוים הרי היא כדיר של בהמה - מותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר, וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר. ג. עירובין סב ע"א יתיב אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקאמרי: בשלמא רבי מאיר קסבר דירת נכרי שמה דירה, ולא שנא חד ולא שנא תרי, אלא רבי אליעזר בן יעקב מאי קסבר? אי קסבר דירת נכרי שמה דירה אפילו חד נמי ניתסר, ואי לא שמה דירה אפילו תרי נמי לא ניתסר! אמר להו אביי: וסבר רבי מאיר דירת נכרי שמה דירה? והתניא ]להלן, בשם ר' מאיר[, "חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה!" אלא דכולי עלמא דירת נכרי לא שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי: רבי אליעזר בן יעקב סבר כיון דנכרי חשוד אשפיכות דמים, תרי דשכיחי דדיירי גזרו בהו, חד לא שכיח לא גזרו ביה רבנן. ורבי מאיר סבר זמנין דמקרי ודייר. ד. עירובין סב ע"א ואמרו רבנן אין עירוב מועיל במקום נכרי, ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי, עד שישכיר - ונכרי לא מוגר. מאי טעמא ]לא מוגר[? אילימא משום דסבר דלמא אתי לאחזוקי ברשותו, הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן, אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן מאי איכא למימר?... אפילו הכי חשיש נכרי לכשפים ולא מוגר. ה. בבא מציעא ע:-עא. "מרבה הונו בנשך ותרבית, לחונן דלים יקבצנו." מאי 'לחונן דלים'? אמר רב, כגון שבור מלכא. אמר רב נחמן, אמר לי הונא לא נצרכא אלא דאפילו רבית דנכרי... איתיביה, "לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב"! אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא ]היתירא[ אלא בכדי חייו. רבינא אמר הכא ]היתירא[ בתלמידי חכמים עסקינן, טעמא מאי גזור רבנן? שמא ילמוד ממעשיו, וכיון דתלמיד חכם הוא לא ילמוד ממעשיו. ו. נחלת צבי שו"ע יו"ד קנט:א )על הדף( שוב ראיתי דברמב"ם הל' מלוה ה:ב כתב הטעם דגבי ת"ח לא גזרו משום שאינו רגיל אצלו ואינו לומד ממעשיו וא"כ ניחא בפשיטות דכיון דדר עמו הרי רגיל אצלו. ז. שו"ע יורה דעה קנט:א דבר תורה, מותר להלוות לעובד כוכבים בריבית. וחכמים אסרוהו, אם לא כדי חייו, או לת"ח, או בריבית דרבנן. והאידנא, מותר )בכל ענין(. )הטור(. ח. טור יורה דעה הלכות רבית סימן קנט והאידנא נהגו היתר לכל בכל מיני רבית משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם אם כן לא שייך ברבית שמא ילמוד ממעשיו טפי משאר משא ומתן: http://yulib003.mc.yu.edu:2057/wotzar/book.aspx?8523& ט. דעת תורה )ר' שבדרון( או"ח שפב:א י. שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן קפב )סוף( ובאמת קשה לי על גוף השכירות של עכו"ם שאמרו שתיקנו חכז"ל משום להרחיק את הישראל מהגוים ולא ילמדו ממעשיהם, כדאיתא ריש פרק הדר ]ס"ב ע"א[, וגם ריבית מגוי אסרו חכז"ל כדאיתא בבבא מציעא דף ע"א ]ע"א[ מהאי טעמא, ובריבית כתבו הפוסקים והכי קיימא לן ביורה דעה סימן קנ"ט ]סעיף א'[ דהאידנא מותר, ולא שייך האי טעמא דשלא ילמד ממעשיו, משום שאי אפשר לנו בשום משא ומתן מבלעדיהם. ואם כן גם שלא לדור במבואותיהם אי אפשר, ואם כן למה צריך עתה לשכור מהם רשות. ואי משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפילו בטל הטעם לדעת הרמב"ם בפרק ב' מממרים ]הלכה ב'[, אם כן גם בריבית נימא כן, וצריך עיון לחלק.
יא. רש"י מסכת עירובין דף סב עמוד א "אלא דכו"ע" הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת, ויצא משם... יב. שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן מז:ג בשעת הדחק גדול יש לצרף מש"כ הגאון בית מאיר סי' שפ"ב ס"כ לחדש דע"כ לא אסרו חכמים לערב במקום גוי בלא שכירות אלא במקום דשייך לומר שאז קשה עליו ויצא, משא"כ היכא דמ"מ שכיח דדייר כמו בספינה בסי' שפ"ב דאין לו ברירה ללכת בספינה שרב החובל וכל הנוסעים יהיו ישראלים שומרי התורה... יג. עירובין סב ע"ב אמר מר, "חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה." והא אנן תנן, "הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו!" לא קשיא: הא דאיתיה, הא דליתיה. ומאי קסבר? אי קסבר דירה בלא בעלים שמה דירה, אפילו נכרי נמי ניתסר! ואי קסבר דירה בלא בעלים לא שמה דירה, אפילו ישראל נמי לא ניתסר! לעולם קסבר דירה בלא בעלים לא שמה דירה, וישראל דכי איתיה אסר כי ליתיה גזרו ביה רבנן, נכרי דכי איתיה גזירה שמא ילמד ממעשיו כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר. יד. עירובין סה ע"ב בעא מיניה רבי אליעזר מרב: ישראל ונכרי בחיצונה, וישראל בפנימית, מהו? התם ]נכרי וישראל בפנימית[ טעמא משום דשכיח דדייר, דמירתת נכרי וסבר השתא אתי ישראל ואמר לי "ישראל דהוה גבך היכא", אבל הכא אמינא ליה "נפק אזל ליה", או דילמא הכא נמי מירתת ]נכרי[ דסבר השתא אתי ישראל וחזי לי? אמר ליה, "תן לחכם ויחכם עוד." טו. עירובין סה ע"ב בעו מיניה מרב: פנימי במקומו מהו? ואמר להן מותר. טז. תוספות מסכת עירובין דף סה עמוד ב "התם" וא"ת כיון דשכיח, אם כן פנימי במקומו אמאי מותר? דע"כ לא שרי ראב"י יחיד במקום נכרי אלא משום דלא שכיח דדייר! וי"ל כיון דרוב פעמים חד לא שכיח, לא פלוג רבנן ושרו בכולהו... יז. בית יוסף אורח חיים סימן שפב מצאתי כתוב )שו"ת מהרי"ל סי' קנו( אם משאיל ישראל בית לחבירו, אם יש בו תפיסת יד מידי דאינו ניטל בשבת מהני, שאין צריך עירוב בחצרו של בעל הבית. אבל במקום גוי)ם( כיון דשכיח דדייר בכהאי גוונא נראה דלא מהני, כמו ביטל רשות דמהני במקום ישראל ולא במקום גוי, משום דאם כן ביטלת וכו'... אף על גב דהתירו רבותינו כמה בני אדם בבית אחד דחשיב לא שכיח ]שידורו בכך[ דמירתת, אבל תרי בתים מירתת גוי מינייהו ושכיחי דיירי: יח. ביאור הלכה סימן שפב "אע"פ" ועיין בביאור הגר"א ס"ק ו' שתמה על דין זה דמ"מ הלא סוף סוף אין אוסרים זה ע"ז ע"י תפיסת יד בלי שום עירוב וכללא הוא דכל שאין אוסרים זה ע"ז לא הצריכו חכמים לשכור מהעכו"ם יט. שו"ע אורח חיים שפב:א הדר עם העכו"ם בחצר אינו אוסר עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה, אז העכו"ם אוסר עליהם. כ. משנה ברורה סימן שפב ס"ק ג ואוסרים זע"ז - לאפוקי במקום שאינם אוסרים זה על זה, כגון אב ובניו שמקבלים פרס מאתו, שאינם צריכים לערוב אפילו הם דרים כל אחד בבית בפני עצמו כדמבואר בסי' ש"ע עיין שם בזה, אין עכו"ם אוסר עליהם וא"צ לשכור רשותו: כא. רש"י מסכת עירובין דף סא עמוד ב עד שיהו שני ישראלים - דרין בשני בתים, ואוסרין זה על זה, ובאין לערב ביניהן... כב. בית הבחירה )מאירי( מסכת עירובין דף סא עמוד ב ואפי' היו הרבה בבית א' אין העכו"ם אוסר, שאין יראת העכו"ם ]מהריגת ישראל[ מצויה אלא בחלוק בתים. ואם היו שם שני בתים של ישראלים ולא היה אלא אחד בכל בית, הרי זה אוסר, שיראתו מצויה וסבור הוא שהאכלוסים לפי מנין הבתים.
כג. פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שפב:ב בב' בתים. עיין מג"א, מלת "אבל" לא הבינותי, דאב ובנו שאוכלין על שולחן אחד אף על פי שדרין בב' בתים כל שאין אוסרין זה על זה כבסימן ש"ע דמקום פיתא עיקר תו אין עכו"ם אוסר, אף על פי דלא שייך הטעם ]להיתירא[ דהא דייר שם עם עכו"ם. כד. שער הציון סימן שפב ס"ק ב ועיין בפרי מגדים שמסתפק קצת אם דוקא בב' בתים או הוא הדין בשני חדרים כיון שאוסרין זה על זה, אכן לדעת מגן אברהם פשוט דב' חדרים חשיבי כשני בתים, עיין שם, וכן משמע מהגר"א בביאורו: כה. עירובין סג:-סד. ההוא מבואה דהוה דייר בה לחמן בר ריסתק ]עכו"ם[, אמרו ליה "אוגר לן רשותך," לא אוגר להו. אתו אמרו ליה לאביי, אמר להו זילו בטילו רשותייכו לגבי חד, הוה ליה יחיד במקום נכרי, ויחיד במקום נכרי לא אסר. אמרו ליה, מידי הוא טעמא אלא דלא שכיח דדיירי, והכא הא קדיירי! אמר להו, כל בטולי רשותייהו גבי חד, מילתא דלא שכיחא היא, ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. אזל רב הונא בריה דרב יהושע, אמרה לשמעתא קמיה דרבא, אמר ליה אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי ]דלעולם לא יערבו, אלא יבטלו רשותן[! דמערבי. יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי! דמכרזינן. אכרזתא לדרדקי?! אלא אמר רבא... שכירת רשות מן העכו"ם כו. עירובין סב ע"א ואמרו רבנן אין עירוב מועיל במקום נכרי, ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי, עד שישכיר - ונכרי לא מוגר. מאי טעמא ]לא מוגר[? אילימא משום דסבר דלמא אתי לאחזוקי ברשותו, הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן, אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן מאי איכא למימר?... אפילו הכי חשיש נכרי לכשפים ולא מוגר. כז. רש"י מסכת עירובין דף סב עמוד א "אלא דכו"ע" הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת, ויצא משם... כח. רא"ש מסכת עירובין פרק ו סימן א נראה לי לאו משום דבעי לשכור בכל ע"ש היכא דאין הנכרי חוזר בו מן השכירות, אלא כשהנכרי חוזר בו מן השכירות אז צריך לחזור ולשכור הימנו כשיתרצה. כט. עירובין סד ע"א אלא אמר רבא, ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולשאול מיניה דוכתא, ולינח ביה מידי, דהוה ליה כשכירו ולקיטו... ל. טור אורח חיים הלכות שבת סימן שפב ואם אינו רוצה להשכיר אין יכולים לשכור ממנו בע"כ, וזה תקנתם: שאחד מבני החצר יתקרב אליו עד שישאיל לו שום מקום ברשותו ליתן בו שום דבר, ונמצא זה כאילו הוא שכירו או לקיטו ודר עמו בביתו ונותן עירוב בשבילו ודיו. לא. רמב"ם הלכות עירובין פרק ב:יב שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו והשאילו, הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו... לב. בית יוסף אורח חיים סימן שפב וטעמא דשרו רבנן בכהאי גוונא משום דכיון דדירת גוי אינה אלא כדירת בהמה, אף על פי שהצריכוהו לשכור כדי שלא ילמד ממעשיו מכל מקום לא רצו להחמיר בו כל כך, והתירו לשכור משכירו משום דהא מיקיימא תקנתא דרבנן דזימנין שיקשה גם בעיני השכיר להשכיר או יקשה בעיני בעל הבית להשאיל מקום ולא דייר ישראל בהדיה. לג. ביאור הלכה סימן שפב "צריך" השו"ע לא ביאר אם השכירות מהעכו"ם צריך להיות קודם הע"ח דוקא, או שפיר דמי אף אח"כ ומה שאמרו בגמרא "אין עירוב מועיל במקום עכו"ם" ]דף ס"ב[ היינו כשלא שכרו ממנו כלל, משא"כ היכא דשכרו אח"כ, דעכ"פ בזמן חלות העירוב שהוא בבין השמשות כבר היה שכור מהעכו"ם מהני... אינו יהודי בחצר לד. עבודת הקודש בית נתיבות שער ד:קג ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לגוי אינו אוסר, שלא השאיל והשכיר לו על דעת שיאסור עליו. ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר בית לגוי בחצר שהוא שרוי בתוכה, ולא העמידו דבריהם בדבר שאינו מצוי.
לה. ביאור הלכה סימן שפב סעיף א ד"ה * אינו אוסר ופשוט דלאו דוקא עליו אינו אוסר אלא גם על אחרים הדרים שם אינו אוסר, דאם לא כן מאי הועילו באמרם 'אינו אוסר עליו'? כיון שאוסר על אחריני בטלטול, ממילא גם הוא אסור שהאחרים אוסרים עליו! )מאמר מרדכי וכ"כ בברכ"י( ולפ"ז באם אין בע"ב דר שם בעצמו כלל, רק השכיר את חצירו לישראלים אחרים וגם לנכרי, אפשר דבזה לא שייך טעם הרמ"א ד"לא השכיר אדעתא וכו'" ושפיר יש לומר דאוסר הנכרי עליהם. וכ"כ בס' חמד משה בסי' שפ"ד עיין שם וכן מצאתי בברכי יוסף בסימן זה... ולענ"ד נראה עיקר כחמד משה וברכי יוסף מאחר שעיקר דינא דרמ"א צ"ע, וכמו שנתקשו כל האחרונים וכמו שכתבנו גם אנו בשע"צ ובביאור הלכה לקמן סי' שפ"ד ודי לנו להקל בששרוי בעצמו בחצר... לו. פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שפב:ב וישראל שיש לו משרת עכו"ם י"ל דאוסר. יהודי מומר ואינו מודה בעירוב לז. חזון איש עירובין פז )כג(:יא משמע מדבריהם דכי היכי דדירת עכו"מ לא שמה דירה מן הדין, ה"נ דירת מומר וצדוקי דלא החשיבו חכמים דירתם לענין תקנת עירובי חצירות אלא משום שמא ילמוד ממעשיו הצריכום שכירות. לח. שער הציון סימן שפה ס"ק ב ]על צדוקי[ ומסתברא עוד לומר, דאפילו אם נימא בעלמא דלא נשוה אותם כעכו"ם משום דמנהג אבותם בידם ]עיין ביורה דעה סימן קנ"ט סעיף ג' ובש"ך שם[, מכל מקום לענייננו לא שייך זה, דכל עיקר הטעם דגזרו ]דשכירות[ בעכו"ם כדי שלא ילמד ממעשיו, אם כן גם בצדוקי שייך זה, כיון דעל כל פנים מתנהג כעכו"ם, ומאי עדיפא לן משום שמנהג אבותיו בידו. לט. רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן שפה:ג ישראל מומר. בחידושי אהעו"ז דפ"ח ע"ב בתוס' ד"ה למימרא כ' דמ"מ להחמיר דינו כישראל, דיחיד במקום מומר אוסר, דאף על פי שחטא ]המומר[ ישראל הוא. ובזה מהני ביטול, כיון דהאיסור רק מכח דדנין אותו כישראל: מ. רמב"ם הלכות עירובין פרק ב:טז ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כגוי, אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה ואין מחללין שבת כגון צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב, אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי, אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו, וכן אם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו. מא. נשמת אדם חלק ב-ג )הלכות שבת ומועדים( כלל עה:ח צ"ע אי דינו לגמרי כנכרי אף לקולא שלא יאסור אלא כשיש ב' ישראלים האוסרים זה על זה, אבל אם אינו דר שם אלא אחד אינו צריך לערב כלל ולא לשכור ממנו, דהא כיון דהטעם שלא ילמוד ממעשיו, ולכן לא גזרו בעכו"ם אחד כיון דחשיד אשפיכות דמים, ושכיח ]במומר[ דדייר אפילו ביחיד, ואם כן אפילו יחיד צריך לשכור. ואמנם מסתימת דברי הפוסקים משמע דדינו כנכרי לגמרי, דכיון שאינו מודה בעירוב שהרי מחלל שבתות בפהרסיא אינו בדין עירוב כלל, ומיהו לענין זה אינו חמור מנכרי דביחיד אינו אוסר כמ"ש תוס' ריש פרק הדר, דכיון דעיקר תקנה היה בשביל נכרי לא גזרינן טפי מנכרי. מ"מ צ"ע, דתינח מומר שאינו מודה בעירוב, אבל זה שמחלל שבת אפשר דמקרי מודה בעירוב וצ"ע, ועיין בהגהות אשרי סי' י"ד ד"ה "אבל אם" כו': פי' של "אינו מודה בעירוב" מב. משנה ברורה סימן שפה ס"ק ב ולאו דוקא מכת הצדוקים וכה"ג שאינם מודים בתורה שבע"פ, ה"ה אם רק אינו מודה במצות עירוב אינו יכול ליתן חלק בעירוב: מג. שו"ע אורח חיים שפה:ג ואם אינו מחלל אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות. מד. חולין ו ע"א, עם רש"י ישראל מומר משמר שבתו בשוק מבטל רשות ונותן רשות, ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות ונותן רשות רש"י: משמר שבתו בשוק בפרהסיא, אעפ"י שהוא מומר לחללו בצנעה הרי הוא כישראל, ואם לא עירב עם שכניו בחצר או במבוי נותן להם רשותו ודיו.
מה. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עירובין פרק ו משנה ב אינו נותן רשות אלא אם כן היה מודה בערוב, כלומר מאמין בו. מו. ערוך השולחן אורח חיים סימן שפה:א ואם מחלל בצינעא ולא בפרהסיא אפילו מחללו באיסור דאורייתא הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירובו אינו כלום כשאינו מודה בעירוב: פי' של "מומר" מז. עירובין סט.-: חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה עד דהוי מומר לעבודת כוכבים. מח. רש"י מסכת עירובין דף סט עמוד ב עד דהוי מומר לעבודה זרה - דההוא ודאי חשוד לכל מילי, דאמר מר: חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ובעבודה זרה משתעי קרא, בהוריות )ח, א(. מט. שו"ע יורה דעה ב:ה מומר להכעיס, אפי' לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו, דינו כעובד כוכבים. נ. שמלה חדשה ב:יג מומר להכעיס אפילו בדבר א' פי' כגון שהיתר ואיסור לפניו ויש הנאה בהיתר כבאיסור והוא דוחה ממנו ההיתר בידים ופושט ידיו דוקא אל האיסור, שמזה נראה כוונתו להכעיס בוראו או שנזרקה בו מינות שאינו מאמין באותה מצוה ורוצה להראות שדוחה אותה מעליו. נא. כסף משנה הלכות שחיטה פרק ד הלכה יד וה"ה לעבירה אחרת שצריך בדיקת הסכין. נב. ערוך השולחן יורה דעה סימן ב:י עוד יש חילוק דבלתיאבון לא נעשה עבריין בפעם אחד כמו שיתבאר ובלהכעיס גם בפעם אחד נעשה עבריין דכיון שמקניט את הבורא ית' מה לנו לחכות עליו? נג. פרי מגדים אורח חיים פתיחה כוללת חלק ד:א ולהכעיס בפעם אחד ומשמע אף בצינעא נד. שו"ת חכם צבי סימן מג ילמדינו רבינו אם יש לחלק בין מומר לערלות שהוא יושב ואינו עושה מעשה בידים לשאר המומרים העוברים ועושים מעשה בידים לענין רבית: נה. שמלה חדשה ב:ב לא מיבעיא היכא דראוהו מהדר אכשרה ולא מצא ואכל נבילה פשיטא דזהו "לתיאבון" מקרי, אלא אפילו ראוהו אוכל נבילה םתמא במזיד מ"מ נ"ל דתלינן דלתיאבון עשה, שלא מצא כשירה ותאב היה לאכול בשר. נו. שו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן קפב מה שנתעורר בשם גדול אחד על העירובין שלנו דיש בהם כמה אנשים שאין מודים בעירוב. הנה תשובתו אינו כלום דודאי בזה"ז נחשבו כולם עוברי להכעיס עיין בחק יעקב סי' תמ"ח בדין חמצו של עוברי עברה... נז. עירובין סט. אמר מר "רבי יהודה אומר בלשון אחרת: מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם." אלמא נכרי הוא. והא אנן "עד שלא יוציא" תנן! אימא "עד שלא יוציא היום". ואיבעית אימא לא קשיא: כאן במומר לחלל שבתות בצנעא, כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא. נח. שו"ע אבן העזר קכג:ה הכותב גט בשבת או ביום הכפורים, בשוגג, ונתנו לה, הרי זו מגורשת. כתבו וחתמו בזדון בו ביום או ביום טוב, ונתנו לה, אינה מגורשת, שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו ביום טוב בזדון, ונמסר לה בפני עדים כשרים, הרי זה גט פסול.
נט. ש"ך יורה דעה סימן ב:יז מומר לעבודת כוכבים כו'. דע שיש מחלוקת בין הפוסקים בזה והעיקר כהאומרים דעבודת כוכבים אפילו בצנעה אפילו רק פעם אחת הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים, וכן אפי' חילל שבת פעם א' בפרהסיא. ס. בית הבחירה )מאירי( מסכת עירובין דף סט עמוד ב מומר לחלל שבתות שכתבנו פירושו פעם ושתים אבל בפעם אחת אינו קרוי מומר וזהו שאמרו מחלל שבתות ולא אמרו מחלל שבת... סא. תוספות מסכת עירובין דף סט עמוד א "הוציא" מומר לא שייך אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל אבל הכא לא ברגיל איירי אלא שבמקרה בעלמא אירע כך שהוציא שהיה דחוק לפי שעה סב. שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שפה:ג ואינו נקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא אלא כשרגיל בכך ואינו נזהר כלל אבל לא כשחיללו פעם באקראי בעלמא כשהיה דחוק לפי שעה: סג. ערוך השולחן יורה דעה סימן ב:טז ודע שמלשון הרמב"ם שהבאנו נראה להדיא דגם במחלל שבתות ועובד כוכבים אין שחיטתו נבילה רק כשהוא מועד לכך שהוא עבריין תמידי ולא כשעבר פעם אחד סד. משנה ברורה סימן שפה ס"ק ד ופרהסיא מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל או שידע שיתפרסם ביניהם. סה. ביאור הלכה סימן שפה סעיף ג ד"ה * אפילו וכו' ומסתפקנא אם ה"ה איסור מוקצה או כיון דהוא רק טלטול בעלמא לא נעשה מומר עי"ז אח"כ מצאתי בתפארת ישראל שהחמיר ג"כ במוקצה סו. עירובין סט ע"א ההוא דנפק בחומרתא דמדושא כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לרבי יהודה. סז. שמלה חדשה ב:טו ונלע"ד שאם ראוהו עובר במזיד על שלשה עבירות מפורסמות שהעולם נזהרין בהם, כגון אכל נבילה ולבש שעטנז דאורייתא והקיף פאת ראשו, הוי חזקה לכולהו ואמרינן מסתמא פרק ממנו עול המצות כולן, עד שהוחזק שלא פרק ממנו כ"א אותן שפקר בהן, ואז חזר דינו כמומר לד"א דלא הוה מומר לאחריני. ומ"מ נ"ל דאם ראינוהו עובר עבירות הרבה, עד שנראה מתוך עניינו שפרק עול רוב המצות מעל צווארו לתאוותו, אז אמרינן רובו ככולו, ואפי' אם ראינוהו נזהר במקצת מצות... סח. ביאור הלכה סימן שפה סעיף ג ד"ה * או לחלל או לחלל שבתות - היינו כשעושה זה בפריקת עול אבל אם הוא מוטעה בדבר שחשב שמותר לו לעשות כן מסתברא שאין זה בכלל מומר. סט. ט"ז אורח חיים סימן שפה:א בסעיף ב' כתב שהמחלל שבת בפרהסיא הוה מומר אפי' במידי דרבנן מ"מ צדוקים דהאידנא לא חשיבי מומרים אף על פי שעוברים בפרהסיא אמילי דרבנן דמזיד דידהו כאונס דמי דמעש' אבותיה' בידיהם והוי ליה כתינוק שנשבה בין העכו"ם )ב"י(: ע. חזו"א עירובין פז )כג(:יד ותינוק שנשבה בין העכו"ם דינו כישראל ושחיטתו כשרה, שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי ישוב. אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר, ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיע ברוח קדשם בהכרעת דינו וכו', ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט. עא. משנה ברורה סימן שפה ס"ק א ואיתא בס"ג דאף בזה הרי הוא כעכו"ם צדוקי שאני שמוחזק כך מימי אבותיו ומנהג אבותיו בידו כ"כ ב"י. ודעת כמה פוסקים שאף צדוקי כשמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם... עב. שער הציון סימן שפה ס"ק ב
תוספות ורא"ש, דכל ההיתר הוא כשאינו מחלל בפרהסיא, וכן כתב הריא"ז ]והובא בשלטי הגבורים[ והריטב"א. ובאמת בהרמב"ם גופא מבואר בדבריו בהדיא דהצדוקים שיכולים לבטל רשות הוא כשאינם מחללים בפרהסיא, ולפלא על הבית יוסף שכתב קולתו לדעת הרמב"ם שמבואר בו להפוך. ומסתברא עוד לומר, דאפילו אם נימא בעלמא דלא נשוה אותם כעכו"ם משום דמנהג אבותם בידם ]עיין ביורה דעה סימן קנ"ט סעיף ג' ובש"ך שם[, מכל מקום לענייננו לא שייך זה, דכל עיקר הטעם דגזרו בעכו"ם כדי שלא ילמד ממעשיו, אם כן גם בצדוקי שייך זה, כיון דעל כל פנים מתנהג כעכו"ם, ומאי עדיפא לן משום שמנהג אבותיו בידו. ולפלא על הט"ז ומגן אברהם שלא הביאו כלל דעת שארי פוסקים שאוסרים בזה, ובאמת כן משמע פשטא דש"ס במסקנא דאף בצדוקי אם מחללים שבת בפרהסיא אינו יכול לבטל רשות... עג. חזו"א עירובין פז )כג(:יד ותמוה מאד, דהרי הב"י בעצמו הביא דברי תוס' ודן דרק על הני צדוקי דשכיחי גבן דבהן שפט ב"י דמעשה אבותיהם בידיהם, אבל הצדוקים שבזמן הש"ס ודאי מזידין היו, וכן הצדוקים שבסוף זמן הגאונים אפשר שמזידין היו, וכל דברי הפוסקים שהביא הוא על צדוקים שבזמן הש"ס וכ"כ "אותן שאבותיו פרשו מדרכי צבור והוא נתגדל ללא תורה דינו כישראל לכל דבר"...