נטע הארץ

תמליל

1 נמע ערלהורבעי הלכות הלכיץכט. הארץ י'אמותרלומרלעכו*םבשניערלהעבורכרמי ותן לי כרטך שעברו עליה שני ונראהדזהאינושייך אלא בח"ל ולי'אאפילובא"י. כט( בלרתך לרמך קלמ ותמולפירותיה ערלה ואעבדנה ואמול פירותיה פרי ציון כו' הב"י בסי' רצ"ד כתב: כתב רבינו ירוחם מותר לומר לנכדיבשני ערלה עבוד כרמי ותטול פידותיה ותן כדמך לי שעברו עליה שני ערלה ואעבדנו ואטול פירותיהכי העובד דינו שיטול הפירות כך דקדקתי מההיא דבסמוךושאלתילרבותיוהסכימועלידיעכ"ל. וכתב הלבושעלדין הנ"ל וז"ל : ונ"ל דהך דינא הואאפילולפי הסברא הראשונהדליתליהלעיל הך סברא הני מילי בכרם שקבלו בשותפות וזכה הישראל בחלקו ואח-כ אומר כן לעכו"ס ואע-ג שהעכו"ם עובד הכרם בשני ערלהוגם העכו-ם זוכה במה שהישראל עובד אח"כ שאין העכו-ם שותפו מזכהולו ומה שנוטל הישדאלחליפי הערלה הוא נוטל אבל הכא כל אחד מקנה כרמו לחבירווכל אחדבעבודה שלו הואזוכה שהכדםקנוילו שאינו אלא כאילו החליפו בכרמים לזמן וכ"א עובד בשלו עכ"ל.ועין בט"ז ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק ל' אבל בביאור הגר"א ס"ק מ"ג הניח דברי המחבר בצ"ע כי לדעתו דינו דרבינו ירוחם תליא במחלוקתדפליגי אםבעינןבעכי"ם וישראל שגשתתפו התנו או לאבעינן התנו ע"ש א"ככיון דהמחבר סתם כדעתרבינו הדמב"םדבעינן התנו ממילא ליתאדינא דרביגו ירוחם והילכך סדרגו בלשוןי"א מותר כלומר שזה לא דעתרביגו. ונראה לענ"ד דאפילו להלבוש והט"ז והש"ךאיןדין זהשייך אלא בח"ל ולא בא*י דבא"י סברת הלבוש והט"ז והש-ך ליתא דהא אסוד למכור כרמים לעכו-ם משום לא תחנם וא"כלדעת רבינו דם"ל דבעיגן בישראלונכרי שהיו שותפיןבנטיעה דוקא התנו ולאאמרינן דהעובד דינו שיסולהפירותגם כאן אסוראפילו בח"ל דהא גם ערלה בח"ל אסור בהנאה ואם אפשר להקל מטעם שהקנה לו הפירות בזמן שלא בא לעולס עין לקמן מ"ש בזהועין במחנה אפרים הלכות מ-א פי"ג דין ט"ז ד-ה שייך ע"ש.

2 נטע קמ, הלכות ערלהורבעי הארץ דהלכרץ ל. מותר למכור לעכו*םפירות שני ערלה לשלש שנים מאחר שלא באו לעולם. ונראה דההיתר זה אינושייך ארא בח*ל. פ ר י ציון י( מןתר למכורכי' הישב"א גתשובהסי' אלף קכ"א כתב וז"ל: כתב הראג"ד ז"ל במשנת המקדש בערלה דמותר למכור פירות ערלה שלא באו לעולם דאינו מוכר אלא מקומ עצים ועצי ערלה שרו בהנאה עכ"ל וכן הביא הכפו"פ בפנ"ד בשם הראב"ד וכתג במסכת ע"ז פ"ק )כב.( הנהו דעדלה שתלי הוו גוי הוה אכיל שגי עדלה וישראל הוה אכיל שני דהיתרא כתב הראג"ד ע"ז שמותר למכורלגוי פירות שני עדלה לשלש שנים שהפירות לא באו לעולםואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא מכר לו אלא מקום העצים ועצי ערלה מותרין עכ"ל, א"כ הרשב"א ראה דברי הראב"ד שכתב על המשנה דהמקדש בערלה והכפו"פ ראה דברי הראב"ד שכתב על הא דהנהו שתלי כו' א"כ משמע דהדאב"ד מפרש הא דהנהו שתלי דספ"ק דע"ז דשרא להוא משום שהיומחליפין כה"גולפי"ז תקשי אם הדאג-ד ס"ל דהא דשרא להו התם משום דהו"ל החליפין שלהם בדבר שלא בעולם למה דחק הראב-ד עצמו בהשגותיו בפ"י דמ-א והבאתיו לעיל טעמא דשרא להוא משום דבשנות ערלהאין בהן אכילת איסור שהאילנות קטנים ולאהויחליפיאיסור הא בלא"ה מותר משום דהו"ל דבר שלא בא לעולם ואפשר להחליף באופן הנ-לועין בביאור הגר"א י"ד סי' רצ"ד ס-ק מ"ד מ"ש בזה, והנה הט"ז בס"ק כ-ג תמה עלדין זה דא-כ למה בעיגןבסעיף י"ב התנו דוקא גתחילת השותפות אמאי לא מהני גם אח"כ כלזמן שלא גדלו הפירות כמוכאן וא"ל דכאן שאני שכבר קיבל המעות קודם שבא האיסור לעולם דא"כ לאהיהלו לומר סתם מותר למכור אלא דוקא שיקבל המעות קודם וא"ל טעם בהיתר כאן שהמכירה אינה מכירה מאחר שלא בא לעולם וא-כ הוה כאלו קיגל המעות בחגם מהעכו"ם הא לאומילתאהיא דא"כ לר"ת דכסף אינו קונה געכו"ם יהיה מותר למכור לעכו"ם פירות ערלה וזהודאי אינו ע"ש, וכתב הש"ך בנקודת הכסף על דבדי דהתם הט"ז: ומה שהקשה למה בעינןבסעיףי"בהתנו בתחלת השותפות לא קשה מידי יטול חלקו כנגדו אחר שבאו לעולם משא"כ הכא דמכירה הוא מעכשיו ע"ש, ולענ"ד נראה דבלא"ה לא קשה מידי דהא הדאב"ד כתב הטעם דמותר למכור פירות ערלה שלא באו לעולםדאינו מוכר אלא במקוםעציםועצי ערלה שרי בהגאה, וזהאינו שייך לומר אלא בבעל הכדם עצמו שמוכר פירותיו של שני ערלה כיון דיש לו רשות למכור עציו אמרינן דלאו הפירות מכר דהא אין מקנים דבר שלא גא לעולם אלא מקום העצים מכר ומקום העצים יש בעולם וממילאקונה הפירות דהו"ל כמו דקל לפירותיו משא"כ התם בפ"ק דע"ז דמיירי בעכו"ם וישראל שקבלו לנטוע בשדה של אחר שא"א לומר שמקום עצים מכד דהא אין לו דשות למכור העצים דלאו שלו הוא והילכך שפיר דחק הראב-ד בפ"י ממ"א לפדש הטעם דמותר משום דבשגות ערלהאין בהם אכילת איסורשהאילגותקטניםואין פירותולפי"ז גראהדין זה לא גאמר אלא בח"ל אבל לא בא-י דא"א לומר דמקום בה~ עצים מכד דהא אסור למכוד לגכדי בא"י מקום עצים

3 נפע קמא הארץ הלכות ערלהורבעי הקלכדק לא. עכו"ם שהיה מוכר פירות ואמר של ערלה הן או של נמע רבעי אינונאמן ואם אמר מאיש פלוני לקהתים נאמן וי*א שאינו נאטן* פרי ציון עצים משום איסור לא תחנם כדאיתא בע"ז )יט:(: אין מוכרין להם במחובר לקרקע ' ע-ש, א"כ תמוה מה שהמחבר בי"ד כתב דר"י ודברי הראב"ד בסתם דמשמע שאין חילוקבין א"י לח"ל. ויש להעיר ע"ז ממ"ש הב"י בשם רבינו האי האי מאן דזבין מחבירו מדברים האסורים בהנאה כגון פירות ערלה או הקרש לא קגה דלאו מידי יהיב ליה ע"ש. לא( עכך"בן שהיה כו' כ"כ בש"ע י*דס" רצ"ד המקור מיבמות )קכב.( במתניתא וז"ל: עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן של נסע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוין אלא להשביח מקחו עכ"ל, וכתב רש"י בד"ה לא אמרכלום: לאוסרםעל כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן נטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן עכ"ל, והאור זרוע בה' ערלה כתב: ותניא ומייתי לה שלהייבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם אינו נאסן שדברי עכו"ם לא מעלין ולאמורידין עכ"ל, ומדכתב האור זרוע סתסאיגונאמן שדברי עכו"ם לא מעלין ולא מורידין ולא אמר הטעם משום שלא נתכוין אלא להשביח מקחו כמו שאמרה הברייתא משמע דם"ל דהטעם דלא נתכוין אלא להשביח מקחו לאו דוקא וה"ה היכא דאינו נהנה כלוםנמי אינונאמן כמו שכתב שדברי עכו"ם לאמעלין ולא מורידין וכן משמע מדברי המחבר בש"ע שהשמיט הטעם דלהשביח מקחווכמו שכתב הש"ך בי"ד סיקי-ח ס"ק ל"ח בשםשבולי הלקט עכו"ם שאמר אל תאכל מקדרהזו שאני השלכתי בו חלבאיןמקבלין ממנו אלא מותרת עכ"ל וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ב דין ט' וכתב שהוא פשוט מהביא עכו"ם פירות לשוק שאין העכו"ם גאמן לא לאיסור ולא להיתר עכזל, ואע"ג דבסי' קכ-ב ס"ק ד' כתב בשם מהרש"ל דהא דאין העכו-ם נאמן לא לאיסור ולא להיתר הינו דוקא לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות ולא סמכינן אדבריו של עכו"ם היכא שבא להשביח מקחו שאמר של ערלה הן הא מסיק התם בשם תשובת ר"ל ו' חביב דאפילו היכא שכבר הורע חזקה שסתם כלי עכו"ם בלועים באיסור ואמר שהוא בן יומא לא סמכינן אדבורו ע"ש, ובסי' קכ"ז ס-ק כ' הביא דברי הסמ"גלאוין קל*ז שכתב בשם רבהאיגאון שאיןסומכיןעל דבריו של עכו"ם לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מדאמרינן בפרק אחרון דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות אלו של ערלה הן של עזיקה הן לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו וכתב עליו הש"ך דלאו למימר דדוקא היכא דיש לו הנאה נעדותו כגון התם דמתכוין להשביח מקחו הא בעלמא נאמן לאסור דהא כללא כייל דלעולםאין סומכין על עכו"ם אלא האי טעמא דלאנתכוין אלא להשביח מקחו הוא לאו דוקא אלא ה-ה בכל מקום שיש למצא שום אמתלא א"נ דוקא "תם צריך להאי טעמאכיון דהפירות שלו הן ע"ש, א-כ אין חילוק אם אמר הנכרי לסני שמכר הפירות

4 ', פרי קמב ' צירן - הלכות ערלה ורבעי הפירות חו אמר לאחד שמכר הפירות דלפני שמכר אע"ג דהפירות שלו הן דהיה לו להאמיגו משום דמקחו בידו ונאמן לאסור את שלו שהוא תחת ידו ויש לו מגו דאי בעי לא מזבין ליה או קלי להו ומ-מ אינו נאמן משום טעמא דלהשביה מקחו הוא דאמרכך ולאחר שמכראינו נאמן אע"ג דליכא למימד להשביח מקחו הא כיון דלאו שלו הואאין לו מיגו, עין בתשובת הדשב"אסי קי-ח והילכך סתם רבינו כאן ולא כתב הטעם דלהשביח מקחו הוא אמד משום דר"ל דאפילו אמר הנכדי אחר שכבר מכר דלאשייך לומר להשביח מקחו מ"מאינו נאמן משוםדאין לו מיגוולפי"ז איכא להבין דברי רבהאי גאון שהביא הסמ"ג דהוכיח דאין סומכין עלדבדי עכו"ם לא לאיסור ולא להיתרלאיסור מהא דעכו"ם שהיה מוכד פירות בשוק כו' הא מהתם איכא ראי' להיפך מדבעינן לומר הטעם שאינו נאמן משום דלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו משמע הא היכא דלא שייך טעמא להשביח מקחו נאמן אבל לפי הנ-ל איכא למימר דהתם הינו טעמא דבעינן הסברא דלא נתכוין כו' משום דהתםמירי דאמר העכו"ם שערלההןלפני שמכד דשלוהואואיכאמיגו הא בעלמאבלא"האינו נאמן דהתם נמיכיון דאיכא שני טעמים המתנגדים זל-ז כמאן דליתא דמי והילכך אפילו לאחד מכירה דלאו שלוהןנמיאינו נאמן, אך אכתיתיקשי דאיכאלמיפרךדאפילו אם נימא דבעלמאנאמן העכו"ם לאסור התםאינו נאמן משום דאיכא דובא להיתר דרוב הפירות של השנה לאו מערלה נינהו, ואין לומד דס"לדכיון דהסוגיאדיבמות )שם( הוכיח דב יוסף מברייתא דעכו"ם שהיה מוכד כו' לדינא דההוא עכו*ם -דהוה קאמר ליה לישראל קטול אספסתאושדילחיותא בשבתאואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני ברישראל דאינו נאמן ואמרינן דלא נתכוין עכו"ם זה אלא לאיים ע-ז שיקצור לו מספוא לבהמותא ולא אמריגן דהתם שאנידהולכין בתר רובא כמ"ש רש-י שם וכאןלענין עדות מיתה דחזקת קיים אינו חזקה דסוף אדם למות הינו דוקא אם מת לפנינו ואין אנו יודעין מתי מת אם עכשיו או מזמן אבל אם ספק גם עכשיו שפיר מוקמינן אחזקתקים כדאיתא בגיטין )כח.( הניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהואקיים ע"ש, ועוד הא אית לה חזקת א-א אולם כיון דחכמים הקילו משום תקנות עגונות להאמיןעכו"םמסיחלפי תומולהעיד שמת בעלהאפילו נגד חזקתקייס וחזקת א"א א"כ מאי ראיהמדין עכו"ם שהי מוכרכו' התם מהני רובא ומהני חזקהולפי"ז משמע דלפני שמכרכיון דאיכא רובא ומיגו מתנגדים זל"ז הו"ל ספק השקולואי לאו הטעם דלהשביח מקחוהיה נאמן העכו"ם הילכךשפירהוכיח רב יוסףדין עכו"ם שהיה מוכד כו' לדין עדות מיתה דאע"ג דבעלמא גאמן עכו"םמסיח לפי תומו והחזקות כמאן דליתא דמי מ"מהיכא דאיכאלמיתלאדלאיים אמד הכיאינו נאמן משא-כ הוכחת דב האי גאון דעכו"םאינו נאמן לאסוראפילו היכא דליכא סברא דלהשביח מקחו כו' או כדי לאיים מנלןדאינו נאמן צ"ע, בכל חופן הא דרביגו סתם וכתבאינו נאמן סתם ולא כתב הטעם דכדי להשביח מקחו כו' יפה עשה דקמ"ל דאפילו לאחר שכבר מכד אע-ג דלא שייך הטעם דלהשביח מקחואינו גאמן ואפילו אם נימא דעכו"ם היכא דליכא חזקה כנגד נאמן כאן לעניןערלה אינו נאמן משום דרוב פידות לאו מערלה נינהו ואיכא למימר דהמחבר סמך על דברי התוספתא שהבאנו לקמן שאמר סתם שדברי הגוי לאמעלין ולא מורידין ומ-ש הש"ך דה"ה האי גאון ס-ל דהא אמריגן הטעם דלחשביח מקחולאו דוקא מ"מ מסיק דאמת לאמיהוגעינןהינו משום דס-ל כיון דבגמ'. דיבמות דמדמין דיגא דנאמנות עכו-ם לענין עדות מיתה לדין עכו שמכד

5 פרי הלכות ערלה ורבע' שמכר פירות כו' ולענין נאמנות עכו"ם בעדות דאמר מוכח דבלא אמתלא עכו*ם נאמן בכל מקום מ"ש עוד בזה. קמג ציון מיתה בעינן אמתלא דלאיים הוא לענין איסור ועין לקמן ואפילו אמרכי' איתא בתיספתא פ"ה מדמאי: גוי שהיה צווח ואומר באו וקחו לכם פירות עזק הן פירות ערלההן פירות רבעי הן אינו נאמןמפני שהוא כמשבחו מקחו אבל אם אמר מאישסלוני גוי לקחתים מאיש פלוני לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברירבי רשב"ג אומר אין נאמן שדברי ל"ב על כותי לא מעלין ולא מורידין עכ"ל וכתב הרא"ש בפ"ג דמועד קטן סי דאביו פליג עליהכיון דלא פליג הגוי התוספתא הנ-ל: וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ואע"ג עליה אלא יחידאה הלכה כרבי מחבירו קרינא ביה דכל שעתא הלכתאכוותיה לבד מהיכא דרביםפליגיעליה דאמר הלכהכרבי מחבירו ולא מחביריועכ"ל, ולפי"זלגירסת בפ-ו מדמאי ה"ח וז"ל: נאמן להחמירדברירבי וחכ"א דברי העכו"ם לא כללאפילו הירושלמי מעלין ולאמורידין עכיל, א"כ קי"ל כחכמיםואין הלכה כרביואינו נאמן להחמיר כמו שפסק המחבר בש"ע י"ד ס-ס רצ"דוהוא דעת רבינוירוחם משו 0 דס"ל כגירסתהירושלמי והלכהכרבי מחבירו ולאמחביריו, וראיתי לביאור הגר"אבי"ד )שם ס"ק ס-ז( וז"ל: טעמו של רי"ו משום דבפ"ה, דגיטין ס"ה כתב דהלכה כרשב"ג גבי ע"ש, ומ"ש טעם אחרולא כמ"ש עפ"יהירושלמי הנ"לאיכא למימרדהיינו טעמא רבי אינו אומר משוס דאזיל לשיטתיה דגם בירושלמי גורס חכמים אומרים אלא רשב"ג שכתב בירושלמי שם בביאור הגר-א וז"ל: וחכמים אומרים כו' ט"ס וצ"ל רשב"ג אומר כו' ע"ש, ואפילו לגירסת רשב"גיש ברא"ש פ"ק דקידושין סי ס"ב גורסין להיפך: דברירבי רשב-ג אומר נאמן ועין בהגהות מיימוניות פ"ז מה' אבל ולפי"ז הכלל דהלכה כרבי מחברואינו נאמן עכו"םאפילוהיכאדליכא טעמא דלהשביח דהאאיגומזכיר לפי מקחו דהא כשאמר מאיש פלוניגוי לקחתיםאינומכוון להשביח מקחו שום שבח על הפירות, ולהסמ"ג אפילו אם נגרום וחכמים אומרים ג"כ קי"ל כרבי דהא כתב במצות עשין ע"ד דהלכה כרבי אף מחביריו ע"ש, ועין ביבין שמועה ובכנה-ג בכללי הש"ס אות ח' ט' ועין בגליון הש"ספ.ו מדמאי ה*ח והרא"ש בפרק הנזקין סי' ה' מסיק: וחזינן לגאוןדפסיק הלכתא כרשב"ג ולא אמרינן הלכתאכרבי אלאלגביחבירו ולאלגבי אביו ע*ש, ובירושלמי פ*א מתרומותפליגי התםלענין הא שמן עלזיתיםלפי מה הוא תורם לפי שמןאולפיאוכלן וקי"לכרבי דרבינו עשר דתורמין סוסק כרבי דלפי אוכלן דהלכה כרבי מחבירו אפילו לגבי רשב"גועין בספרי תעשר עמוד שס"ג ע"ש, ועיץ במראה הפנים תרומות פ"ג ה"א ד-ה התורם חבית ע-ש. וכתב הגר"א באה"ע סי' י"ז ס-ק קכ"ה וכן הביא בביאור הגר"א י"ד )שם( דכולם מסכימים שהלכה כדברי האומר שלגויהן כו' דנאמן ודלא כם"ש רי"ו ובי"ד ס-ס רצ-ד פ' בש"ע כמ"דאינו נאמן ופ' כאןכדברי הרא*ש שם בשם הרבי"הדפליגי במסל"ת אבל בלא"ה מודים דאיגו נאסן ע-ש והגהותמיימוניות שם כתב דהא דאמרינן רל הינו דוקא בפרק הגוזל בתראאיןמסיחלפי תומו כשר אלאלעדות אשה בלבי להקל אבל להחמיר נאמן ע-ש, ובש'ע י-ד ס" ס*זסעיף י-א פסק המהבר דעכו"ם אינו נאמן מסיח לפי תומו אפילו להחמיר וז"ל: עכרם שמכר שתי בהמות ואח-כ תומו שהןאותוואת בגו אינו נאמן- במה שאמר לאחר שמכרםויצא מתהת אמרמסיחלפי

6 פרי קמר הלכות ערלהורבעי ציון מתחתידו עכ-ל ומה שכתב הגר"א )שם( הטעם: שאין עדות לעכו"ם כמ"ש בפ"ד דיבמות )מז,( לדבריך עכו"ם אתה כו' ע"ש, צ"ע הא לא דמי דהא התם לא הוי מסיח תומו אלא להשביח עצמו אמר כן לומר שגתגייר עצמו משא"כ לענין אוא"ב לפי מסיח לפי תומו אמיתי הוא, ותלונה זו לא על הגר"א אלא על הרשב"א שהוא כתב טעם זה בתשובה שמכר סי' קי-ח ע"ש, ומ"ש המחברלענין אוא"ב לחלקבין לפני ~ ולאחר שמכר תקשי ממ"ש המחבר עצמו בסוף רצ"ד דאפי אמר של גוי פלוגי הוא דלאו להשביח,מקחו הוא ומקחו בידו ויש לו מיגו דאי בעי קלתיה אי לא מזבין ואפ*ה אינו נאמן ומ"ש הלבוש בס"ס רג"ד הטעם דאפילו אמר מאיש פלוני עכו"ם לקחתיםאינונאמן משום דלהשביח מקחו הוא אומר כן ע"ש דבריו תמוהים אם אמר פלוני לקחתים מאילהשביח מקחושייך הא הר"ש בפ"ג דמועדקטןהוכיח מדין מאיש מאיש פלוני לקחתים דין מסיח לפי תומו דאינו גאמן ואי שייך הטעם דלהשביח מקחו מאי מסיחלפי תומו הוא, ובכה-ג כתב הלבוש בי"ד ט"ז על הדין דאותו ואת בנו דאינו נאמן מסיח לפי תומו משום להשביח מקחו וכתבעליו הש"ך בס"ק כ"ג דלאכווןיפה דהכא לאשייך כלל להשביח מקחו ע"ש, הנה מקור דין אותו ואת בנו אם מהני מסיח לפי תומו הואניהו בתשובת הרשב"א )שם( ושם מוכיח דינו מההיא דשל נטערבעי ושל עזקה הן שאלמלא שאמר שהוא מתכוין מקחו להשביח דיבמות היה נאמן משום דמקחו בידו ונאמן לאסור את שלו שהוא תחת ידו ויש לו מיגו דאי בעי לא מזבין ע"ש למה לאהעיר כלל מהסיפא דהתוספתא הנ"ל דאם אמר מאיש פלוני גוי לקחתים דאע-ג דליכא הטעם דלהשביח מקחוואיכא נמימיגו דמקחובידוופליגי בה דבי ורשב"ג אם נאמן, ואיך מוכיח הראבי"ה שהביאו הרא-ש בפ"ג דמ"קדעכו-םבמסיח לפיתומו נאמן משום דהלכה כרבי הא התם איכא נמי מיגו דמקחו בידו אלא ודאי דס-ל להראבי"ה במקחו גידו דסיפא לא מיירי דוקא ולעולם נאמן לרבי משום דהו"ל מסיח לפי תומו ולמה מחלק הרשב"א כין מקחו בידו ללא מקחו 'בידו ואם גימא דס"ל דסיפאמירי במקחו גידו דוקא ורבי ורשב"ג פליגי באם אמרמאישפלוניגוי לקחתים איכא משום להשביח מקחו אולא ולמ"ד נאמן ס"ל דלא הו"ל להשביח מקחו ונאמן משום דהו"ל תרתי למעליותאלפי תומו ומקחו בידו כדברי הרשב-א ופסק כמ"ד נאמן א"כ תיקשי למה לא הביא שום זכר מהסיפא כלל, והרא"ש )שם( בשם רבינומאיר דוחה הוכחת הראבי"ה מטעם הנ"ל דשאני התם שהפירות הם שלו ונאמן הוא לאוסרה אבל לאסור פירות חבירו שהיינו מוחזקים בהם היתר לא מהימן ע"ש, ומשמע דרק בפירות שהיו מוחזקים בהיתר אבל היכאדליכא חזקהלהיפך אפילו בדליכא מיגו ואין מקחו בידו א-כהדין של הרשב-א לענין אותו ואת מהימן בנו דליכא חזקה להיפך עכו"ם נאמן אפילו אין מקחובידו, וה-הלענין ערלה נאמן היכא דליכא להשביח מקחו ומירושלמי דפ"ו מדמאי מבואר לאו דסיפא דתוספתא משום מסיח לפי תומו הואדאיתא התם אחר שהביא התוספתא הנ"ל: ר' יודן בעי היה צווח לפי תומו )פי' המפרש דמבעיא שאם לא אמר באו וקחו ממני אלא לפי תומו היה אומר פירות אלו של איסור מהו שיהא גאמן( ר' יודןבעימן מאי דתימא כותי כעכו"ם קא מיבעיא ליה )כלומר דהש"ס מפרש דלא תיקשי מאי לר' יודן הא אנן תנן בשלהי האשה בתרא בעכו"ם אם היהמתכויןאין עדותועדות ומשמע אבל מסל"ת קאמר דלאו על עכו"מ ממש בעא כעכו"ם גאמן והלכך ר' יודן אלא למ-ד דס"לכותי דקמבעיאליה אם כהאנמידיניה כעכו"ם הואלענין מסל"ת( ראיתפלגון אינו כותי היא

7 פרי הלכות ערלהורבעי קמה ציו 7 אינו כעכו"ם דברירבי רשב-ג אומר כותי כעכו"ם לכל דבר פי' פלוגתייהו גתוספתא דתרומות פ-ד ובפ-ג דדמאי, משמע דהא דלעיל בהתוספתא לאמירי במסיח לפי תומו, או דאיכא למימד דמשום דהאדפליגי דבי ודשב"ג בתוספתאמיורי במסיחלפי תומו הילכך מוכרח לאוקמי הא דבעיא ר' יודן גלפי תומו מהו בכותי מיירי ולא בעכו-ם משום דבעכו"ם פליגי רבי ורשב"ג וא"צ למבעיאולפי מה שמשרש הגר"א בביאור הגר"א על דמאי )שם( וז"ל: מגוי פלוני הביאותים פי' שאמר שהגוי פלוני הביא הפירות הללו ואנו יודעין שהפירות של אותו הגוי הן של ערלה: נאמן להחמיר כו' רשב"ג אמר דגרי הגוי כו' ר' יודן בעי היה מסיח לפי תומו פי' אם נאמן במסל"ת או לא ה"ג ר' יודן בעי כותי כגוי פי' אס כותי כגוי או לא ופשיס איתפלגון כו' עכ"ל, לפי"ו הפלוגתא דרכי ורשב"ג לאמירי במסיח לפי תומו ומה שהראבי-ה מוכיח מהתוספתא הנ"ל לדין מסיח לפי תומו כתב הגר-א בביאורו לאבן העזר )שם(: והא דמביא ראיה מהבדייתא למסל"ת כיון דלהחמיר נאמן אף במתכוין להעיד והוי כמו מסל"ת להקל ומהר"ם פליג וס"ל דמשם אין ראיה דהתם שאני לפי שיוצא מתחת ידו ע"ש, והט"ז בי"ד סי צ"ח ס"ק א' כתב; ונ"ל דהרשב"א והרא"ש ס"ל דהא דאמריגן בהגוזל דאין מסל"ת נאמן במילי דאורייתא הינו במידי דבעי עדות דוקא משא"כ באיסור והיתר שפיר מהני דבזה לא בעינן עדות גסורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי תדע דהא ע-א נאמן באיסורים להתיד וא"כ הכי נמי מסל"ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור ושגי בזה כו' אבל לענין הלכה כבר פסק בטור וש-ע סי שי"ו לענין בכור דלא מהני מסל"ת וא"כ לא מהני בשום דוכתא דאיכא איסור דאורייתא ע-ש ואיכא למימד דהיינו דוקא להקל ולהתיר אבל לחומרא ולאסור נאמן עכו"ם מסל-ת, ודעת רבינו אינו מבואר לנובדיןזה.

8 נמע קמו הלכות דץלכךץ לב. הערלהעולין באחדומאתיםכיצד רביעית שלין ערלה שנפלה לתוך מאתים רביעיות של ין או אתרוג של ערלה שנתערב במאתים אתרוגיםוכן כל כיוצא בזה שאינם משלשה דברים ההשובים ואומרים במינםבכל שהוא, ואלו הןאנוזי פרך, ורמוניבדן, וחביות סתומות, משא"כ שאר דברים הכל מותר ובמלים במאתים ואינו צריךלהרים כלום; וליוא אתרונ דהו"ל דרכו לימנות אינו בטל וי*א דביבש ביבשצריךלהרים אחדמהן נפלה לפחות ממאתים הבל אסור בהנאה ואסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי אימור שבודחיישינן שמא ימכור לישראל' ולהוליך הנאהלים המלחנמי לאטהני. וי*א שאם נפלה לפחות מטאתים מותר בהנאהוהנימיליבמיןבטינו אבלמיןבשאינומינו בלח בששיםויבש ברובוי'אדאפילומיןבשאינו מינו יבש ביבש במאתים ובלח אם אימורא בעיניה ואם הסיר ממשות האימור בנותן טעם. פ ר י ציון כו' איתא בפ"ב דערלה מ"א : הערלה כו' עולים באחד לב( הערלה עדללן ערלהורבעי הארץ ומאתים כו' ואיןצריך להרים עכ"ל, וכתב רבינו בפירושו : נתנו העדלה והכלאים שהןאסורים באכילה ובהנאה כמו שבארנויאסדו במאתיםולפיכך אמד בערלה ובכלאי הכרםעולין בא' ומאתים ואיני זוכר עתה לחכמים אסמכתא שסמכועליוזה הדין עכ"ל, הנה איתא בירושלמי )שם( : הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים מנין שהן עולין כתיב מליאה מליאה מה מליאה שנאמר להלן עולה אף כאן עולה )גבי תרומה כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר וגבי כלאי הכדם כתיב פן תקדש המלאה גו' מה התרומה עולה אף כלאי הכרם עולה( אי מה כאן מאה אף כאן מאה )ומשני( לפי שכפל הלתוב איסורו שינו חכמים חיובו )לפי שכפל הכתוב איסורו דתרומהאינה אסודה אלאבאכילה וכאן אסור גם בהגאה לפיכך שינו חכמים חיובו וכפלוגם בשיעורעלייתו( עדכדיןכלאי הכרם ערלהמגין מה זו איסודהנייה אף זו איסורהגייה מה זו עולה אף זו עולה כו' רבי חיננאפדי פרי גזירה שוה, כתיב גבי תרומת מעשר מפרי הארץ וכתיבגבי ערלה וערלתם ערלתו את פריו מה להלןעולה אף כאן עולה והשתא דנפקא לן מג"ש דעולה הדרינן לטעמא לפי שכפול באיסורו כפלובעלייתווכן איתא בספרי ס"פ קרח ע"ש, ועין בתוס' ב"מ )נ"ג(, הרי מקומו של אסמכתאעל זה הדין מפורש בירושלמי ובספדי ותימא על רבינו שכותבשאינוזוכר מקומו ובפסהים )מח.( נמיאיתא : מן המאתימ ממותר שתי מאות

9 פרי הלכות ערלותורבעי קמז ציון מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטילה במאתים עכ"ל, וכתב שם רש-י והאי מכאן לאו דוקא אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת עכ"ל, וכתב הלבוש בי"ד ס"ס רצ-ד: הא דאמרינן דערלהאינו עולה אלא במאתים מדרבנן הוא ואסמכוה אקראי והכי אסמכוה בתרומה ע"ש, והטור י"ד סי' צ"ח כתב : וחוץ מטבל וערלה ותרומה שאין לנו עתה עסק בהן עכ"ל, וכתב הש"ך ס"ק כ"ז על דברי הטור, ודאי דערלה נוהגתבומן הזה אפילו בח-ל כדלקמן סף רצ"ד אלא ר"ל שאין לנו במקום הזה בהלכות תערובות עסק בהן ע"ש, והלבוש כתב שם בסעיף ח' וחוץ מטבל וערלה ותרומהשאין לנו עתה עסק בהןמפני שאיןנוהגין בינינו עכ-ל, וכתב עליו הש"ך )שס( דלא דק והא דהשמיט הרב ערלה אע-ג דפשוט במשנה וכל הסוסקים עשמ-ש. והמלואים מפרש כווגת הלגוש שאיןנוהגיןבינינו פי' כי בתערובותאיןנוהגין בינינו כיון דספק ערלהקי"ל דמותד בח-ל לכתחלה א"כ כל תערובותמידי ספיקא לא נפקא לכן איןדין תערובות נוהגת בערלהביושבי ח"ל ומצדד דאפילו חד בחד מותר ומביא בשם הצל"ח דערלה בח-ל תעדובותאפילו רוב איסוד מותר ע"ש. וכן מפרש דברי הלבוש הצבי לצדוק ע"ש והא דאמרינןדערלה במאתיםאינו אלאמין במינואפילו לח בלח או אפילו במין בשאינו מינו ביבש אבלמין בשאינומינו בלח בנ"ט כדנבאר לקמן בעזהי"ת, תליא במחלוקת דר"מ וחכמים ור"ע במתני' דתנן בפ"ג או אתרוגכי' הז י" דערלה מ"ו וז': מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כולם ידלקו דבדי ד-מ וחכמים אומלים יעלו באחד ומאתים שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמיס אומדים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ור"ע אומד שבעה ואלה הם אגוזי פרח דמוני בדין וחביות סתומות וחולפות תרדיןוקלחי כרוב ודלעת יונית ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרםעכ-ל. והביאה הגמר' בביצה )ג :( ואמילתיה דר"מ איתמר ד' יוהנן אמר את שדרכן למנות שנינו כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלאבמנין הוא דלאבטיל ורשג"ל אמר כל שדרכו למנות שנינו אפילו לפעמים נמכרבמניןנמי לא בסיל וקי"ל כר"ע דס"ל דכל פירות שבעולם בטליםחוץ משבעה דגרים הללוהכעויין שהסחשובין מאר אינס בטלים דסתם משנה כר-ע הילכך גם אתרונ של עדלה גאתרוגים של שאר השנים בטלים במאתים דלר"ל אליבא דר"מ אינו בטלכיון שאתרוג דרכו למנות לפעמיםרהיינו מצות ארבע מינים ולר' יוחנן אליבא דר"מ בטלים במאתים ורבינו ס"ל בשביכר-ע כמ-ש בפט"ז ממא"א ה"ג : דבר חשוב שהוא אוסד במינו בכל שהוא שבעה דברים ואלו הן אגוי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחלפות תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית כהצדרמון אחדמרמוניבדן שהיה ערלהונתערב בכמה אלפים רמונים הכל אסודבהנייה, וכןחבית סתומה שלין עדלה או שלכלאי הכרם שנתערגה בכמה אלפיםחביות סתומות הכלאסודים בהגהה וכן שאר השבעהדבריס עכ"ל, וכתב רבינו גפירושו וז"ל : את שדרכו למנות מקדש ענינו שלא נאמר יעלה באחד ומאתים אלא כשנתערב מה שאין דרכו להמנות כגון שנתערבו חטים של כלאי הכרם בחטים שלחולין אוין של ערלהבין שלחולין אבל מה שדדכו להמנות כגון חבילי תלתן אפילו נתערבה חבילה אחת באלף ישרף הכל וזהוענין תקדש שנאמר )דברים כב( 8 ן תקדש המלאהועגינו השרפהכמו שבארנו וחכ"אכי ששהרברים הם בלבד שנאמר בהם

10 פרי קמח הלכות ערלהורבעי צרון בהם תקדש ולא תעלה באחד ומאתים והוסיף ר"ע השביעי והוא ימנה אותן לקמן ואין הלכח כר"ע : פרךובדן שמות מקומותידועות וחולפת תרדין ר"ל מה שמחליפות וצומחותוקלחי כרוב עיקר הכרוב ר"ל הגדל מהמ ודלעת יונית גםכןידוע כי כל אלו הם אצלםידועות ומנויות כל אתד ואחד בפניעצמו והיו מיוחדות בשבח על 3 ל שאר הפירותוהירקות שהיו מאותו המין ולפיכך לאהיו נמכרים אלא כחשבון וכל אדםהיהמקפידעליהם וזולתם ממינם היוגמכרים באומד ולאהיונמכרים א' א' אלא הרבה ביחד : הראוי לערלה ערלה והם אגוזי פרך רמוני בדן וחגיות סתומות והראוי לכלאי הכרם הארבע הנשארות וחביות סתומותלפי שהערלה אינו נוהג אלא באילן בלבדואין הלכה כר"ע עכ"ל, והתוס' ביבמות )פ"א :( ובזבתים )עג :( מפרשים אגוזים שקליפתן רכהונפרכיםביד ע"שורש"י )שם( מפרש כמ"שרבינו והערוך הביא שני הפירושים הנ"ל ע"שוחביות סתומות דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובין וחדבתרי גטל עין בש"ך י"ר סי' ק"י ס"ק ג' ד' הנה כאן בפירושו כתב רבינו שתי פעמים ואין הלכה כר"ע וכיד החזקה פסק בהחלט כר"ע דכל השבעה דברים אוסרים במינו בכל שהוא מפני שהן חשובים ולא רק מה שדרכו לימנות וכתברבינו בפט"ז ממא"א ה"ט : יראהלי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומותכגון אגוזי פרךורמוני גדן בארץ ישראל באותןהזמנים שהוא אוסר בכל שהואלפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרין כל שהן בכל מקוס וה"ה לכלכיוצא בהן בשאר מקומות עכ"ל. והכ"מ הקשה א"כ מאי אתא ר"ע להוסיף ככרות של בעל הבית הא כיון דחשיבי ודאי לרבנן נמי לא בטלי דהא אמרת דששה דברים לאו דוקא אלא אינהווכלדחשיביכוותייהוע"ש. איכא למימר דבזהפליגי חכמים ור"ע דחכמים ס"לדליכאמידי שאוסר בכל שהוא בתערובתן אלא הששהדברים דוקא ולא שום דבר אחר משום דהגי ששהדברים חשיבי בכל דוכתא משא"כ שאר דברים אע"ג דחשיבי אבל לא בכל דוכתאואין להוסיף על מה שאמרוחכמים בשום מקום ובשום זמן אך זהאינו אלא בזרע הארץ אבל לאבזרע הארץ יש טובא דלא בטלי משום חשיבות כגוןחתיכה הראוי להתכבדובריה וכדומה, ור"ע ס"ל דששה דברים לאו דוקא אלא ה"ה עורדברים החשובים כמו הששה דבריםכגון 3 כרות של בעל הבית דחשוביםנמי כמו הששה דברים אע"ג דלא חשיבי בכל דוכתיה כמו הששהדגרים נמי לאבטיל ומכאןמלמדין למקומות וזמגים אחרות שיש להם ד 3 רים חשובים אחרים כדומה להם נמי אוסרים בכל שהוא וכיון דרבינו פוסק כר"ע הילכך כתב דתליא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן ואלה השבעה דברים לאו דוקא אלא כל מידי דחשיבי כוותייהו לאגטלי, ולפי-ז מ-ש רבינו )שם ה"ז( אבל שאר הדברים אע"פ שדרכן לימנות הרי אלועולין בשיעורן, ו 3 תב ע"ז הרדב"ז והגהות מיימוניות דפסק רבינו כרבנן שאמרו אפילו כל שדרכו לימנות ע"ש, לא דקו דהא רביגו פסק כר-ע ולא כרבגן דלרבנן אין רק ששה דברים ורגינו שבעה דברים כתב, אך צריכין להבין למה בפירוש המשניות כתבדאין הלכה כר"ע ובפט"ז ממאכלות אסורות כתב כר"ע דשבעה דבריםאוסרים במשהו, ונראה דמ"ש רבינו בפירושודאין הלכה כר"עהינו גמשנה ז' דשםאיכא פלוגתא דר"ע וחכמים והלכה כר-עמחבירו ולא מחביריוהילכך כתבדאין הלכה כר"ע אבל במשנה ח' דסתם התנא כר"ע אז הדרינן לכללא דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתםוהילכך כתב רבינו התם: ובאר הגמר' שזה הסתםהוא לר"ע שהוא מונה ככדות של געה"בכמו שקדם עכ"ל הילכך פסקביד החזקה כר"ע כסתם משגה וככה"ג

11 פרף הלנות ערלהורבעי קממ ציון ובכה"ג מתרץ התוסי"ט שהקשהעל הר"ב ע"ש, וכן איתא בירושלמי בפ"ג דערלה על משנה דנתפקעו האגווים כו': מתניתין דר' עקיבא דר"ע אמר אף ככרות של בעל הבית עכ"ל, ולפימ"ש דאם שאר דברים שחשובים באיזה מקומות או באיוהומן מן הזמנים כמו הששה דברים אינם בסלים תליא במחלוקת דחכמים ור"ע ורבינו ס"ל דאינם בטלים משום דפסק כר"ע אתי שפיר מ"ש רש"י בביצה )שם( ד-ה וחכמים אומרים: כלפירות שבעולם בטלים חוץ מששה דברים הללו המנויין כאן שהןחשובין סאד עכ"ל ורצה התולדות יעקב להוכיח מזה דרש"י חולק על רבינו ואומר שאל תחשוב ללמוד מהם לכל דבר חשוב כמותן במקום מן המקומות שבעולם ולכן אמר וחכמים אומרים כל פירות שבעולם בטלים חוץ מששה דברים המנויין כאן ע"ש, ולערד דלא פליגי אלא רש-י כתב אליבא דחכמים והם באמת ס"ל הכי גם לרבינו ורבינו שפוסק כר-ע איכא למימר דגם רש"י מודה לזה דלר"ע לאו השבעה דברים דוקא אלא תליא החשיבותלפי המקוםולפי הזמן, ולהמאיריאין חילוק בין החכמים ור-ע ולא כלום דבביצה )שס( מפרש דר' יוחנן ור"ל אליבא דרבנןנמיפליגי וה-פ כל שדרכו לימנות שנינו ועלה קא אמרי רבנן דכל שדרכו לימנות אין מקדש אלא ששה דברים וכיוצא בהם מדברים החשובים במינם הא דבר שיש לו חשיבות גדול מקדש אע"פ שאין במין ששה, ור' יוחנן אמר את שדרכו ועלה קא אמרירבנןדאפילו באת שדרכו לא חשיב אלא ששה דברים או כעין של אלו שהן מופלגים במינם ור*ע שמוסיף אעפ"י שחכמים כבר דנוכן בכל הדומה להם מפני שרצו לגלותכלהמצויות אצלם בענין זהכן נראהלי, ונקטינן הלכתא כר' יוחנן ואליבא דחכמים דאת שדרכו בעינן כלומר שיהא דבר המתחשבבעין כל בעליםאו שידקדקובעליובמכירתו ואפילו בכי הא בעינן כעין שבעה דברים שהם חשובים במינם עכ"ל, והטור י"ד סי' ק-י כתב: ודברים שדרכן למנות שנתערבו בהיתרהאינןבטלים לעולםאפילו באלף ופירש ר-י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אותו אלא במנין אבלדבריס שלפעמיםמוכרין אותו באומד בטל ברוב ע"ש, וכתב הב"י דכיון דפליגי ר"י ור"ל אליבא דר"מ הלכתא כוותייה וכדר'י דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכ"כ רבינו ירוחם שהסכימו רוב הפוסקים וכ"כ הסמ"ג בסי' קמ"א שריצב"א פוסק הלכה כר"י דאמר את שדרכו לימנות שניגו ע"ש וכ"כ הרמב"ן והר"ן בע-ז על מתני דאלו אסורין ואוסרין כל שהו ע-ש, וכ"כ הרמ"א )שם(: וי"א דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בסל וכןנוהגין עכ-ל, ולפי"ז אתרוג של ערלה שנתערב כיון דלפעסים מוכרים גם באוסדבטלים במאתים ולסה"ת דפסק כר-ל גם אתרוג אינו בטל, כו' איתא בפ"ב דערלה מ"א: הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ן 14 יבךצריך ומאתים כו' ואיןצריך להרים, וכתב רבינו בפירושוואינוצריך להרים ענינו שמותר לאכול הכל ואינוחייב להוציא את החלק הנופל ומה שחייב באותםלהוציא את החלק הנופללפי שהוא לכהן, ומתחייב לתתולבעליו וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם מסון שום אדם וכשבטלו במיעוטן הותר באכילה כל התערובות עכ-ל, ובירושלמי שם איתא: הכא את אסר צריך להרים והכא את אמר אינו צריך להרים )גבי תרומה ותרומת מעשר וכו' והכא בערלה וכלאי הכרם את אמר איןצריך להרים אלא שאם יש בהס כדי שיעוד העלאה בטלין הן והכל מותר ומאי סעמא( רבי יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם ר' יוחנן ספני גול השבט, דשאני גבי אלו דהשיבלהוברישא דמתנ" דיש בהן משוםגזל השבסולפיכךצריךלהריםוליתן אותם לכהן

12 מרי קנ הלכות ערלה ורבעי צידן לכהן אבל ערלה וכלאי הכרם דלית בהו 'משום גזל השגט א"צ להרים אותן, ולפי"ז תיקשי דברי רש"י בבקצה )שם( ד"ה יעלו באחת ומאתים: אם נתערב אחד מהן במאתים של היתר יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין וזה שיעור ביטול כלאים וערלה באחד ומאתים עכ"ל הא במשנה מפורשדאינוצריך להרים ומותר הכל, והר"ש בפ"ג מערלה מ"ז ד"היעלו בא' ומאתים כתב וז"ל: בריש ביצה פירש בקונטרס אם נתערב אחד מהן במאתיםיעלה אחדמהן והשאר מותריןועל סמךפירושו נהגובמין במינו כשמתבטל ברוב נהגו להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר וא"א לומר כן דבהדיא תנן לעיל בריש פ"ב )מ"ב( ערלה וכלאי הכרם עולים בא' ור' וא"צלהרים ותרומה דוקא משוםגזל השבט ע"ש, הגר"א בשנותאליהו וגתוא"ש כתבו בשם הרבי"ה דס"ל לרש"י דמתני' מיירי בלח בלח דליכא למימר דמה שמסיר הוא האסור ומתני' שהביאה הגמר' בביצהמירי גיבש ביבשי"ל שצריך להסיר דתליגן דמה שמסיר הוא האסורה וודאי ישכאן איסור והואיאכללפעמיםהאיסור לגדו בלא היתרוהאיך אפשר שיבטל ע"ש. וכן המאירי לביצה )שם( כתב כפסק של רש"י בד"ה וחכמים אומרים : יעלו באחד ומאתים ואם יש שם מאתים של היתר ולא הוכר אותו שלאיסור מעלין אחד ודולק והשאר מותר עכ"ל. ורבינו ס"ל דאיןחילוקואפילו יבש ביבש איןמעלין האחד לאבד אותו דהא כתב בפס"ז ממא"א ה"ח דאתרוג של ערלה שנתערב במאתים אתרוגים הכל מותר ע"ש, וכךהיא שיטת רש"י במקום אחרגם בשאר איסורים דהא בע"ז )עד.( בד"ה תרתי אית ליה כו' כתב : דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל חמץ פרוסה בפסח הואילואין דרכו למנות בטיל ומשליך אחד מהן לנהר והשארגותן לכלבו וחתיכת גבילה אע"ג דדברשבמנין הואכיון דלאו איסור הנאה בטלה ברובא וחדא שדי לכלבים ואינך שבו באכילה עכ"ל, והריטב"א לע"ז )שם( משיגעליו ע"שוכן הרא"ש שם משיג עליו וכתב וז-ל : ומה שפירש ומשליך אחד לאידענא למהדתגן במסכת ערלה )פ"ב מ"א( הערלהוכלאי הכרםעולין באחד ומאתים וא"צלהרים עכ"ל ודעת רש"י הביא הרמ"א בי"דסי' ק"ט בלשון יש מחמיריןלענין חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערכה באחרותמיןבמינה יבש ביבש חדבתרי גטל ויש מחמיריןלהשליך אחד או ליתן לעכו"םע"ש. והמרדכי כתב בפ"ק דביצהגביביטול ברוג דגם ר"ת ס"ל כרש"ידצריך לזרוק א' מהןולא דמי לתרומה דמעשה בנשואין בצרפת שנתערבה תרנגולת גבלה עם שאר התרנגולת השחוטות וצוה ר"ת להשליך אחתולהתיר האחרותדאמרינן גירושלמי תרומה שגתערב בחולין צריך להעלות אחדמפניגזל השבט ע"ש, אולם לכאורה ראיות ר"ת מופרך מתוכו דהא מדבעינןגבי תרומה הטעםדגזל השבט מוכח דגעלמא היכא דליכא טעמאדגזל השבט לא בעינן הרמה והשלכה כמו שמחלק הירושלמי בין הא דאמרינן גמתני' דפ"ב דערלה דא"צלהרים לתרומהדצריךלהריםואולי כוונתו דכשםגבי תרומה צריךלהרים מפני הטעםדאיכא משום גזל דהתם מירי בלח בלחדליכא משום שמא יאכל האיסור לבד גםכאן צריך להרים משום שמא יאכל האיסור לבדדמיירי ביגש ביבש דנתערבה תרנגולת גבלה בתרנגולת שחוטות. ושםהביא המרדכי בשם ספר המצות וז"ל : וגסה"מ פסק דא"צ לזרוק אחד מהן ולא דמי לתרומה דהכל מעורב ביחד ואין יכול לאכול האיסור לבד בלא תערובתחולין לכך א"צ להסירה כ"א מפני גזל השבט אך אםהיו הכרכשות של הרבה בני אדם ודאי א"צ להשליך אחת מהן כי יש לתלות שכל א' לקח, היתר עכ"ל, ומפרש הבגדיישעכוונת הטמ"גולאדמי ר"לאין להביא ראי מתרומה שא"צ

13 מרי הלכות ערלהורבעי קנא ציון שא"צ לזרוק א' שאמר שם מפני גזל השבט דמשמעדאילאוהאי טעמא דא"צ לזרוק די"ל דדוקא בתרומה אם לא היה זה הטעם של גזל 'השבט אז לא הוי צריך להעלות אחד משום דהכל מעורב ביחדכי' אבל הכא אפשר שאוכל האיסור בעין בלא שום תערובות צריך לזרוק א' אף בלא האי טעמא ע"ש, והר"ן בע"ז )שם( כתב על דברי רש-יז-ל : ומה שאמר דשדי חדא לכלבא נחלקועליו בתוספות שבכל איסורין שבתורה מכיון שנתבטל האיסוראינוצריך להרים אלא באיסורי מתנות כהונא בלגד מפני גזל השבט ע"ש, וכן כתב נמי הריסב"א שם ע-ש והרשב-א בת-ה בית רביעי בספק התערובות כתב וז"ל : והקשו בירושלמי הכא איתמר צריך להרים והכא איתמר אין צריךלהריםופריך רבייעקבגר זבדא ר' אבהו גשם ר' יוחנן מפני גזל השבט אלמא בכל שאר האיסורים ואפילואיסורי הנאהכגון ערלה וכלאי הכרם איןצריך להרים כלל אלא כיון שהותר הותר עכ"ל. בפט"ו ממא"אהי"ד וכתב הראב"ד : א"א אסור כי' כו דבי יביני אינוכן שאין לך דבר שאוסרעירובו בהנאה אלא א"כ הוא דבר שבמניןחוץמאיסורי עכו"םוין עכ"ל. כוונת הראב"ד מהא דתנן ב 9 ' השוכר את הפועל )עד( ואלו אסורין )בהנאה( ואוסרין בכל שהוא י"נ וע"ז וכו' וכל השנויין במתני' הוו דבר שבמניןואסיקנאהאי תנא תרתי איתליה דבר שבמניןואיסורי הנאה )ופריך( וליתני אגוזיפרך ורמוניבדן דדבר שבמניןואיסורי הנאה הוא )ומשני( הא תניליה התם כו' )ומסיק( הרי אלו למעוסי מאי למעוטי דבד שבמגין ולאו איסורי הנאה א"נלמעוטיאיסורי הנאהולאו דבר שבמנין ע"שהריזה מבואר כדברי הראב"ד. אולם הרדב"ז מתרץ דברי רבינו שאותה משנה וכלמאי דאיאתמרעלהאיריבדברים שאוסרים בכל שהוא ולא נתנו חכמים בהם שיעור כלל הילכךאין אוסרין תערובתן בהנאה אלא דבר שבמנין ומודה רביגו בזה אבל בערלה וכה"כ שנתנו גהם שיעור מאתיט ואחד אם נפלולפחות מן השיעור נעשה כל התערובותכאילו הוא ערלה וכה-כ כיון שלא נתבטל והכל אסור בהנאה ע"ש לדבריו משמע דאיסור הנאה ולאו דבר שבמנין גםרבינו מודה דאוסר באכילה ולא בהנאהוזהודאיאינו וכימיחלקולאיסור זה שמקצתו גתבטל ומקצתו לא נתבטל ואםנימאדלעניןאכילהכיון דמדאורייתא כל היכא דאיכא טעמא אסורובליכא טעמא אסרו מדרבנןוכיון דבליכא טעמא אסרו אין שיעור ולעולם אסור משא*כלענין הנאה דלאו בטעמא תליא חד בתרי גטל ואיגו אסור בהנאה אלא בחד בחד א"כ גם בערלה נימאכיון דהאדבעינן מאתיםאינו אלא מדרבנן לא בעינן מאתים אלא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה אלא ודאי אם אינו בסל משוםאיסוראכילחאיגו בטל גסי משוס איסור הנאהאפילובאיסור הנאה דאינו דבדשבסנין והסוניאדע-ז מפרש רבינו כמ"ש הר*ן וז-ל : ודאמרינן הרי אלו למעוסי מאי למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאההינו לומר שאינן מן הכלל הזה שלא כיון התנאבכאן לומר שאיןאיסורי הנאה משום לתא דעבודת כוכבים אוסרין בכל שהן כל שאינה דבר שבמנין ונמצאת אומר לפי דרך זה שכל איסור הנאה שאינו מתבטל לענין אכילה אף לענין איסור הנאה אינו בטל וזה דעת הרמב-ם ז*ל שכתב בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות שהערלה וכלאי הכרם שאינן עולין אלא באחד ומאתים שאם נפלו לפחות ממאתים שהכל אסור בהנאה והראב"ד ז"להשיגו וכתבעליו אינוכן שאין לך דבר שאוסר תערובתו בהנאה אלא א"כ הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עגודתכוכבים וה"נ תה עולהיפה 9 ש-י דרכו אבל לאלפידרכנו עכ-ל, וכן הוא הכי

14 פוי קנב הלכות ערלה ורבעי צידן הוא דעתהרי"ף כמ"ש בע"ז )שם( וז"ל : וליתיה להאי כללא דקי"ל דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ומפרש הר"ן הכווגה דליתא להאי כללא דהא קיימא לן דחמץ אוסר בכל שהוא כלומר דהאכי מקשינןוליתגי חמץ בפסה אליבא דכ"ע מקשינן ואפילו למ"ד חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה דהו"ל דבר שאין לו מתירין משוס חומרא דאיסורי הנאהדיקיביה ובמסקנאאסיקנא דלא חמירי איסורי הגאה לאסור תערובתן יותר מאכילההילכך לא מצי תני חמץ בפסח אליבא דכ"עומיהו לדידן דקי"ל כרבי שמעון אסור בכל שהואבין באכילהבין בהנאה ע"ש, הרי השוה דעתהרי"ף לדעת רבינו ומשוהדין ביטול דערלה וכלאי הכרם לביטול שאר דברים האסורים בהנאה שאוסרים במשהו אוסריםבין באכילהובין בהנאה. והרמב"ן בחידושיו לע"ז )שם(,כתב דגם הרי"ף ס"ל דלאסור התערובות בהנאה בעיגן תרתיאיסור הנאה ודבר שבמנין וכשאמר הרי"ף וליתא להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אסור ואיסורו בכל שהוא כתב הרמב"ן לפרש וז"ל: לפידעתי שכך הוא וי-ל חמץ בפסח אסור בהנאה ואסור בכל שהוא כאלו השנויין במשנתנו בדברשבמנין ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא וא"ת והא אפילו גבי ערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר"ע דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור תערובתן בהנאה זואיגה קושיא דלאגרעי ככרות של בעל הבית משערנזיר דמתנ" ובעינא לפרושי קמן עכ"ל, אולם הר"ן כתב על דברי הרמב-ן: ואינו מחור שא"כ לא היה לו לרב ז"ל לומרדליתיהלהאי כללא דהא בעיא לה בגמרא ולתני ככרות של בעל הביתואמרינןדאיןהכינמי דמאן דאיתליה חמץ בפסח אסור גהגאה דהיינו ר"ע הא תני לה לככרות שלבעל הבית ועוד שדרכם ז"לאינו ברור בעיני לומר שאיסור הנאה שאיגו דברשבמגין יאסר תערובתו באכילה ולא בהנאה וכי איסורזה נתבטל או לא נתבטל וא"ת גתבטל עד שהותר איסור הנאה שבוהיאך נשתייר בואיסור אכילהוכי מי הלקולאיסור זה שמקצתו נתבטל ומקצתו לא נתבטל עכ"לוכן הרא"ש )שם( מביא הפלוגתאשבין הריגף והראב"ד ודעת רבינו אינו מזכיר ע"ש, והריטב"א ס"ל כרעת הראב"דומוכיח בע"ז )שם( מהא דפריך הגמר' ולתני ככרות של בעל הבית ומשני האתניליה התם כו' שמעינן מהכאשאין חמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה אליבא דתנאדידן אלא בככר חשוב שהוא דבר שבמנין מעתה הא דפסק רבא דחמץ בפסח אוסר במשהו הני מילי לאכילה אבל בהנאה אינו אוסר אפילו במינו עד שיהא דבר שבמנין ע-ש, הרי הראב"ד והרמב"ן והדיטב"א כולהו ס"ל דאיסור הנאה שאינו דבר שבמנין ואוסר במשהו כגון חמץ בפסח לרבא אינו אוסר במשהו אלא באכילה ולא ולדברי הרדב"ז שמהלק בין דבדים שאוסרין בכל שהו ולא נתנוחכמים בהם בהגאה, בערלה שיעור כלל רהילכך אין אוסרין תערובתן גהנאה אלא דבר שבמנין משא"כ וכלאי הכרם שנתנו בהם שיעור באחד ומאתים אם גפלו לפהות מן השיעור ונעשה כל התערובות כאילו הוא ערלה אפשד לומר דאפילו הרמב"ן והריטב"א מודה לדעת רבינו דאט גתערב ערלה בפחות ממאתים וא' אסור כל התערובות גם בהנאה, ויש עוד שיטה שלישית שהריטב"א )שם( כתב בשם הרא"ה וז"ל: ודעת רבינו הרא"ה ז"ל דחמץ בפסה אינו אוסר במשהו בהנאה אבל בנותן טעם אוסר ומסתמאדנין אותו כהמור שבנותני טעמים דהיינו כלאי הכרם שהן מקדשין ואוסרין בהנאה במאתים עכ"ל, הרי מפורש דס"ל דבערלה אע"ג דלאו דבר שבמנין הוא אם נתערב בפחות ממאתים אסור כל התערובות בהנאה כדעתדבינוולענין חשץ בפסחואינו דבר שבמנין ' אע"ג. '

15 מרי הלכות ערלה ורבעי קננ עירן אע"ג שאינו אוסר להתערובות בהנאה במשהוא אבל לכה-פ אוסר בהנאה בפחות ממאתים כערלה וכלאי הכרם, ורבינו כתב בפירושו לע"ז על מתניתין ראלו אסורין ואוסרין וכו': ונשלים לשון המשנה אלו אסוריןואוסרין בכל שהן למעוסי רבר שבטנין ואינו אוסר בהנאהכגון חתיכות נבלה עם חתיכות בשר או אסור בהנאה ואינו במגין כגון ערוב קמח כלאים אוין כלאים עם מקמח חולין אוין חולין. וזה העיקר אינו נוהג בכל לפי שהרין בחבית שלין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לעבודת כוכבים כשנתערבה בחביות הרבהימכר הכל לעכו"ם ויטול שיעור רמי אותה החבית וישליכו לים המלח וזהו פירושיוליך הנייה לים המלח שקדם לנו דברו בפרק שלישי מזו המסכתואין ג"כ כל מה שזכרנו, שררכן למנותוהוא אסור בהנאה מקדש כלומר אסור בכל שהוא לפי שהערלהוכלאי הכרם הם מאיסורי הנאה ואין מקרש בהן זולתו שגעה דברים בלבר רצוני לומר שהם אוסרים גכל שהוא כמו שבארנו בסוף ערלה עכ-ל, מ"ש ואין מקדש בהן זולתי שבעה רבריםהיינולעגין לאסור בהנאה בכל שהוא אבל בפחות ממאתים ואחד אוסראפילו בהנאה כמ"ש כאן לפי דבריוגפירושו משמעדלענין לאסור איסור משהו בהנאה ס"ל כהראג"ד דבעינן תרתי חשוב ואסור בהנאה ולענין לאסור בהנאה גפחות ממאתים ואחר לא ס-ל כהראב"ר ומשמע דם"ל לרבינו דאיכא לחלקבע היכא דהתערובות נאסר בדבר שאוסר במשהו לתערובות שנאסר מחמת ערלה פחות ממאתים ואחד וכמו שחילק הרדב"זולפי"ז תמוהדברי הר"ן בע-ז )שם(. שכתב דדעתרבינו שכל איסור הנאה שאיגו מתגטל לענין. אכילה אף לעגין איסור הנאה אינו בסל וס"ל כדעתהרי-ף ומוכיח ממ"ש רבינולענין ערלה וכלאים שאיןעולין אלא באחד ומאתים וגפלו לפחות ממאתים הכל אסור גהנאה ולפי הנ-ל אין ראי' והא כתב בפירושו להיפך, ונראה דרבינו מורה בחמץ בפסח שאוסר בהנאהאפילו במשהוואפילו בהנאה אע"ג רלאו דבר שבמנין הוא, דהא כתב בפירושו :. ודע כי מה שזכרנו בזו המשנהכי הם אוסרים בכל שהוא הואנכון וברור מלבדין נסך שהוא אוסר בכל שהוא לשתיה בלבר אבל כשנתערבה חביתבחבית אינו אוסר הכל בהנאה כמו שבארנו וחמץ בפסח בלבדבין במ?נובין שלא במינו במשהו ואמנם יצא מכלל רין איסורין שבתורהלפי שהוא בזמן קצובואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שגתורה שקדם הדבור בו אבל איסורו הוא-תלויבזמן וכוצעבר הזמן סראיסורוולפיכך לא התנה בו התלמוד כמו שהתנה בין נסך וטבלעכדי. מבואר רס"ל. דאע-ג רבשאר איסורים אםאין להם תרתי איסור הנאה וחשוב אינו אוסר התערובות בהנאה במשהו בחמץ בפסחכיון שאסור בהנאה ורגר שיש לו מתירין הו"ל כתרתי ואוסר בהנאה במשהו, ולפיכך לא התגה בו התלמודשיהיה תרתי גמו שהתנהבין נסך.משום דדבר שיש לו מתירין אינו בטל כמו א' משבעה דברים והא רלא תני לה במתניתין בין אלה שאוסרין בהנאה במשהוא משום רס-ל כמ"ד דחמץ בפסח אסור בהנאה אפילו לאחר פסח ולאהוי דבר שיש לומתירין, ומשסעדלענין לאסור בהנאה _. בכל שהוא מהמיר הראב*דיותר מרבינו דלהראב"ד כל.דבר שבמנין בצירוף איסור הנאה אוסר בהנאה בכל שהוא ולרבינו בעינן דוקא אחד משבעה דברים, ואפשר לומר.דמ"שהר-ן דדעתרבינו שכל איסור הנאה שאינו פתבטל לענין, אף לעגין איסור הנאה אכיל" והו"ל. דגר,.שיש לו מתירין אינו גטלהינונמיכגוןחמו בפסח לדידו דקי"ל כר-ש, הנאה "אינו אוסר או ערלה וכלאי הכרם גאחד משבעה דברים אבל כל איסורי רבעו דנם שאי במשהו לא באכילה ולא בהנאה. ונראהיש להוכיה כדעת חוסור הנאה צריך

16 פי כנר הלכות ערלהורבעי ציון צריך ביטול במאתים ואאד מהא דאיתאבירושלמי פ"ג דערלה ה"א : אמר רבי בא בר ממלהניית ערלה בטילה ברוב )פריד( מתני' פליגא על דרבי בא בר ממל תבשיל שבישלובקליפי ערלה ידלק פתר להקדירהבקדירות עכ"ל ל"ל לאוקמאלענין קדירה בקדירות לימאדמיירי לענין תערובות דבר האסור בהנאה ואינו דבר שבמנין דמצד איסור הנאה אינו צריך מאתים ואחדואפילובפ"ות מותר שבטל ברוב אלאודאי דל"ש בין איסור אכילהוביןאיסור הנאהאינו בטל אלא במאתים ואחד, ועוד הא אמר התם ר' יוחגן דסממנין במסממנין בטלין במאתים ע"ש,,והא בסממנין ליכא אלא הנאה, ומשמע דהרמב-ן ג"כ ס-לדלאיסור הנאה ג"כבעינןביטול במאתים ואחדעין ברמב"ן לע"ז מ"ש בסוף פרק כל הצלמים ע"ש., כו' דהא רבינו כתב בפט"ו הי"ד ממא"א דאם נפלה לפחות ממאתים הכל ן(~סןר, אסור בהנאה סתם משמע דלא מהני התקנה למכור חוץ מדמי הערלה שבה, וכן מוכח מהא דאיתא בע"ו )שם( דדברים החשובים האסורים בהגאה אם נתערבו אפילו באלףכולן אסורות בהנאה משמעדאין בזה שום תקנה, והש"ך בי"ד סי' ק-י ס"ק ב' מביא מ-ש התום' ביבמות פרק הערל )פא( ובזבחים )עג:( בשם הירושלמי דמותר למכרן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעכו"ם ימכרנו אח"כ לישראל ע"ש, דבתום' יבמות )שם( ד"הכולן ידלקו כתבו וז"ל : וא"ת ומה טעם לא אמריגן בכל הנך דמס' ערלה )פ-ג מ"ו( ימכרו כולן לעכו"ם חוץ מרמי איסור שבו כדאמר רשב"ג בפ' בתרא דמם' ע"ז )עד,( גביין נסך בירושלמיפריך לה ומשני דחיישינן בכולהו אםימכור לעכו"ם שמאיחווד וימכור לישדאל ע"ש, ולפי מה דאמר רב בע"ז )עד.( דהלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לאין בין ור"נ אמד התם הלכה למעשה י"נין בין אסור חבית בחבית מותר סתם ין אפילו ין בין מותר ע"ש, והא ערלה איסור מה"ת הוא א"כאפילו היכא דאין לוקחין מהעכו-ם גמי אסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו, עין מ"ש התוסיו"ט בפ"ג דערלה מ"ו ובתוס' ר"ע והרמב"ן כתב בע"ז )מט( בד"ה ר"א אומר כו' דאע"ג דלא קי"ל כוותיה בין נסךיןביןמיהו באיסור ערלהוכיוצא בהן אע"פ שהם דברי תורה כסתםינן דמו לא מחמרינן בהן חומראדיןנסךואיסורי ע"ו ע"ש. אך על עצם ההיתר למכור חוץ מדמי איסור שבהן צריכין להבין הלא כיון שערלה אסור בהנאה כשם שאסוד למכור כך אסורליתן במתנה כמ"ש לעיל בהלכה כ"ו, ואיכא למימר כיון שנתערב ומה"ת בטל ברוב לאהוי איסורבעין לאסור נתינה ומטעם זה הוכיח הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים אחר שהביא דברי הירושלמי הנ"ל וכתב : ודברים הרבה למדנו מגמר' זל למדנו שכל דבר שאין לוקחין אותו מן הנכרי מוכרין אותו חוץ מדמי איסור שגו ולמדנו שגכלאיסורין שבתורה מתירים כן כרשב"ג כו' ולמדנו שאין שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד ושבחקליפין בצביעה חשוב איסור בעיניה שיהא הכל נחשב כאיסור עצמו כמו שעלהעל דעת רבים שאילוכןהיאךנתיר אותן במכירה חוץ מדמי איסורין והלא הוא עצמו אסור ליתןאותולנכריבין במכר בין במתנה ומן הנשרפין הוא עכ"ל, הילכך גם בתערובות לא מקרי איסור בעין לאסור נתינה לנכרי, והר"ן בע"ז פרק השוכר את הפועל כתב וו"ל : וכתב הראב"ד ז"ל דהואהדין לשאר האיסורין בכל שהן שאע"פ שהן אוסרין בהנאה מפני חשיבותן ימכרו כולן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן ודגריו'עיקד, אלא מיהו צריך ליוהר בדברים הנקחים מן העכו"ם שלא למכרן להם שמאיחזוד וימכרם לישראל עכ"ל, והכ"מ בפט"ז ממא"א אסורות ה"ז כתג דגם

17 ן פרי הלכית ערלהורבעי סנה ציוי דגם רעת רבינו כך ע"ש. והשיטה מקובצת לזבחים )ע"ב :( כתב וז"ל : ואם תאמר אמאי לא אמרינן ימכרו לעכו-ם חוץ מדמי האיסור שבו כו' וי"לרחיישינן שמא ימכרנו העכו-ם לישראל אהר כו' ואם יש להם נשים עוברות רבות שמשרתותבין היהודים שיכולים לאכלו באכילה אחת בלא שהייה יחלקו ביניהם ויאכלו מיד לעיני היהודים ויש מתירין לחותכו בהרבה חתיכות ע"ש' ואיתא בכה"ג בססחיס )מ :( ההוא רהיטי דטבעא בחישתא אמר לזבינהו קגא קבא לישראל כיהיכי דכליא קמי פיסהא ע"ש. והחשש שמא הדר מזבין לישראל אינו אלא הומרא דרבנן דהא מצד הדין לא הו"ל למיהשראזלינן בתר רוב כמ"ש התוס' בחולין )צה :( ר-ה ובנמצא לענין בגד שאבד בוכלאיםע-ש. ונראה ראם השליך אהד מהתערובות מותר למכור כולה לעכו"ם רהא הו"ל ס-ס שמא זה שהשליך של ערלההיה ושמא לא ימכור לישראלעין בש"ך י"ד סר נ"ז ס"ק נ"א, ואע"ג רקי"ל דכל דפריש מרובא פריש ולאהוי ספק השקול כיון דפריש בידים מן הקבוע הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה ואע"ג רקי"ל ררבר שאינו בטל מחמת חשיבותו אם נפללים בעגין שנאבד מן העולם הותרו כל האחרים היינו דוקא אם נפל מעצמו אבל אם השליך ביר?ם אסור רהא אין מבטלין איסור לכתחלהעין לקמן הלכה ל"ה מ"ש בזה, אבל לענין היתר מכירה לעכו"ם אפשר להתירע"י השלכה לים ולא הוי מבטל איסור לכתחלה דהא אסור לאכילה כמקדם ואינו נהנה מהאיסור רהא השליך אחר מהם לים והא דבגד שצבעורקליפי ערלה ונטל 3' ': ן!' ( ן ממנה כרכר וארג כו את הבגרשאני דלאשייךכל התקנות הנ"לושפיר מתרץהירושלמי רליכא תקנת רשב"ג משום דחיישינן שמא ימכרנו לישראל. בד"ה כולןירלקו כתב ולהוליר כרהי-ש בפ"גדעיה מ"י וז"ל : לא משתמיט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע"ז לרבי אלעזר בסוף כל הצלמים )מט :( ורכוותיהפסקינן התם ושמא משום דע"ז תופסת דמיה אע-פ שאינה ניתרת בכך סכל סקום מיחזי טפיכמוליך האיסורלים המלח עכ-ל. וכן התוס' בזבחים )עב :( ר-ה כולן ידלקו כתבו וז"ל : וא"ת מאי שנא הכא רקתני ידלקו כשנתערבו וכן בכלהאיסיריןהשנויים שם במס' ערלה פ"ג ולא פליג רבי אליעזר דלימאיוליך הנאהלים המלח כמו בס"פ כל הצלמים לענין עבודת כוכבים וכותיה פסקי' הלכתא התם ומיהו רבינו שמואל פירש שם דה"ה בכלהאיסורין אמר ר' אליעזר יוליך הנאהלים המלח ונראה דר"אפליג דוקאגבי עבודת כוכביםלפי שתופסת דמיה וכשמוליך הנאהלים המלח נראהכאילומוליך האיסור כו' אבל בערלה וכלאים ושער נזיר ופטר חמור וכל שאראיסורים רלאתפסי דמיהםאמרינן לר' אליעזר ירלק אפילו נתערב עכ"ל, ועין בתוס' יבמות )פ-א :( ד"ה כולן ירלקו ע"ש, והר-ן בפ"ג רע"ז כתב שיש מגיאין ראיה מהירושלמי דפ"ג מערלה דמקשי על דמתני' בגר שצבעו בקליפי ערלה ידלק מהא דרשב-ג ולא מקשי על מתני' בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאיירליקיוליך הנאהלים המלח אלאודאי משום רתקנתו של ר-א לא שייכא אלא באיסורי עבודת כוכבים לפי שהוא תופס דמיווישדוחין דהתם היינו טעמא משום דס-ל דר-א לא התיר בהולכת הנאה לים המלח כל שהוא בעיניה ולא נתערבה ע"ש. והראב"ר ס"ל כרבינו שמואל דהא רר"א ה"ה בכל האיסורין שכתב בפט"ז ממא"א ה"ז וז"ל : או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה א"אכיון דקי"ל כר"א וכרשב"ג אליך הנאהלים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו עכ"ל והכ"מ ס"ל דגם רבינו ס"להכי דכתב שםעלדברי הראג"ר ; ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו ( :(

18 מרי קנו הלכות ערלהורבעי ציון ררביגוהעתיק לישנאדמתני' וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפרקיה גבי נתערביןבין תקגתא רר"א ורשב"ג ממילא משמע דה"ה להני דמאי שנא עכ"ל. ולענ"ד דבריו תמוהיםאיך יתכן לומרדרבינו ס"ל כהראב"ד בזה הא רבינו ס"ל פירושיוליך הנאה לים המלחהינו סשימכור הכללעכו"ם אח"כיוליךדמי אותו איסור לים המלח רהא כתב )שם הכ"ט( נתערב סתםינםבין הרי זה אסור בכל שהוא בשתייה וימכרכולו לעכו"ם ולוקחרמיהין האסוה שבוומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות וכן אם גתערבה חבית שליןנסךבין החביות כו' ויוליךרמי אותה חגיתלים המלח כשימכור הכל לעכו"ם ע"ש. וכתב הכ"מ : ומדגרי רבינו נראה שהוא מפרש רתקנת רשב"ג ותקנת ר' אליעזר כולה חרא היא אלא דמר נקט רישא רמילתא ומר נקט סיפא רכי אמר רשב"גימכר כולו לעכו"ם חוץ מרמי י"ג שבוהינו לומר שאחר שימכור כולו לעכו"ם יקח רמי אותה חביתוישליך לים המלח וכרר"א ו"ש. וכ"כ רבינו בפירושו למשניות בע" 1 בפ' השוכר את הפועלעל מתני' דין נסך שנפל לבור רשם אמר רשב"ג התקנה רימכור חוץ מדמיין נסך שבו וע"ז כתב רבינו וז"ל: כבר נתבאר לךשין נסך שנתנסך לעבודת כוכבים אוסר כל שהוא במינווחבית בין החביות יוליךהגייה לים המלח ע-ש הרי מפרש רברי רשב"ג כר-א רימכור ואח"כיוליךדמיהאיסור לים המלח, וכן מפרש רברי ר' אליעזר בסוף פ' כל הצלמים: ורברי ר"א יוליך הנאה לים המלח שיקח מרמיהן דמי הככר שנתערב בכל הפת וישליך אותובים המלח עמוקים שלא ימצא לעולם עכ"לוהבין רביגו רר"א לא התיר אלא למכור ואח"כ יקח מרמי ככר ולהשליך לים מרלא אמר יוליך ככר לים אלא יוליך הנאה לים המלח ולהוליך הנאה לים א"א אלא, אם קורם ימכור ואח"כ יקח דמי הככר או דמי הבגד וישליךלים ראםהיה משליך ככר לים ואח"כ ימכוריכוללהיות שהככר האסור לא השליך אלא ככר אחר וכשמכור יהנה מדמי הככר האסור והילכך אמרה הגמרה בפרק כל הצלמים )מט:( שקול ארבע זוזי ושדי בנהרה ונשתרי לך עכ"ל, וכן הבין רבינו כוונת רשב"ג רקורם ימכור כולו ואח"כיוליך רמי האיסור לים המלח וטעמו ונימוקו לפרש הכי ואינו מפרש דתקגת רשב"ג למכור חוץ מרמי איסור שלאיקח מהעכו"ם רמי חלק האיסור דא"כ נותן חלק האיסור להעכו"ם כמתנה וגם זה אסור רהא אסור לתת איסור הנאה גמתנה כמ"ש לעיל הילכך מוכרח לפרש תקנת רשב"ג רימכרנו לעכו"ם ולקבל ממנו רמי כולו ואח"כיקחרמי איסורוישליך לים לפי" 1 גם תקנת ר"א וגם תקנת רשב"ג אינו נעשה אלאע-י מכירה לעכו"ם א"כ בדברים דאיכא למיחש שימכור לישראלאין תקנהאפילו לר"א ורשב"ג לפי"ז השגת הראב"ר לאהוי השגה כלל רהא התם לענין בעלי חיים האסוריןכגון הנסקלין או עגלהערופה או צסור מצורע או פטר חמור שנתערגו גאלףמיירי ראםימכרו לעכו"ם יש חשש שמא ימכרו לישראל ממילא ליכא במציאות התקנה דר"א ורשב"ג לדעת רבינו ובשלמא לשיטת הראב"ד רמפרש ריוליך הנאה לים המלח בלי מכירה א"כ משכחת לה ליהנות מהבע-ח בלי מכירה אלאמיני הנאות אחרות כגון לעבוד עמהם וצפור מצורע אע"פ שאינוראוילעבורה הא אפשר למכור דהא בשחוטהמירי כדכתב רבינו אוצפור מצורע השחוטה דהיתה מעורבבין שחוטות רליכא חשש שמא ימכור לישראל ואולי על צפור מצורע שכתב רביגו מכוון השגת הראב"ד דשייך מכירה לעכו"ם ויש תקנות דר"א ורשב"ג, אךלפי"זצריכיןלהבין מתגי' דפ' כל הצלמיס )שס( דנסל ממנה עצים כו' אפה בו את הסת אסורה בהנאה נתערבה גאחרות כו' ר"א אומר

19 פרי הלכות ערלה ורבעי קנז צרון הנאהלים המלח כו' ארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב באחרים כו' אומדיוליד דאין ד"א אומר יוליך הנאה לים המלח, בשלמה בפת איכא למימר משום דמתנ" )לה:( איתא ואלו דברים של עכו"ם אסורין כו' והפת ע"ש וכיון דפת של הבגד מעמידין עכו-ם אסור ליכא למיחש שמא ימכור לישדאל אבל הסיפא דאדג בו את חשש שמא ימכור לישראל א"כ אסור למכור לעכו"םואיך משכחת לה תקנת אכילה דאיכא ר"א דיוליך הנאה לים המלח, נלענ"ד דאיכא למימד דבגד שאניכיוןדאין בו ושתיה אלא הנאה גם רבינו מודה דהא דאמד ר"אגבי ארג בו את הבגדיוליך הנאה לים המלח לא ע"י מכירה אלא בעצמוישים דמיהאיסור וישליךלים המלח ולהשתמש את הבגד בעצמו, א"כ בתערובות ערלה לדעת רבינו לא מהני תקנות ר-א ודשב"ג דא-א למכור לעכו"ם משום שמא ימכדנה לישראל ואיכא למימר דבכה-ג לכ"ע לא לא תקנת דשב"ג ולא תקנת ר"א דהא בתערובות ערלה ליכא הנאה אלא )עב:( ד-ה כולן מהני במכירה וליהגות מדמיה והא אסוד למכוד לעכו"םעין בתוס' זבחים ידלקו ע"ש, ועין לקמן הל"ט מ"שבזה. כי' "א דאמדינל בפ"בדעיה מ"אדעיהעים באחד רהבימיליבמין ומאתיםאינו אלאבמין במינו אבל בשאינומינואינו אלא טעס כדמפרש שםרבינו על האדמצטדפין זה עם זה ע"ש, ועין בר"ש וברא"ש הוא, בנותן ובפי' מהריגמ-צ ע"ש, ואין חילוקבין לח ליבש כמ"ש כאןכיון שמין במינו ובחולין )צ"ט.( כתב רש"י בד"ה אין בהן בנותן טעם: אע"פ שאין כאן היתר כדי לבטל מותדדכי בעינן אחד ומאה היכא דאיסורא בעיניה הוא כגוןחטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל אבל הכא דליתיה בעיניה לא בעינן אחד ומאה הרי להקל אבל מין ומינו לעולם להחמיר ע-ש, הדי ס"ל לרש"י דאפילומין בשאינומינו אם האיסור בעיניה בתרומה בעינן מאה ואחד ובערלה בעינן מאתים ואחד, והתוס' שם בד"ה אין בהם בנותן טעם חלקו עליו וכתבו: דשאינומינו בטל בששים כשאר איסורין אפילו איתיה לאיסורא בעיניהכיוןדאינו מכירוובמינן הואדבעינן מאה ואחד ע"ש, והר"ב בפ"ב דערלה )שם( ד-ה ומצסדפין זע 14 כתב: ערלה וכלאי הכרם מעודבין יחד שגפלו לתוך היתד מצסדפין לאסור ביבש עד מאתים ובלח בקדרהבנותן טעם עכ"ל, וכתב בתא"ש דהר"ב ס-ל כדעת רש"יבחולין )שם( דאפילו איגומיגו בעינן מאתים ואחד היכא דאיסודא בעינאואיירי שנתערב ביבש ואינוניכר דאל"כ קשה במאיאיירי במיןבמינו אמאייהיה בלח בנותן טעם האבמינואיןחילוקבין לח ליבשולעולם בלח וכשממשותהאיסור אי בעינן מאתים ואחד אלא דהקשה הא אכתיאיכא לאוקמאאפילו נשאר בתערובת ע"ש, ואיכא למימר דקמ"ל דבלח בלח אפילוהיהיותד ממאתים אם טעם אוסר וזה לאשייך ביבש ורבינו כתב בפירושו בפ"ב דעדלה מ"ז : וכלל בו נתן הדבדים באלוהדינים בזההענין שכל דבר איסור שלא נתנו בו שיעוד אלא נאמר אוסר בכל שהוא כמו ין נסך ומה שמנהמן הדבריסבמינו בכל שהוא ושלא בנותן טעם וכל מה שנתנו בו שיעור כגון אמדם בדוב האיסורים בששים ואמרם בתרומות במאה וא' ואמרו בערלהובכלאי הכרם במאתים ואחדמיןבמינו נקפידעל אותו שיעוד כו' ומין בשאינו מינו בנותן טעם כןיהיה בעיקר ולא ישתבשעליך בשוםפנים בכל איסורים שבתורהמין בשאינו מינו בנותן טעם עכ"ל ומשמע דס"ל דבשאינו מינו לעולם לא נתנו בהם שיעור דמאתים ואחד ובלח אפילו כשהממשות האיסור נשאד בתקרובותאינו אלאבגותן טעם וביבש בסל ברוב. וכן

20 פרי קנח הלכות ערלה ורבעי ציון וכן הר"ן לחולין בפרק גיד הנשה כתב: ומדאזלינן בתר גותן טעם בקדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל גה חולין שמעינן דכי בעינן גתרומה אחד ומאה הני מילי מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם והכי משמע מדתניא לקמן בגמר' גבי גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים שאם אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות באחד ומאה בין שאין בהם להעלות באחר ומאה כלומר אלא בששים שרי וה"ה נמי לערלה וכלאי הכרם דדוקאבמינן בעינן בהו אחד ומאתים אבל גשאינו מינואזלינן גתר נותןטעם עכ"ל, והנה ראיתי לרביגו שכתב בפט"ו ממאכלות אסורות הלכה ל' וזיל: ואם היה כו' ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש כו' על פיו וין טועם אותן העכו"םוסומכין אם אמר אין בו טעם כו' הכל מותר כו' ואםאין שם עכו-ם לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים עכ"ל, וראיתי בהגהות עמק המלך שכתב על דברי רבינו הנ"ל לשונו מוקשה מאד דכל השיעורי דמאה גגי תרומה ומאתים גבי ערלה אינו כי אם במין במינו דאי אפשר למיקם אטעמא אגל במין גשאינו מינו המה שווים לכל האיסורים דבטעמיה תלה ואם אין שם מי שיטעום בששים הוא ככל ע"ש, וקושי' זו גם מ-ש )שם הלכה תיקשי האיסורים שבתורה כ"ג( ע"ש, וראיתי לאור גדול בפ"ב מערלה מ"א שהבין מדברי רבינו הנ"ל שיש לו שיטה חדשה בעגין הדיגים הללו דמיןבשאינומיגו תרומה וערלה וכלאי הכרם ככל האיסורים דכמו דבכל האיסורים אין חילוק בין מינו לאינומינו רק באיכא קפילא דאיכא למיקם אטעמא דבוה באינומיגו מטעימין לקפילא ובליכא טעמא אף בלא ששים מותר משא"כ במינו דליכא למיקם אטעמאגעי ס' אגל גליכא קפילא מינו ואינו מינו שוין לשער בם' ה-נ בתרומה וערלה וכלאי הכרם ליכא חילוקגין מינו לאינומינו רק ביש כהן או עכו-ם שיטעום דאוי באינו מינו דאיכא למיקם אטעמא מטעימין לכהן או לעכו"ם ובליכא טעמא מותר אף בלא ק"א בתרומה ובלא מאתים גערלה ובכלאי הכרם משא"כ במינו דליכא למיקם אטעמא בעינן ק"א או ר' אבל בליכא כהן או עכו"ם שיטעום דליכא למיקם אטעמא מינו ושאינו מינו שוין ובעינן ק"א או מאתים ע"ש, ויש להוכיח לזה מהא דאיתא בפ"ג דערלה מ"א גגד שצבעו בקליפי ערלה נתערב באחרים אמרו חכמים דיעלה באחד ומאתים ע"ש, והא התם הו"למיןבשאיגומינו ולמה בעינן מאתים ואחר הא בששיםסגי אבל אינימא כדעת רבינו דהיכא דליכא למיקם אטעמא גם במין בשאינו מיגו בעינן מאתימ ואחד אתי שפירועין מ"ש לקמן הלכה ל"ט. ורש-י ס"ל דבאינו מינו בלח יש חילוקבין איכא איסורא בעיניה לליכא איסורא געיניה אך לישנא דרש"י שכתב )שם( דכיבעינן אחד ומאה היכא דאיסורא בעיניה הוא כגון חטיןבחטיןאיגומובן הא חטיןגחטיןהו"למיןבמינו ושם מיירי רש"י גמין בשאינו מינו ומאי כגון חטין כו' והר"ש בפ"ב דערלה )שם( בד"ה אין בהם טעם כתג נותן ג"כ כדגי רש"י בחולין )שם( וז"ל: אע"פ שאין בהם כדי לבטל מותר וכיבעינן ק"א היכא דאיסורא בעיניה הוא כגון חטין בחטין או.'כל דבר שלא נתגשל אבל היכא דליתיה בעיניה לא בעינן ק"א עכ"ל, הרי מ~ר הר"ש כאן כדברי רש"י שבחולין )שם( ום"ל לחלק במין בשאינואמינו בין שדברי איכא איסוראבעיניהלליכאאיסורא בעיניה וגם הר"ש כתב בזה"לכגוןחטיןבחטין, והוסיףעליו הרא"ש בפירושו וז"ל: דהוימין במינו דאסמכוה אקרא את מקדשו ממנו עכ"ל ולפי פירושו דברי הר"שמו"שים יותר הא גריסיןועדשיםמיןבשאיגומינו הוא ;,';,(ן, ' ומשסע