משיב דבר חלק א-ב

תמליל

1 שר דממצוא אינו אוראלאעניני מחר בל שבת מיוש וישרי ומשום חפצ בר שלא יאמר בלשון קנין אלא צור ו משוסגמירהשמאיכתובוא"כ בלוןמתנהאוהאדאורבלוןקנין צרי שמחת י י י ו ג יו אינואלא שבות רנן ושרי במוםמצוהשל עי לעשו עו"ג : יו" ונראה המנהג שוחטין המות ביו"ט בח"א הטעם, פו שאי שלפימנהגמינה מו וכ" ששוחיןגותונמכרין נראה דמותרע"י עו"ג עפ"י שיטת ר"ת והובא בהגהת הצב לכלבניהעיר משו וא"אלהיותנמכר באופן שממבואר בגמובש"ע מי רמ"א (י שכה "י ובמג"אסי רעו "קיא) כל בר עגבאיסור, וכתב ביתר רשאין י משכונות עבי אי בעיישראל יהאנמר כום מעותומכש"כ לא יביאו, והסכים נהוג לעשו הכי שעת, וכןהוא ומהא"אאלא במעטקונים "כ נהגושלא מעו לשחוטכלל ור מ כתב חל של שםשכן נוגין לעשות י הרשאפשר שר בון היתר, מש"ה רי הח בת"א הדחק גולשוחטים י והנהבשנת דבשע היהגדול וא"א היה תרמ" בע"שויהיה בנ" לקנו ו"גבכללשון ין וו ערב שבועות אי כשר לאכול מתיים הבשרעל ב"החג והחו ומהוביטולמצות לחו שמחתיו"טשאין שמחה יש לוראי נקנית הםברא הי לוןאיסור אסור עי כמו " ברהאור אלא בבר כמש"כ הרמב"םהלכות (פ"ו) והובא במ"א (י ביו"ט חו לא,מצד הובא תקכ)ואכהיה ההכרחלשחוטבאימה יו" ביו"ט ובאההשאלה מרבנן ואפי ע"י עו"גאם נה יור כמו כ לעשותבהיתר הכירה מומו והין לתחום אסור למי שהוא ילו מורש י "ב) מחו אע"ג ר כן תק, מ"מ למכורע"י ע"י עו"ג הינו שהעו"ג יראל שאמר לקנות ונו שרי א ישקול עו" וו"גהקונהיל מעות ממקוםשמונחיםבבית אם לעו" עהכברמותרלאל ביו" הםביט, והגר"א שו כתבמקור הטעם ישראל וינה בשביל ישראל, וטם לכתחלה לעותע"י מהאדיא בספתאביצה וכולן שעשו ביןשוגין בין ייןמה וא"כאפילוישראל שקנהבאיסור לאכול : עו"ג, (י משום שבות שבותדמיתרההי לע מצוה כקיי"ל שעשה עשו הו שמ)ואיןלת לא מי איור דרבנן בקו שלאנכרבדברי לה אמת שהגאוןר"אמ"ל תמה מ התם תני רש בעשושהן י ים אבל מ"מ אסור ליהנות ממנו בו ביום וכ"ה באמת לו"מ שאור מברי בלהבנחמיה (יג)וחור איור דרבנן הרמב"ם (ה שבתפכ"גה"ו) המגביה תו"מבשבתאו אבל נראה איר מו"מ באוכלין היום של שבתוי"טאינו לשון בלל הכתובבנחמי אלא בריחמ"ל לצור כבוארבפרש"י ותוס ביצה כו לאיל מוצאי שבתובין ובין תיקן ביו" אתהפות ע כבר כתב הר"ן על (ףלמי) על נן און ייןכו גזירה משוםמו"מ, ירש"י בממי וכןהמדיש וכו מה שעשהעשוי, מ"מ כ הרי כ ז"ל ומו"מאםיר ה מוםודבר "נ שמא יכתוב י ולכאורה ברייתאמווכולןשעשו כו מיהא בתרומותתנןשאםהפריש תרומה ההא מורש בנמה, ובת מר ואי איםור קנין חמור ומר בשבת ינו כמבטל בשבת בשוגיאכל לאיאכל, בממי בותו פי, מגזירה שמא יכתיב דאם בירושלמי איתא על הא תנן הרי גם הר"ןהבין דעשהעשוי ריליהנותממעשיו ת ממה מפורשת אם ומשיאין שות ם,מיהו עלינו ליב קושית הרן ות:ין לו אה ת והיקוין לו יומבשבת מנא דאאמרת נ הליןדכניןארמלין לוםןמבי הפרישתרומותומעשרות בבת לאיאכל ולכמש"כ א" כקוה קנין בבת והוא בתום רי ולכאורה ה שבת (ף מגי) טבלמוכן בממי אאצל שבת אם עבר התו ותנו בד יהא של מאיהדא את בלא הלא ידענו הא ש תנןאין מקדשין כו מתוקן,וקשו לשון עבר משמעאי והתנן המעשר בת (ביצה ף לו:)אלא ו אין קדשין הוא משום שמא יכתוב וכו איאכלוישבו כגון לית לי, במי פירי ינא כאיא כדאיתא גמ "ה ילןוא"כבמילתא לאשיחאלא רו רבנן אבל ביצה בממי (ףי),ולמנו עת רבותינו הכי "לכמה דבאיר משוםקנין ליכאביושי אשה אשהננית כשפחה כא רבנן אפי, ר הוא עצמו רשאי לאכול היו אםאין לו יר בקידושין (ף לא ני לה שאי גו ואי מם בה ה אחרינא וע"מ תנן אם בממי עשהעשוי,אבל מב"ם לא "ל י,אמיל בנכיה ירוין כמשכ הרן ופ הכותב י פירות אלא לי המסא בביצה שם )י איסורא שבת שאני י אחרא ואינו מפרש כרשי ר" (פ"א)לענין הא ו ני סיו ומה ודאי מ מרי ואי ירושלמיכובות לעני ישוב הום הי ( דאיןנושאין משום קנ וכהבמיאתהובעשהייהוהת נריה דהנמ בין המבשל בשבת דלי וא ל איורא אוריתא להמבשל ע"מ ל בשב ילןדליכאאיור ניןאלאבמכוין לקנות ה בלי עירובתבשילין שאינו אלא מנן,משהיש נמבין אית בי ל לש" ממילאמיני פיריליתליפירי,נמצא אף האחרוןנשארגם ם ניאת ה הוא האשה ונכים ה משא" הוספתי במה בחיבורי ש "מ בין לולאיןלו גבי אור לתירוןי ה"נ תירו רי הע,ווד איכפת ין ע מ אאותחב"): נן היכא לית י מותר, ל מבם ולפ מפרש ב תירוצא ול ל ה השרוכדומה, מיהא מש הירושלמי אירבושי איורידשבתשאני, יורא ישנוגםבשבת,כמו א ם גרה שפ שמא ם" משה גרו בילתא לא גם בת גרו על העושה א ר, מכ יכת דאי בשבת אכאי י ירא הבשל יו"ט ל ת בי לא בי בשבכלל, ל שמה א נמא כונה ל שי לית ליה ירי אא ת שכי במילתא דלאאא אור מברי ה קני משנישאין אור לא ה גמרוי שבות דש שר ר וע" לפי אל המש הא דאיתא ת בי הוא מ י ני מבי לי נתב דאם א ר וו ומ בוגג מר ירה א ה ה מם מ ל כא משום כי י ו א מ הי ב א ב א י י, א בת באיר י יו באיסור שלא הרמבא ל מה י ו אמאי ינ ה י אור הכ ין ואי העם ה ולא מ ש א יוא כ שנה ת וש ו פירי ו בני א י אבצמו דאי, לי איסורשמאיכתובאיואיור א כ לא כב אלא ין י ת אלא ב ורה מ ו הכתוב (שםיג) שאי הם ו רתי ד ותאנים א יה ו ו ו, ה ובי י ד ש וא ומכשכ אנים לימי מה אכ ה לשו י מ לשב אי רי ו פשי ל בלשו ת חולי. ו כ מיב ירשי ת א י מ מ ו ו

2 לענין אומ שאםרוצה לוע ל שרי דג הינושרוצה שכת לתקועלשוםמצוהאבל היו בםודאיאסור הבאתי ביבורי שם מש"כ התוס ברהש ז) ד"ה והנ ותועין,דהשה תוקעין ומריעין הא עבר (ד בל תוסי הוס דהיכא האידעוההמצוה ני פעמיםאין בזה בל תוםיף ותר ע"ש וכבתישםשלא נצרכים לברא מו, א שי באופן שלא היהבדעתו לעות הצוה עודוא"כ עשה עוד הפעם מכ"מאין והואג"כ ממה הטעם שוםהואילדאס לא גמר בומשום ב"ת המצוה המצוה כמושירצה מש"ה אפילו גמראין בו משוס ונמש ב"תוע"ש עוד : הסבראנבאלישב ג"כקושיתהש"א בולין פד ב) דאינימא דאסור לתוע בנםלימא הגמ (ד תקית שופר בגבולים שאיןודאה דוה וספיקה דוה יו"ט תוכי ב בס קעאולא תקעאלאודאיאפילו תקעכדין ג"כרשאי, נוכל להשותלפי שיטת הרמ"א וג"א דהא דתני לתקו ולב וכ וא"כ נימא הניןאורללומיריאפילו ביוט של בול נטילת לולב בגבולים שודאהאין דוה וסיקה דוחה יו"ט והינו ספק נטל או יוכי לא נל,אלא ודאי מה שב אינו דשאי הנידאפילו תקעודאירשאי לתקוע עוד לשם מצוהכל יוכי מן שלא דעתו תקוע משו"השרי לתקוע מספק, משא"כ כסוי הסי שא"אלכסות מה שכבר כסה,לי בפק נמי אסור : שאסור לועבנםכמבוארברא"ש (פ"ד ברו מיהא הדין סי יא),ואעג דהתם מירי בדעתו עוד לתוע ובאון בדעתו לקוע מה הריביארנו דאמ ן איסור כלל שאני שאין אלאכפי מה עפ"ידברי כמים או הת הגאוניםולא יור מרה שמחוי שהמירוהו להתוקע היה בנם,ושר רעש עליהם ר וא" ב"ריוסף ור ב"ר נתן הסכים לדיו אליקו על שבות ע בנןעלכלפנים.מהו שאם שג תוקעהוק ע אסור ואיכא שבות,כ"דידידו ודודו מוכ העמוס בעבודה : בנ הואיל וודם היבול רי לאר נמי שרי דסי דלג גמר על צת,אלא הואיל ומתר טיבו למקצתו הותר לגמרי וטעמ וכמו שפרש"י שב שםשאין ילוקבשיורשל שבת,והעיר מעכ נידאין ראיה מהיתר דרשות להיתר דמצוהדבא מצד די,צדקובה דברי מעכ"ה, ואניאוסיף דפשיאלידאסור לתקוע בם,ואין במה ולק כלל כשר יבואר,וראיה ברורה למה שהרי אפילו טילת לולבאיתא בירושלמי וכה הניחו (בסיתרנא) (ג אםור לטלטלו,ולאמיבעיא לדעת הדמ ומא בא פו ביוט של בול אפה אסור מכשכ תקיעת ור היעה בנםאסור משום אר שכבריצא, וילו לדעת הגרא (םי רנ) שבו דהירושלימירידוא בחל הא בול מורלטללו ל וםמכמ שפיר יש ללמוד דכמו בשב בשבתלא משום הואיל דמותר בלול קודםשיצא הור לאר עשה מצותו הור ני אכ הכי נמיתשאפילו בול, לא י יללולבביוט של בול,דרשאין לטלטלו כל היום דהתם ין איסור בלטול ולבאלא משום מוקצהודוא הוא דאסור משום מוקצה למצותוכפרשי ותוס רישפרקלולב בשב וערבה,דבשבת מוקצההוא אלאשמצוהשלנטילתלולב דוה איסור מוצה משה כשנגמר אבל כמ מצותושובאסור משום מוה וכמדוקא כשהוכדיןכל מוקצה באר הוא אוובידו מותר לאמו אעג שכבריצא בו כמבר סי רסו יב ובמגאסקיטובסי באו ואעגשהגרא (בסי רסו סטמ) עמ, ש במגא ) סעי במוצה וסל שאין ה אלא בכלי שמלאכתו לאיסורולא ול המור,מכמ אני הדי בעי הוכי כדעת הרמא מדתנן בסוכה ()מבלתאשהמיד בנהומיד בעלה ומירתולמים בשבת הרי עג דגמרהמצוה מכמ שאומואין בואיםור מוצה ואפילואריכול לקבלמידו כ ומשה נן מיד בהומיד בעלה, וקויתרבינוהגרא עמ מתוספאסוףסוכה מידה מיד בבלת ישבנו דשאני שמושכ שהתחילמבעוד הפתיל יוםולא שב האהניו שוב אסור ה ליטלו משום מוקצה,הא ש סור משום באר מוה דמצוה משאכ של בול עצמו מיהא על דבשב ולב איסור טלול ל כיון של ביו סוכות ותו אין בולב,ווי כשאר צרכי משה דביולללו אפילו אר,אבל כמ בלולב,יובלול מו שוםאיסור מוצה אבל שני דהקיעה אסור דאי אכ אפילו אל של בול עשה של ביו קש דוה מדרבנ כ יש ו בו איר קיעה,אלא סור יעה ואכ אר צא מצו מצותו שוב אסור לועי אירא הוא אר דעו ימיעה ל אם שהסי דמצו וא כ לועלשום מצוה לוע כל יום ל פ ש במצוה נשב למצוה וכדאיתא מוגיגה דף מ הפשעשר יןש לנדם ב לחגיגתו דוחין,ואינן בהמו קרבין כול ופילו י כולם י,אלא שיב ודבו בהמה א יו מביא ל בה וגכ הפר כמבואר אירושלמי והובא ם סדה ר שלעולםק הוא ביו יום אי בו מ שרה ו לוסיף בעד בו עוד והנ בש מוסי והו וה עם גו אויםמל מאה ל שי אי א הו משום ש בם אלא ל שהו י א דמי כיו להא ו ה ולו דמע א ילו ליו וד יל ל,דבהיו סור ו י בדע דשת פעם, דר ר דה, אכ בה ליו,ואי ה שמחומי א ה שיצא, דאא כמ ל מוה ואי ל לא די ל, מ ו שאלהשה איס משכ, נ או י ב דחו איל, ו בד, וי א שחי י הע אי למו לא יו,, וה י מו ד ניו,והיח כ מה א ילו יחו ה ר הו ל א ש ל ו ל מ י י י ו י שכתב בדעת הרמבם בה יו"ט (פ"א הל"ד)דס"ל דלא אמרינן אלאבהוצאה שבית והבערה וכדעת הפר" כשארהפוסקיםדרוצים לומרדהוצאה והבערה הרב"ם ולא מתו רק לדוגמא נקט עין ק"נ עלהראש ביצה (פ"אסי דנ קפ"ט) ע"ש, כןדעי מכבר וכמש"כ שגם דעת ההמכןהוא הה"מ משום ואיל פטור מלאכות ול אף שלא כהפר" בדע באורי הגרא בה יו"ט בשא בסי. משמעכןמדברי ור ק הבערהובישולאינהמשנה סק"ב ושלישבהאדאיאבביצה (דףיב) דלישנא ובישול הוא דבמת הגמרא רק הברה מסי אלא מיו המצאה נכונה היא,אבללא הוצרכנו לכל הפלפול המה וול אינה רלתרויהוודאיא"א לשת מוס אין הבער ילוק ליוט משנ,כדאיתא כא וא"ל ה" מכו במכו מעם ע" כ ב"שהיא ) ה ויש ושפיר ני רווייהו,מכ"מ אר בה ילו דסל כאן ה ואדרבה מדלא סיים משמע דבבישול כו, שהותה מו לי הבערהובישול,ויש לדבו לצו דבשאר לא אמרינן כ מו הוכ : מלאו הגמ, ל מו ה משיה ריש מו הסוגיא ביה דמיתי נא יה דריבא עולתנדבהביו"ט ד הויב ו, דאלמני שהיא כו, דאי ב"ההאאמרי מי א שהשחיה וכו אלמא דגם מתי בישחיטהאמרינן לבה, מו (דף רב פפא דרבא ביו"ט כתובו פפימאי מישהותרה ורה, ל א ובשאו, שי, וה י שלא תי לצ מו אלמא דגם לין : י ש ו ו מלה ים אמרינ ל ב בפו מ דגי ו ילי

3 וכן רי"ף, הוכיח הבי (בסי תבילין ולאדלוקי שרגא תקכ") נרות לאבעינן " עיוב ומ תבשילין ופםק בדה ראשונה דלהדלק (בימן הל י"ט) דמי ה שלא ו" שבת והמ"א ם עירב עירובתבשילין מותר להדליק נר של בס י"ח) דחה הבקשבלאשוס ונראה בעליל דרבותינו ואפילו בלא כלל בר ל (ב לשיטתייהו אזלי דס"ל דהדלקה כדעתרש"י "ל בביצה (דףיב) מתו וכמש"כ הגר"א (בסיתקי"ח צור סק"ב) דכן דת והרי"ף ל בלא כלל אמרינן הרמב" הרמב"ס דאף צור בלא עירוב מתו תבשילין ומר ע"שולהי שפיר דא פ אבל אכ יותר קשה מהא דרב נא מותרלהדליק מיו"טלשבת, בביצה אחד (דףכא ב)דמישלאהניח עירוב ילין כו,ומדליקיןלו נר דוא דמבוארדבעינןעירוב תבשילין גס להדלקה "ש בתוס ה ומדליקין תמה אנכי לכאורה מיקין נרות מיו"ט בת ע"י ע"תהרי ה הכריחהג"א (ברישסי הנל)דלאפוי מיו"ט לשבת אסור מדאורייתאולא הותר אלא מטם ולבשולי הואילאי מקלעיאירחים ובדילאורחיסמבע"י ובנרותאאל"כ וא"כאמאישריוכ"ת מוסשיהיהראוי עצמו כשינטההיוס וכמש"כ התוס (דכ"בא)ד"האיןמכבין ליו" דמה מותר להדלי לחבירו עש וכן הואלו סקי"ד)ו"לואס באותה המ"א (בסי בביתושרילהדליק ו"ד מיו פ הוא לחשיכהאפילו שעה מו על,הא ליתא דא"כאפילו אס לא עירב דצרי נמי,וקשהמדרב הינא וצ"לדלא התירוהתוס אלאנראדאו תים כפי,אבל לא הרבה נרותלפי כבוד שבת, צריך ע"ת, צור ת ומזהלכאורה ראיה גדולה לת הרמב"ס וע" דלדלקה אינו וב תבשילין דלגבי הדלקה אמרינן,ולא הוצרכנו צרי דהואיל אלא אפוי ולבשולי,אבל א"כ מתו הדרא ושיתנו לדוכתה לסבר לייב הא דרב הונא, לישב שיטת התוס דכל שוות וג לםברא : מלאכו ה נבאר תחלה מש"כ דמתו הס ד"הה"ג דלשיטת (די"ב רה לטעמייהו דס"ל דמצרכינן יו"ט קצת מי, הא מבואר ני מטעםהואיל דמקשה שם בחינ נמי שםדא דפין מיוטלשבת צור הוי רבה לרב חדא דאמרת לא אמי הואיל פין מיו"ט לשבת כו ומאי לדיד לטמיה דלהא האי מצוה מקרי ם התוס איצרובה"ד בביצה צור,ונ"לדאיןמה מצוהשיכולין כמש ולבשל לפני אכילת יו"ט ולהותיר לשבת ואכ צור לאפות מצוה, ממיל ניא דהדלקת נרותדא"א בכה"גשרי משוס ומ"מ בעינן עירוב דלחולאםור משוס ו יכאמצוה ור וכמודלרב דטעסדאופיןמיו"ט לשבתמשוס דצרכי כיו חסדאדליתליההואיל שבתנעןביו"ט מטעם קדושהא כפירש"י בד"המדאורייתא, ומכ"מ הוכו "תכדי יאמרו דמותר כמ"כ מיו"טלחולהנ לרבה לענין נרות,של דלא הואיל מ"מ מותר מטעס ע"ת דא משוסדאיאמרו שידמותר גס מיו"ט לחול והוצכיהדל מתו ומה הטםנ"ל שנהגו המוןיאללהטין מיו"ט לשבת ערב באופן שא"א ראוי לאכול יוםלאורחיסיוהפלא סמו הא טמא דהואיל לא שיהי אבל הטעס בע פשוט דכיון דמנהגנו א ביוםוא"אבעניןאחר מותר מטעס לענג שבת בתמין שי יעיוב ולא הוצרכנו לברא ואיל אלא לב לסעודת ל שק, מתו ו ביי הגמ שלא היו ממיניס והיואוכלין צונן למחר ות באפר להכין מבעוד יוס כמו שבארנו דליכא ב לשיטת ו מה לשית הודלא אמרינן אלא קצת אבל ל דלא בינן מתו קצת, ע"כאי בור נימא באפוי סברא הרמב ובישיל קשה קושית התוסמאי צור הואיל,ואי מתו דהואיל דליקין נרות איצרי כמש"כ לעיל איט ובישול ל"א מתוך כלל, האי א לטעמאדהואיל ולהדלקהאיתא דבפטעמא ולא בעינןע"תכלל ואיצטרי דאפילו לחולשרי בלא מצוה וא"כלהטין דמתו לערב ועתהמבואר הדבר צור דרבהונא סובר כשית הוס ע"ת להקהדכלמלאכות שוותלסברא אסור סו ן קצת מדאיצטרי ויכא דא"א רי מוס כו שבאו,דמתו מתו א ר דרא קושיאלדוכתה על הרמב"ם "ל בשני דבים חדאעל "א בכל המלאכות,ושנית במה שלא קצת ה בהדלקה מתו והואה,ועוד נוסף ו אחת על רבינו ל הצרי מא צור דכתובות שס (דף א)דלא אמרינן אלא בדבר לכל נפש, התוס דבעינן השו קצתמיהא וו ולכאורהבהדיא בר כטת ו צור יי בשלשה גיות הש"סותליןהאבהא,הא ביצה כבב)מהו לן רבהונאאמר מפני שכבה (וה אב (ד אכה הוא ואינו ה לכל נפש אאסור לעשות מלאכה בשבילה) א"לרנולימא מרמפני לפיכ שבעיר (שגס האב מלאכה) א"ל מכבה וסופו (ואנא קמא קמאנקי) אמר רב יהודה ע"ג חלת גחלת אסור,מבעי משוס כיבוי חוד, ועג חרס (דליכא רי ופרש"י דהבערה ליכא מס דכלאחר יד הוא וליכא איםורא דרייתא, רבא אמר ג גתנמישרימידי דהוי כיבוי אבשרא אגומרי נמי איכא כיבוי,ופרש"י דבשרא אגומרי כו ושרי משוס דאוכל הוי ועישון פירות ני אוכל נפש והבע הוא "ל גורס בשבת פרק ר"א ושוהלכל נפש ומש"ה נ שרי דמילה דטעמא דבשראאגומרי והרי" דשרי מוסדליאכיבוי כמבואר בהלכות בסוגין,והקשה "מ להוי אר משוס הב דכיבוי ליכא ו:ה ה ג"כ ליכא ותי הרמב"ן לחמות דכיון שרי הבער ומאישיכא אינו מובן לענ"דדמ"טהוי הבערה כלאחרידדיהא הבערהבכיבוי באבשרא אגומרידכבויהואבגחליס והבערה ג"כ בגחליס לחוד ניחאדכיבוי ליכא פן מבעיר וכיון דכבויאין כאן הבערהנמיאיןכאן,אבל בקטורהא הקטורת גופיהומתלהב ומתבער ומ"טשרינהי דבגחלתליכא כיבוי וכיון דלא חשיב כבוי לאחשיב הבערהשאח"כאבל בהקטורתהאאיכא הבערה : לישב שיטתהרי"ף "ל דחדא הוא כידוע, דמפרשי הכי דהני חמורחי והרמב פניגי בטעס משנתו נימא שהותרה " כמיס אוסריס מוגמר י ולכאורהקשה הותרה נמי כו,וה מישב בשני אופניס אומתו משוס דבעינן לצור קצת וכשיטת התו,וממילא בעינן דבר השוה לכל נש מוכח צור בסוגיא דכתובות שהבאנו לעיל או משוס כבוי אור דליכא כלל וכשיטת הרמב"סדלא אמרינן אלא בהוצאה והבערה מתו דאמנן לא בעינן מתו קצת,ובה פליגי ר"ה ובבער ור"נסברי דעישוןאסור מתו מכבה צור ומבעיר אפילו ע"ג רס וכשיטת התוס דבעינן מ ת וממילא בעינן דבר השוהלכלנפש ורב יהודה ד"ג צור גחלתאסור ועחרסשריסובר דמשוס ערה שרידמבינן קצת וי משוס משוס חרסשרי,אף כוי אר וע"ג צור גחלתאסורמפישמכבה וע"ג מתו ור דאיכא הבערה שרי משוס שיטת הרמב"ס מ"ל,וכן בכ" יהודה ע"ג גחלתאסור משוס שכתב בטעמא דרב מתו מבו שמבה, ברי"כתב טעםמבעירכפירש"י, והמא על הרמב"ן "ל שלא הרגיש ול וכבר כבו התוס דלרי ר של אבוה שרי שלאכ שרי ביוט, ור"נ מקשה לרב הונא ולימא דהבערמר,מפני ור שמבעיר,ולא נוכל שפי לומר כמו דאמרין לר"י דהבערהשאנימכבוי דלר"הלדידיה דסוברדלהדלקהבעינן ע"ת, ע"כ בעינן קצתוליכא שוסחילוקביןכיי לעהושיר צור מקשהליהר"נולימא מר משוסמבעיר, בא סובר דלשןשרי דכבוי ליכא,מ"ד אשרא אגומרי,וכי "ל,ואי "ל כמו משו, הרי" רת סל בהאכרי וכהרמב"ס וכתאכ הקטור מגמרנמי רי,הא,דבכ "ל שבאר ו כלאח"י וקרוב לכבוי ואסור משוס ל,ודא באכילה יכ תירו וינו לעשן אתהפירות וכמבואר ר"י כב ס ד"ה רא אמר ולהכי רבאלהביאראיה מבשרא אגומרי שהתירו דשסהוא ג אוכלנפש הוצר ודומהלבשרא אגומריושרי אבל במוגמר ו הוא אסור,והנה הש"ס וגס ל ד נפ ש פ בהי תרי הרי" מילי דהבערה דלעש כרבא,נצא מבואר ק הרמב"ס דארינן מתוך ולא בעינן קצתוא כרב,הא ש בפסחיס צור סוגיא דהואיל הונ הרי"ף לחד כרה פ ש והבה"מ ח (מו מןהואיל פ כרי והרמב

4 להרמב"ס "ל יש לנו הכריע כרבה שהרי הקשה רבה לרחהאיךאופין מיו"ט לשבת י ביארתי ליטת התוס,אבל צרכו בתנעשין ביו"טופרש"י דקדושהאחתהיא בפשיוח דפלוגי רבה ור"ח בחלוקת התוס לפר " ואילמדאוריותא וא"כ אנן דאית לן דני קדושותהן וכהכנה דבה ע"כאיתלן וכפלוגתייהו דאמוראודביצה הנ"ל,דרבה ובר באויה והרמב ובישול הואיל. והנה התוביצה (דףבב)בד"הוהאהקשו דלרבההואיל ליכאכללמתוך וע"כאופין מטעםהואיל, ור"ח הוב צרכי שבת והכנהדאורייתאהאיךאופיןובשלין מיו"ט לשבתואיע"י ע"ת נעשיןביוט מטעם מתוך בכל מלאכות ודוקא צרכו שבתדאיכא כבר איק דלעשן וכי אתא קנתא דרבנן וליר הכנה דאורייתא וע"כ צריך לומר מצוהוממילא מבואר ג"כ דהלכה וע"כ הא כרב שה דמוגר אםור מעםכבוי, כתי התו משום דרבהאיל לטעיה דאית הואיל ע"ש, שרוכבא וכיטת נמנא דיש איה פשוהלהרמב"ן דהלכתא ל כרבהוהאיך נעלם ה וליכא ביה מתוך,ומוכח הרמבדבכל המלאכות לא אמרינן והא מתו ממאור הגדול "ל : דאוין לשבת ע"כ מםהואיל : שיטת בעה"מ נדים דברי התיבביצהשםד"ה והיה הוינו מיו" מגיא דכתובות הנ"ל, דכבר השו התוס בד"האלא מעתה הא דמקה רב פי לרב ואפילולדידן ניחא דבר אוי ומבושללא בזה" דכ בעלמא כו ודברים אלו מאי תיך דביו"ט שרי דאמרינן מך אלא מעתה פפ בוהכנה אינו מחוסר רקתיקין יי לכורה תוהיםוסותרסוגיא נ"ל דממבואר בהדיא דאי מור לעות ביו"ט וכו משו,והקשו התוס לדידיה ני שי וכי לא מוגמ לא אמרינן הואיל אסורלאפות, דפ וכבר תמה המג"א בריש םבר דאמרינן מתוך הא בדה (בביצה הכי ע"שאבל,דבהאפליגי, רב פי ע" תק"א ס"ק י"ד) י" לדברינו מיושב קושות התום טעמ כמין חומר וגם הגר"א "ל (בסי י תקכ"ז ד"ה כתב ביא דברי התודביצה,וכתב אבל אינו מוכרח רבה סובר כהרמבם "ל דבחבורהליכא דדוקא בהוצאה ע" ור אזלי לטעמייהו דר"ח ל"ל הואילול"ל הכנה ורבהדאיתליה הכנה ואגמר אסורמשוסכבויאבללרבפפא מתו דסוברדשריבעילהראשונה אמרינ ולכאוה אינו אלאתימא כש"כהמג"א "ל : בשבת מוכחדס"ל דגס בחבוהאמרינןמתוךו"כםל איתליההואיל ע"ש הברור דתוס והבעה"ממרשי הא דר"ח דאמר ג בשארי מלאות אמרינן ואכ מוגמר נמי לשרי ולא שה דג לב"ה דבהוה גם קושי האמ מדיייתאצרי שבת נעשיסביוטכמש"כ התי סחים התוס לרב פפי מהוצאהדאמרינן מך דה ואי, דלאו קדושה אחת היא אלא משום הינו לא ר פפי מודה,והא דמקשה מהבערה ולא משה מכבוי אשבת כו וחשיב מו שו אוכל נפש י,ור"ל עס מתוך מבעיאכבוידאיןכאן יור דאורוותא.מ"דמבשראאגומרי ליכא הוא מ ד לי התוס אלא אפילו הבערה וצורך מצו מצוה, ונפקותא גדולה יש בין פרש"י דלרשי כיבוי ובסברת הרמב"ן הבאנולעיל ג מקריצורךקצת "ל ניחא מהשרשאיןלאכול בשבת מה שנתבשל והוכן ביו"ט ולא לימא מתוך, ומשני דדבר שינו שוהלכל נפשלא וכעצי שנשרומן הדל בבת דאםור ולרבפפאדסוברדאמרינן תוךבכלהמלאות והושית התוס אור שוםהכנה כביצה דלרבהניחא וםשהוכן ליו"טעצודחילאורחיםולר"ח הוצרך אפילו בהבערה קצת ולכך יגמר אסור,וכבר ביו"ט איפ צו פפיהןבסוגיאדכתובותדאפילובשבתשרי בעולה רונה, קדושה חתהיא וכויו"טמכיןלעצו,אבללפיהתום לא כרב אלא במה שהותרלבשלולותביו"טואיןכאן מם תיר איר הןבוגיאדביצה דלעשן,ופיר פק הרמב"ס כותיהו : תתמה לרב פפא משמיה דרבא דסובר ביו"ט רי ר" והוינו קצת ומסי הגמ לדידיה דעינן ברהשוהלכל נפש אבל לודן דבהכנה הלכה הא רבא אית ליהלעשן רי והוכחנו לעיל לדידוה דלא צור בעין ל"קדליתליה איורהכנהבביצהג"כ צורך כלל,וכ"ת הא רב פפי משמוה דרבא היא,ליתא דכבר אס נפסוק כר"ח ליידלא אמרינן ל היתראיהובישול כרבה ובם הואילקשההאיך מותרלאכול בשבת מהשהוכןביו"ט ישבו כבו הפוסקיס ל שלהי פק דכון דרב אר התיס יר דבכהגלאמי הכ:ה נמצא דלי התוס ועליתא משמע דכע מודו דרבאמרהכי והכא דכתובו נמי הארבא סתמאאמר סתמ להך ושיאכלל מהשהקשה רבה לרח דאפילו אסלא אמרינן דלעשן שרי ומשמע כוע סל דרבא אמר כך,אולס יש הואיל,ניחא מה שאוין מיוט לשבת משוס מתוך ומשוס מצוה שאני רבפפאאליבאדרבאדיותרמה איתא בבת (דף א) לומ ברומואדרבא אבא ומשניהא רב פפא אמרה, וכתבו כ התוס שםדלהכי נקט רבפפאולא רנב"י משוסד"פמלך אחריווכל הושיאידבאמתאין בדבריהם שום תימא כמושבררנו יטתם רק השמועות שאר תלמידיו שאמר משמיה דרבא ולפעמים,דבפשיטות יל כרשו ל דטעיה דרח אמרוה משמיהדרבא סב לחודושפיר נוכל לור דאףמרבאאמר ינו מוכרח לומר כן. משוס קדושהא,וממילא איןכאן איםור הכנה ורבה לטטמיה סתמא מכ"מ רבפפא לפי משמוהדרבאאמרה : בס יש להיח דמא דצרכי בת שיןביו"טלאו דאיתליההואולושריאף לדידיהדאלהכנה חכראיתי תארתישראל על הל יוט כתב גככך וראיתי עוד בקונטרס קושה אחת היא פירש"י שהרי דחיהס שו (בדמ"חא) הואיל אפשר לומר יעקבלהגאוןרי מליסא צל הביר גכ בכות רא ס"ל כרח לא אמרינן שתי דושות הן כ הא די"רא ס"ל בעירובין לח) דשבת ואי ל אלאשאפשר לומר (ד י מהא לאאיריא ויו דפליגי ר"א ורי,מיהולפי התוס דהבגיטין סוףפ השולח ג"כ,דודאי י"ל דהלכה כר"ח דלא אמנן הואיל והא כתבו התוס בהאוכיב"..י מיוט משום מתוךוצורךמצוה "ל מארין יו דהא רכי שבת ביו"טלאמשום דושהא ניחא במאיפליגירבה ורח הביא הראיה דהלכה כרבה מהא דאוום דאופי לפנינו לשב רקלבארלפי התו וגם ללא נעשי הרי כבר כנו דלפי דבריהם ל בביצה יב) דר"א הרי כוותיהבאפיה דחלה כמו הבהמומקשה עליו הש שהי הנרות דחי השס והרן ל תמה גכ ל שסוב לשון מל שכתבהא (ד בוס ד"ה ה"ג עכ ל דרבה ג"כ סובר דטעס הדלקת לדלא,וכתב הר"ן הרי מיו"ט לשבת משוםמתוך וורךמצוה ורקבאפייהובישול, יכול דרא שאומר דעובר טל בי וב"י תי כרבה לבשל עודת יו"ט להואיל וא"כבמאיפליגי,וצל נהיראדהאמקינןבקידין טובת ממון, וכיון שכן אפשר שאיןמצוה ובישול, לומרדרא דאמר שמוהרין טל של נ חלה טאהטמיהמום לפ דליגיבסבראבטלמא דרבה הוצ סובר באפיי דטובתהנאה ממוןולאו משום חמ אלא כך לרכו,אבל כלעין ואהדלאשיאת הוא רא הולוסהואומכשכשגיאת ת ל,, שיןביט וכשמטלשון התוס בפיס שס הואי אלא ודאי דמודה מל דהותראיהאין ראיה ל שבת יטשנה,כדחיית השס,אלא מהא ובר בל הרי ויוד כרבה הואיל ולאלא כלומר הואיל שהוא שבת אס לא שוב לא ינה חיב מצו כמואוכלנפשדיו"ט טכל,מוכח ביו מון יראה ובל כמושובואר,וה שה הן, כל לור ימצ ממון הן ת הראש והרן ל טל סקו קדוין התוס ואיכול לטשות מום מכ"מ לא טה, מטם ונ מרינ דל וב יב אוכל, ין דטובת ל והרבס "ל ו י י כמ ו (ספב הנ מ והנ י נימ

5 והנ ואג ענין נים וא מ כ יש כל מלאכת כנוג בכל של יוט, ללמד אינ השבת ממו אפילו ו אינהמלאכת עבודה אםור הפרשי,והינו ברה דכתיבביום ממו "חי) וסד"אדוקא שבת משוםדלא ריכינן לאכת עבודה,אבל גבי יום טובהו"אדשרי מ"ל דמכל מקוםאסור וכמדומני שכמ"כראיתי בחי הרשאעל מסכת ראש השנה ל) גבייצא תש ויית הפתשהוא חכמהואינהמלאכה,והשתא שפיר משה הא חילויינה ביחד עלשיטת הכ"מ "ל דבשלמאלשיטת התוס (בד דבכ"דאמרינן י וי ניחאדרבנןודאי מודודקראדלא תעשהמלאכה אשמועינן דא מתו ע הבערה אםור,וכל מקום אמרינן ו בשארי מלאות הט כנ והקרא מהני ור יכא דלא מתו אמרינן כו לע"ג : גם הבערה ולגבוהדממעטינן מלכם יןביצה (דףככ"א) ושם מתו מ"טדר"א דסובר אסור,אבל ל להרמב"ם "ל דבכל מלותלא אמרינן כלל באלא נחשב טוהנלמןוא"כ יהיה קשה נ"ויר הטעם בהבערה ורק בהבערה דכתיבביום השבתמורה עלהא דאמרינן מתו י קשה מ"טפליג על ריעהא הקרא דפ דכתיב סתמא י לא מתותעשה מלאכה לאפוקי ממשמעות רא דביום השבת, דגם בהבערה שאינה מדי מלכת עבודה מכ"מ אסור ושפיר, י הו בכל א ה אינו מוכרח וכתבנו רק לישב דבריהמ"א, מש שינה הכתוב בפ וכתב נוכל אול לומר עפ"י הפשט ובפטו משום דר דבפסחביארכבר דלכ הכתוב בפ בא ר אשר יאכל סתמא יירה קונה לכלנפשהוא לבדוישה לכם ע"כלא חש לפרש א כאן מלאכת בודה מא"כ בשאר יו"ט : שהקשה הגנ"י בטעמיהשל השו"עדבםימןתקי"ח פסק י ב דאסורלהוציא עו"ג משמעדס"לדףע"גדס"ל ייי בלא מכ"מהכא לצור מיעט הכתוב א לנכרים כמ"שהתוס מתו. ביצה צור (י"ב) לענין גבוהוא"כ לכ ה"האסורלהוציאלבהמהלפי ביצה (דף ולאכן משמע בשוע (סיתקי"ב) שרמ" הפס התרומה באמת רבא דכע י טוהנמ ותרוה שאני עש "ל בם"ג עפ"י דעתו דבעינן קצת,ומדלא סוב כא המחבר משמלדעת המחבר דלא בעינן צור קצת שרי ועין הבי י אתי הדרשה הו בהגרא שם, צדק,וביקר צור באמ מידי תליא ש תקיח) א דלכםולא לגבוה ולא את ו"גולכלבים ומפיק הענ י וא"כ שנתק בשיטת התוס והרמב"ם דלהתוס דבד אמרינן מתו הני מיה התורה כל הני ש"מ דגרת הכתוב הוא דבכל מתו האי צת וכמו דבעינן שיהא כלנפש ה"נ בעינןשיהא ל, הה מגאמל מהא דפםחים מה,אבללהרמב"םמ"ל דבהוצאה והבעהלא נפש צור דא צור השבת כלל דביוט שרי י וע י כללומאי גרע גבוה ועו"גובהמה,וע"כ אתי צור ור מלאכות דלא יוכל עו"ג בכל נפש וגבוה המיעו בק"ושלא מלאכה אכ שמ ביוט אסור הברה הלאו דלא יהא מלא ושלחן ריקן ובה (ביצהד כף וא"כ להש"ע משו.י דג שרי עפ"י שלחנ דין,וכבר רב הגר"א שם ) מהשכתב שם ב רמ ע" מ"ל דאע"ג (בס דלהרמבם שרי,אבל לדעת ב"י נראה דדעתו נוה יו דלא צת מה"ת מכ"מ מדרבנן בעינן כמש"כ בב"י (רס"י בעינ תקי"ח) צור שכתבבשםהר"ןמ"לדלא משמע הכי והנ"מ, התוס אל דתבעינן קצת,ובין להרמב"ם לדעת הב"י בין לבד הנפקותאבין צור מ"תלדרבנן, וד יש "מ למעשה דלהתו בעינן קצת שוה לכ"נ כדאיתא בכתובות ולהב"י ל"ש ולהתוס, צו מ"לבאלכםולא ו"ג ולכים דלא מני מצוה שיש בו, "י שרי שתא בהמה ומיע דמונותן צור י המה ו בו מצוה ל"י ובשביל לצור ה הנ"מ בין עלי ור לן הואיל לעו"ג ש מבואר ברף וברמבם עו"מ"ל י דב בהמהחציה מצוה מבנןדאאבביצה (דףכא) אמר ח מותר לשחטה ביו"ט הש"ס ומי איתליה לרח כו ומשניאלא דא"ל ופרי נבלהדאפשרליסן וכו הר"ןמ"ל וא וכ כגו דה"השהיהיכול שותדאפילו למ"ד דאינן הויללכתחלה "ש ו ייי יו... יי י.י דכתיב בפ רה דכתיב סתםלא תעשה מלאכה,ולמדנו ממה. יי. ה תם שה ולא כתיב לא הא ו ב ייי,ואכ אילו לדידן דאמרינן הואיל ינן נמי שיהיה לו א ודאי לה כתבהמ"א (בסי תקיב ס"ג) דשרי ופי" י להות לכלביס באותה דירה כו וכמשכ הגרא ם ווב להגיה שם הא הל באותה קדירה מלבה לעצמו סיש בהג לו ליתן,כו והינוכמשכ הגרא ל משני האופנים ד הבם ל (בפא מה ש יוט) כתב סתם דעיתכים ביום טוב במן שהרועיס אוכם ממנה מור לאפו ולא נה לו ל ה ושב,מ דל ינו

6 ואיל לא בינן זה התנאי ולא כהרן ז"ל שבאנו,ועין בלח"ממ שנדחק בישוב ויתהרןמ"ל.ונראה משום שיש פשו דם מצוה בורך כלבים שמזונותן ליך,לי שרי למד דאל הואיל, ולאדמי לעיםהשל ו"ג אין בה צוה ואסורמדרבנןוכןהוא דעתהרי"ף ז"ל הביא םהא דתנן כלבים וגםכןלא ד"א דעים משוםדישבזה מוה : התנהדבעינןשישלו נבלהאו (בפי"ו נה כ ליראל לאפות להס אםאינם קידים כשיתנים שלהס ב ז הרב"ד בהמלא, מ הפת לנוק מותרלאפית ש להם,והודהלו ובהל יג כריבלדממנין לעוג ואין מומנין ביו"ט שמא ירבהבשביו ובאמת הני בשב תרי פםי תריאהדדי דחייינ בגמ פ שםדקאמרהגמ בהדיאופליגא דריבל,אולםלפי כמבואר סברתנו נוכל ליישב משוס דבני החיל שהטילו עליהם לאפית בוה צעראסלא יקימווןבהא דבולשת י בהמעשהדשמעוןהתימני דבקשולחטוף מה שבכל העיר, הלא יש בזה צער ולאיכלו לשממוח וישבאפייתםקצתמצוהלכן פק דשרי, בשמחת החג אבל עית שותות עםנריודאי אסור הלכה הרמבכריב"לי וכמוכן יש וה בט"ז (בסי תקי"ב סק"ו) כפם, וזה יותר נוח בעיני מברת באופ התס ד"ה חזינןוכן כתב ההיימ ם והר"ןזל דלהיגביבניהחיל מורלאפות להם מום לא היו אופים להסלא היונותניסמאוממהולאדמי לעיסהחציה שא ל יראלוחציה מממע שעיקר ההיר הוא משום שלנכרי דמצי למיפלג ע"ש שיהיה בידם מהת לאתר איה וקצרה דעי להביןדבריהם הקדיים י וכי שרי לקח לאות ולבשל לצורך עויג לען ילם כרו אדרבה כה"ג אפילו לצורך ישראלאור, משלם,והאלצורך יו"ט שהרי נשרהוא ביו"ט,וה יאיר עיני : לי בדעת זל דעיר הטעם הטרוו ממשום יש קצת מצוה הרממב" ועפייז י"לקתדלאפליגי הוא נכון בזה דהרי"ף ז"ל האריך בלשונו וכב בזהל, הריייף והרמבם בוה אהך דינא דרב הרי"ף הוא במקום רבהינא) דהניבני באגי והבי (דגירס ראלינוקאשרי לאותלהם ומיק הרי"ף זל וליתא א להאדרב אלאבין כך ובין ך אסור,דאמר ריבל מזמן ו, והכי ביא ליה לרבינוו"ללכתוב להא דרב,אלא ריב"ל כו אלא כוונת הרי"ף זל דמלשון ולית אמר ב כל ריפא ריפא דאע"ג דבהואילאי לישראלושרי ממע דהיתר גמורהוא מקלעי שיא דאסור מדרבנן ממ בהואיל דכל חדא חוי ריתא חזיא אורחי ליהשרי מדרבנן ועז כתבוליתאדביןכך ובין כךדאפילובהואיל ג כזהאורכדריבל ומכ"מ לצורךבני היליש להתירמני הדוחק, כמו שהתו באידך הואיל במוכנת וכדומה, ר וין להרמב, י דבניחילאמהו לאפותה ביוםטובולאתני עובדא דרמיעלייהו י אע"גשהיויכוליםלאפות ר ה י ומכמשרי רב ו למייפינהו ביו"ט, יויט ולא ובזה שפיר פק דלא כוותיה אבל הרמב"ס מ"ל שנה לשונו יצער בני היל שנתנו הרי" קממחלישראל להם פת ביום טוב ממע לאפותדוקאביו"טובאופן זה שרי לעשו וגם הרי"ף מודה דהיכאדיצערס מותר, ואדרבהלאלחנסהביאהריף ל הובדא אלאכי היכי למיגמר מיניה וכרמב"ס ז"ל : לעניננובשיטת רף במקו ורמבס צור ל כלבים דאיא קצת מצוה שמזונותן שרי במקום דלצור הואיל ולע"ג דוצאה והבערה שהותר מהת אסור מדרבנן והנ לדעתהב"י עלי משום בלא ומדרבנןמיהא אסור ודאייש לחלק ין כלבים לעו"ג : דר"הפליגעל מתו צור בביצה שם כ"א) דה כלחדא כתב " עמו,אעג ריח דארחציהשלעו"ג וכו ע"ש,והדין דלפי מה כתבנו נוכל לומר דלא פליגי,דהכא גבי בני באגי דישצורך מצוה,ובכ"מ שיר כתב רשידפליגי, דהא רב הטע משו הונאלית ליההואילשהרי בעי להבערה ע"ת, ועכ היתר אפיה ובישול שוס צרכי שבת נעשין היכא דא"אבאופןאחר ואכאיןראיהלברתהואיל יו כמושהארכולעיל, ומאילי דכל חדא חזי ליה ומפני מה,וכדית (מח א)וחד בהא דר"א ור"י ובהא ש פליגי רה אי ה יר" בר בפחי בכה"גהואיל אפר דרי אילו שלא הדח אמרינן בשעת קלי אבללרבה דאית ליההואיל ולר,וכל הני םברות בין הואילואי ליה יבין ואילדכל חדא חזיאליהשוין הם שרי אורחי ומדרבנןאור לדעת הבי) ומשה דוקא בשת הדחק דמה"וכר"ח ולא וכןהוא ג"כ לדת דסק כרבהדא"ל : הרמב ג מטעמי להייף דרבה ורח וחי לשיטתייהואולידידועבעירובין (דף לח דרבה אית איסור כנה יו"ט לשבת ורח לי ליתליה ב ורבהיליףליהמדרשא דוהיהביום שי והכינו וע"כהאי וכינו הינו הזנה ה,דאי כנה בידים בהדיא כתיב את יום אשרתאפו כו ואת אר תבשלוכו אלא הזמנה ששי חילהוא וכמבוארברש"י ביצה (דף ב ביו",, ב ומדכתב וםת רש"י וסתם ששיחולהוא ע"כצ"לדלאירד ב כמשכ הי שם דה והיה וכתו התוס שםדיש דרשות חלוקים, ונראה דהיינופלוגא דרבה ור"ח ואיל דלרבה דהיתר יהובישול יו"ט לבת משוםהואיל א"כ לעני גבי הומר מן שלא יכלו לתו לאורחים ביום ההוא שהרי בי צוה משה הניחו עד למממ ומן הבוקר וגםאיזה אורח הודמןלפניהם ביו"ט לא היהלי הוא משוםהואיל וא"כהאיךאפו ובלו לשבתהא עיר וגבימןליכא טעם דהואיל ועכצ"ל הע דלרבהלא ירד כלל וממילא פי הששי של חול ולא מיוט לשבת ושפיר ביו" ביו ילי איסור הכנה אבל לרח דעם היתר איהובישול שום דנרכי דכל יום ששי ירדמן לחם שבתנעין,אוקים פשא דקא אפילו חל ביו" וליכאילותאלדידיהדצריך הכנהיממילא משנ ביו" שרי כנה לשבת : מיו" גין י גון יי ו ג" שהשהלתידמחלוקת רב הונאירב יהודהבביצה דף כג:) תלי במחלוקת הרמב"ם והתום זל דא"כ רבה םובר י וובר דאמרינן בהוצאה והבערהבלא שוםצורך והרי לית לי מתוךכלל מתו יצה (דף וע"כ צ"ל דחרם דשרי רב דהבער יב לדליק ואי יי התוס מטם דהבערה לאווצאת גכ איני מטע ניחא,דוה פלוגא דתנאי כידוע,וקשהלרבה למ"ד ינאת אלאפשוט דטעמאשל רבה כדאיתאבירושלממישביא דלחל א"ש ב סי כב) השבת ממעט יו"ט, ואצ לראי מירושלי דכתיב בירמי ממעט שהרי רבה דביו פירשדבריובהוצאה הברהדכתיבבאורייתאדמשה השב והשתאהואה והברה דביו יו"ט מכשכ דומים זלמבין לםד דרבה דלבה שרי לנמרי, בין לדחוי דר"י דרק מטעם, ומהאי קראגואכמש"כ ההמלענין הבערה וכמשכ לעניןמתו הוצאה,ומהא דכיב אל יצא איש ממקומו ביים השביעי,ולא ביוט,וכאן יש מקום להקשות לממה לא בביצה יב) שם הראדאליצאאיש ממקוווגו י רב דעדיףטובא דכתיבאבאורייתא,אבלישבמה כונה עמוקה,דאי נימא דנתמעט (ד מביוםהשביעי יו"ט ה"נ נתמעט יוהכ, דלאו יום השביעי היא, ובאמתודאיישהוצאה ביוהכ כמו הוכיחהגאון שא ז"ל,להכי קאמרהקראדירמיהלאתוציא וגו ביום ויוהכ נמי אקרי בפ אמור, משא"כ יו"ט כתיבשבתון לבד השב (וא דאיתא בבת הדוס שבת כד:) ראא שבתשבון עשה טעות וצל בתון עה וכ"ה בפ רא דמילה, הרמבם מ"ל ריש הל יו"ט והנ ( וכ כתיב ביום שבת הבערהלא נתמעטאלאיוטדגבי בערהנמי וכל מה לרבה דיוטשרילנמריהוצאה מאי מיעוטא לכן הבי י

7 האי קא ל מילאאסור כיון עצמו : בייםהשביעי בייה"כ אוכל וממביוה"כ יצהורה מטעס רש"י בביצה דבנהו רי ריא אפי לא וכדע,לכךילפינןמקרא דגזרת הכב הואשאיןשורפיןקדשים לצורך כלל מתו ה דל על ישיתי בי כלאח"י נפעיקר ושיתיהוא לפי ביו"ט (ובה מיושב הו (דף כד:) ד"הלפיהאיךילינן דשים ושי דין הוא וכואלא שריפתתרומה טמאה ז"ל בדבדי : מקדשים תרומ שותרלינות וכו למהיאםרעש אולםלפי דברינו ניחא דעיקר רמב" דו ואין הטעם הטעם דגזה"כהוא ומממילא דמי תרומה לדשים ורק בורך ה"נלאאינן מתוךאלאבהצירךגופא,לאפוקי מום דאור ליהנו)והאשהוצרך רש"י בביצה לומרדלהכי י ה אסור, דמקרי מלאכה, בא בזה ליישב קושית ש היושלמי "ב דשבת י כיבוי וי אד רש (ביה "ב שכ אונ מכשירין, דכמו דדמיןתרומהלדשיםלענין ככירו או"נולהכיאםיר ומילא ימה בפחים חשיב אכאיןשורפין תרומהבלילה נימא דרי לאות כדישלאיבאליי בליראה, שהש דזה אינו הנ לענון ליה וני משום דדי לשלא בזמה אבל הש"ם ובשלמא לשיטת התוס י לא מכשידיממוהדלא ההר:ואלא כשכבריש : דילן יו"סובר דגםשל"זביוסדוקאוהדק"ל (ד מילה שלא שהקה עוד כיון דממצוה מיקרי ירך יו"ט לירי ח ויקי יותר בדברי תוס בבינה זה וכן שריפת קדים ותמוה דאיר מטעםמלאכה ובהכל הקדשיםשוין,ושפיר ילפינן תרוה דה ה"גשכתבו עולה מהצורךישלובה (דף הוח וע"כצריכינן לומרדלאשרימציהאלא ה כלל וכי י ולה אינו ממנוה צורך אבל לר"י והרמב"ם ז"ל שרי בלא ממקדשים תרומה שהיים גורם כמו מילה בזנה ולולב וס"ת לקרות בהדאי עבר ולכאירה האדאין שורפיןביו"ט "כ חידוש דמתו הוא ילפינן מא"כ ולה,ולכיתרצו דלאיהא א"כ ג"כלעניןלילהולהכי ומ" פרש"יז"ל דשי יו"ט יומובלההצוה שי ממדשי חבי וארה למלאכה זו ביו"טמשאכ לילה מלא כו וזה נוגע לם היוסשל יו"ט : שלחנ רחנא ניל מרינן עודבוכנת דכזלירי משום פידא,וכן יש לו ד אבל "מ רא מפורש לא אמרינן סברא ו דרחנא אחשבי מ להקות מהא דדכב בכיבוי דליקה אבל דאי מיושב בה שהקשהמהא מצותו בשריפה ואםורלשרוף (בסי, מי ו"םהאארינן מתוך דחמבהבערהאףבלאצורךכלל, לתיאור ולא מרי צורך ו"כ הרמ"א לו קת,היכאדמתיירא תי יבו ס"א הבנ השתא ניחא יפינן מנותר ובנותר גרת התוב הוא, דממות להוציאדבריס או שיםדרחמנאאתבהלמלאכהוכמושבארנולענין נותר,ואע"ג דחממ הצריי דמום ידא ותר אך עין של מ"א שם אלמא אי אר פידא (ק פי תתשל תיבתו דייך לורך או"נ,ובלא זה קיל דברמב"ם (פג)אי לנוןשריפת דשים האדרא מ"מ מודהר"א : היה רמא ז"ל איםור הוצאה מטעם הרממב"ם זל דגבי הוצאה לא דבעינן ג"כקרא לורשריתקדשים בעינן צורךכלל כושבארנו דת : שהקשה וד מ"ט דחלבי אין קרבוןביו"ט הרב הכתוב עולת חול חוך,וישב להרמב בעצמו דבפימיעוטח נימ אלא שבתוך דבריו הקשה מ"ט א קאמר ול הש"ס ביבמות ו ביוט (דףלג) גביזרששימש מה הגמ במאי כו ואי בהקרההאמר ר"י בערהלאויצאת (פי וליכא חטאת) והשההאיש בה גם ו איסיר בישול, ולק"מדאינו צריך אלא ולא לבישולו ולא : מריבישונכיון שנעשה לשריפ פחם שהי נתק ה"ס שםהך סיאדמדורהדמותרלעותולתחם רשיביצה (דף כג) ד"ה רבא כו דאוכלנפש כנגדה אי שרי ם או לא ואי איתא דאו"נדוקא כפוטו והא דמתיר בהלבשל חין לב לרגליו מטעם מתוך וב"שלית לי י הוא במ"עישון פרת ה ושוה לכל נפש וכו והקשה אבר אחד הנאת כל להנאת דוך כ"נ לא בעינן אי"נ, אמת הוא, אבל א"כ קה מוגמר מאי נ"מבין ר מותוך ולך אםור הגי רי,אלא ודאי עיקר דמתניתין ממ"טאורנימא "כדהואשוהלכל נפש מודי דהויבשרא ואיך גא לומר דבמדירה יתירא אלאדלית רנ כמש"כ הרממב"ם בי ג לב המשניותאירחיההיאבכלל או"נ וצל דזהאו"נ וכ"עבעילמיכל אגורי פלייהי אולא ושהנםתק הש"םדאףלב"שדסיברדריצתאבראלא להואבל מגמרמישאינו מפומקלאבעיכלל בתפנו ולכ"ע לא שוהלכל נפשמ יחשבאו"נאבל הא דנהנהכל גופואפשר דגם מיחשב עוד במש"כ התוס ד"ה עלגבי דנר ל בטלהאי לב" מתוךואדרבהלדעתי לאי"נ ממילא מוכח דב"שליתלהו התים וז ה אי נימא דטעם דב"ה הוא מטעם מתוך לוכח לשיט מותר להדליקביו"טתלוי אי הבערהלחלקיצאת אי דבית הל אית להו מך דחמין ולדברי הש" זל לאו יצאת א"כאמאי הא הירושלמי דרשה מדכתיב גבי הבערה הרמב" הבעדה ניחא קוית החו מתו (שבתדףל:) ד"ה וב"הדמאישנא לא תבערואשביוס השבת ממע דביו"ט שרי הוא דתרי טעמינינהו,ומ"מ הרבה על דיבור מה פשו ואכמ"ל : סיר דאורייתא והבערה דזיעה דשרי דאורייתא י להקשו אבל דרחיצ להרמב"ם ניחאדלזיעהליכא רקאיסור ההבערה ע" ובהבערה לחל שהק הגאוןש"אמ"ללריב"א בפסחים (דףה:) בד"ה מכהיכא דמבעיר לרחיצהיש ממלבד איםור דלד הבערה ללאו יצאת אין איסור ביו"ט משום מתוך ובביול לאאמרינן מתוךלדידי לכך אסור, הבערה ישול דאי שם מלאכה עלי לשתרי יוה"כי"לדביוםהשבת משמע דא" אי אמרינ תוס עם והרמב"ם יא שרי מה"ת יוה"כ,וכודניחאלהירולמי,ה"נניחאלריב"א,ואעגשישלבע"ד ידעדבזהאזילמחליקת להחם כלהגוף הרי" כש"כהר"ן בפ כירה שם דלהרי"ף לחלוק הירושלמי דבא הכתובלהתירמכלל אור,דלהירושלמי : קרימלאכה הכתובאשמועינן דדוקא ביום השבתאסוראבל ב שרי י מה"ת לור והינו שוםדכיוןדהנאת להגיף דומהלאכילה ר וכיון וה"כנינכלל בכלליוםהבתאסור שקה עודלהרמבס הבערהארינןמתוךאףבלאצורך מותר ביוה"כ כל, דשריפת אסור ביו"טמיושב בפש"י מ"ל אבל ביו"לטעם הרי"א דבא הכתוב לאסור מכלל מותר מ י שכתבת דרחנאאחשבי דף בש"י ד"ה חלה רחנא אף דאינו לאכה, מ"מ ביוס השבת אסור ויוכל להיות כיון דאינ דינמ (בצ הלכך מלאכה וא, ור"ל דנו אחבי להבערתןדכתיב ישרף כז לאכה ביוה"כ שרי, ממ לומרדאף לטעםהריב"א ולאשמוינ כשאר בערה בא שמועטרחמנאמביום השבת דהבערהביו"ט מותר דאף דאינה מלאכה י אורבשבתויוה"כ נמימקרי שבת כיו ושו"ה " סורמ ושריפתקדשיםחיריותרולא נתמעט הריאי להאיללכלבים אםור עדיןאיןהדברמובן וכיבשביל ישבשריפה שהה אף דאינה מלאכה ממ אסור ביו"ט אול מטעםזה ניכללור דריפת מה ינו דהתם מחמ רי הבהמה עושהמלאכה גמורה ג העיר ו מצוה למלאכה נחשב א דף הוזהרנועליואלאבלאו, גם ביו"ט אסור,וכמו ר כלמאכה א קדשיס אסור גזרת הכוב,כינך אמוראי (בשבת להי לכ" מסבראלאקאיאלא ל מילהשלא בומנה כמי כד: הבערהלאויצאת"כ כללמלה ל ביו"ט משא"כ ארינן לכ ורב אשי דלמד יצא שכתו התוס לרבא ס שרית קדיםבעינן אלרי וכיוןדלאו שם מלאכה עלוו לכ ביו" א קר ומ

8 " (םי תקז ביוט מחת להין דבי הגא "ז) במה ושארי מלאכות, באפוי ישלהיר בזמניני ש הריףאור אנו נוהנים דיקר ואול האיה ולא שכב ם כבל:ין אי ממיתר וי לירךאיינ. דדע י הכבוי ואיכ הוא מאו"נ עצה עפייי מקרה כמו בזן הג היה עי קרההיכאשנצרךשלא לשןיכדימה,הנני אביך העמוס בעבודה ומצהלישוה : ב דימיתוק הרלהוא יה לכ"נאלא שכתב דאור נמי דדי לחינה בביצה, והגר"א ז"ל לא בירא ע ליההי דיהא ממשי דומה ע ואה פסקינן דאיר לי גירסת וו גי ו לחינ.הכא הרי" אוכא דנר כבוי שם בבת דף קלד ליאכבויושרי ה אלממא ואסור להמתיק א ג א דמיתוקהוא שוהלכ"נואפ"האםור םבאיניבדבר הוהלכנאוכבוי,והשם פריך שם בבת מבשרא אימרי דשדי ומני ליכא בוי והכא דףז) יכךעלגבי מבוי לו לחי כשרה דמיגו דהוי דופן לשבת ב"י הת משי איר לולם,ועין הורך לראיה ממדברי רשב"א וראש כביי הוי סוכה יו ולשיטת שי החבר (בסי תרל סז)דלא י דון, דכבוי שי,אבל לדת הרי"ף כבוי אםור ועמו של הרי"ף זל רחלאותו בת לוכ בל לאחר שבתפסולהא"כהאהוי סוכהשאינה לתו לשבהועיןסוכה (דכ"ג וכ)וישב דרק ר"מורי דסיל הלכותיום ובבבניןואריגהכיון דירה כ ה או"נאםיר רי בקים דיש בה אונ וכמש"כ התים בינה םוכה ראוי בעינןדירת גבי העושהםוכהעיגהגמלדרשו בדכג) ליך דה "נ ין מנהג לאית ביו"ט כ"כ, דבין םוכה קב לשבעהאבלאנןדקיימ"ל סוכה דירת ראי ובשה להבין דממאי דמיון הוא לטחינת ובאמ לאדרשינןהכי הראו ושפירלדידן כשרה בעשה כה ע"גמבוישיש ז"ל "ג ל הרממב"ן ים ייי יי כל דבר מראםירלהממיק בכל ניןינל דכוונת הרי"ףהיא לחי דלא בינן ראויה לשבעה,דברים ברורים המה,אלא שלא דדך לממתיק הרבה ביחד,ולהכי אםור כמו חיגה לחד ביאר יפה תלוי זה בזה וגס משכ הרב לדרבנן דסל ז"ל יין (בםין תצ"ה בכ סב ובז וין סוכה הא בחוש"מדרשילהאיקראחג הוכות תעשהלך שבעת ימ ממהשי ומג"א בשו" : ימיס שעושין וכה בחוהימלאביארהרב "ל דריודא"כ ר"מ ורי דליני (בדכ"ג) גבי העושה סוכהעלגבי גמלדרממכיר סק"ד ורי פול וקאר הגמ מייטדרי משום דכתיב חג הסוכות וכו.י א דימתא דב גי ויק מהי לבות יין םוה הרויה לשבעה שמה סוכהאינהראויה לשבעהלא שמה תי דליא בדיירבנן א ונקו רבותינוזלבזה דא הרי הלכה יכה ורימ דמכשיר משוס דהא ני מדאוייתא מחזיחזיא ורק לכל צכיכם י דלימן י ינן הוא דגרו וקרי סוכההראויה לעהאלמאתרווייהודרשי דדרשינן כי לכ מה רבנ א דבעינן םוכה הראויה לשבעה וםוכה דירת קבעבעינן בדכח מנל הך דרשה דבה דובר וכה ינה כשרה ודרש ל בפי אך אשר יאכל לכל נפש היני ממלאכה קרא דחנ הםוכות להךדינאדעושין סוכה בחושמ ולסברתודרק ה לעשיתה ןל לאו"נ הוא לכםוכן ממדויקלשיןיאכלולא כיבאך שדר ו נן דלאבעי סיכה דירת קבע יל הך דרשאואתיארי ור"מ י" יזייייהוה אילו לאי"נ יע אםירבנין ואריהוכדוממ דוא כב"ש וזה דוחק לומרכן, ותויש לתמוהבסוגיא (ד) לממאכל לכל ולהכי נא לפי,ולא כדממע מתים פ הנמ ובשס"ל יןעושין סוכה כרא ולכך מכ ם הה הצני ונחלקורבנןור"יבתרתידרבנןסברי קראדחג הםוכותדבעינןסוכה העשויה בחו לשס חג ותמוה הא דר והרודה ע"ש נ"ה ד" ממך מ שי א א ממלאכה שדרכהלאונולצורךאו"נ עצמה וזהו ריא גוא דסובראיןעושין וכה בתוש"מ יליףנמי מהך קרא ד הממש:ה ממגילה ז) והברייא ןבין יו"ע לבחאל דיו כמבואר בםוגיא (דכ")עשה סוכה הויה לבעהואכהאיךדרשו מזה שבעינן עשויה לשם וכה : ואי מיותרהיא למד הני רתי ורי חולק (ד או: ד בלבד לי דלכס ממשמעלכל צכיכסאי מכשיריאו"נ כאוכל נש כך הוא הנין דמהאי רא שתו דרשות שמענו חדא דמוי דתמו כשם שותר מלאכה דירה לאו"נ אףלצורך ממכשירי מדכתיב חג הסוכות תעשהודא מדכתיב תעשה לך שבעת יא אונ היינשרימלאכה דעיקרהלמכיריאוינוכיבז כתבו התו ימיס פליגי בש ובה בהך דרשא בחג הסוכות תעשה ובד בדהחג וםללב"ש העויהלשםחג ועין פרי תבל (דף בלר בלשו לר בהדיא דדקד הזהב סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו משמ דרשו לימה ילכביסה קש שביעית ואנןלא קיי"ל כרי אלא דעיקר הדרשא מתחילת הקרא דחג הסוכות וביה ייפבקדו (וגכ מסרס הקרא ודרשי) תעש והינובחוהמ כמו להא דממלאכה שעיקרה לאוינ בקדוש קמ עמממה שריאף לכל היינו עשה סוכה בחג ובדכ לממיי אונ משאיכממלאכה שעיקרה למכירי או"נ צרכיכ אוראף דאי, פליגי ר"א וחכמים בדשה נוה תעשה הת לירך וינ עצמה כובנין וכדומה, ימפורש הקרא כמשמעו שבעתימיםוראסל לכל שבעה והא דאיתא בגמ עשה כה ל אשר יאכל לכ"נ ועשהלכסלכל צרכיכם בעניןהשחת א הראויה לשבעה הדפוס הוא,וצ"ל עשה סוכה לכל שבעה בפרש"ו עשה טעו סוכהלשם חגשל שבעת הימיםודילג רשי וכ"ה תק) דלא מה כר"ו עין שפםקוהרי"ף והרמב"ם (סין "ל ניניתא בבי שנדחק בלשונו תיבתהראויה לשבעה, והאדכיל רשיו בלשונוכאן ורצם לייב דת הרי"ף ז"ל דהלהכר"י ואין מורון,אלא שדעת רא לשם חגהינומשוםדממילא ובן,דס"ל לרא אשונה בד כ דתחלת הרא הסוכות תעשה כביש דבעינן לשם דרש חגורא שמותי כידוע דח והא בהאתליא כמבואר ד"ט) דבשכראסל לדברינו ניתא דרתראכאןשאיןעושיןסוכהבחושמ הוא אבל עיקר הו וגס בין בזהממה םקיהריף אך כת אפי כדישלא תתען הקדירהעיןבבי (סי והרמב יד תעשה לך שבת הימים דבעינן סוכהלכל שבעת נן דאםור לכבות ה"קרחמנא עשה סוכה בחגפי הרי כתיב חג הסוכות אונ ואה אסור, אבל שנדחקו בזה שזה ודאי ובט"ז כרואלאבדברשירולאו"נ מותר והפי עשה סוכה בחג ושעינן מה דגם מור לעשות היים סוכה תעש קא לדבריניניאדלא םינן לממכירי אינ אבל אה שיקרה אינה לאונ א אסור בחושמ,ואכ א"א לדרוש סיפא דקרא כרא ואכ עכ א אף אונ ואלו לא אמרה הגר"א ז"ל הוא דר א נאה א לנורך הראויה לה,והוא צ משמעות דרשא תעשהלך שבעת קי הרמב"ם זל שפק בפ"ד כלמיני כבוי דאור ומתק דרשההרגילה לכוייע אבלאין הכוונה ימי וכ הראויה לשבעה בשוטושל לעניןהית עיש והשתא שאממרכן רבינו הנר"א ז"ל בדעתהרי"ף "ל ודאו ואיסור הינושהיאאםורהלכל שבעהאלא ינה יכולה למוד ובמתרואיןאנושנזהריןבכבוי אוניותר ברוח מצויה ואינה ראויה לעמודכל איה יאיויאי בע ס מהבר לצור ומכ מ

9 למדו דיתא ברו גבי העושה סוכה בראשהםפינההיכא מצויה כלום הוא,וב"ש דד"ט ור"א (בדכ" שאינהה יכולה כ"מלאס"ללעמ דרשה מו בע"כ הוינו למשום דלטעמייהואלי (בד"מ קבע בעונן ע"ש ואם אינהיכולה לעמוד ע"ב) דס"ל דסוכה מצויהאיננהדירת דיר בע מש"ה פרשי שבעת הימים עשה ברו סוכהלכל שבעהואם עשה בוה"מפסול,אבל ר"מ ור"י דס"ל ג"כ (במ עב) דסוכהדירת בעבעינן ובהאודאי ס"ל כב"ה דסוכהישנה כהדלאבעינןלשמהועושין וכה וא"כ לדידהו,איך דרשי הך קרא דג הוכות תעשה לךוה ה אי דרשא דא ג הסוכות תעשה דרשי עשהשבע סוכה ימי ג כב"ה וכמיםוא"כהאיךידרשו הדרשה דתעשהלך דאין לומרדידרשו דתשהסוהלכל בעההינושיכולה שבע וי לעמוד כל שבעה דעמאינוצריךקראכיון דהם ברידדירת קבע בינן והיא שאינה יולה לעמוד מויה איננהדירת קבע, וא"כ ע"כמפריהאי דרשה דשבעת בו הראווהלשבעה הינושאינה ראויה משוםאיםורוהיתרכמו הימי העושה וה ע"גגלאו עושה וכה עגהאילן (עיןבתוס כ"ג ד"ה סוכה) דאינהאלא משום האיסור דאין לה ביו"ט אבל אנן קימל דסוה ד"ע ושפיר מפרשינן עול קרא דתעשהלך שבעתהימיםהינו הראויה לשבעהלאוקי שאינה יכולה לעוד מצויה כמו העושהסוכה ברו דאינהראויהמפני איסור והיתרשרי, הספינהאבלהיא בראש ופירפםקינןכרבא דיכך עלגבי מבוישישלולי כשרהואף ראויה לשבעהלאאיכפתלן,ועיןכידבריםברורים הם : דאינ ת שיה בנה שבת ב)לא ישב למנה והקשה (ד וו ולאלאכול וו סוך א הא בפים (ד) נןלאיאכלאם וךלמנה עדשחשך ובילהגמרא ם (זא)אי סמוךלנה גדולהאו סמוך לנה נה ממע דדוא או משום וסוך למנחה גדולה או מום ש מצה ווך ב קנה אבל לנוישוב דהא משו מא לא יתפלל מנה יינן באוקומתא הש דיבעיאלן התםאי מנה ל ולהאו נחהקטנה ליא שו רצוני אי נימא דהתם הכוונה מנה גדולה ובלא דסוגין בשבת תפלה עכ יהיה פי שננו מנה והתם מום יסאוהכא השש שום ווא קטנ סמוך למנה הש אבל סמוך לנה גדולה לאכול תפל,ואיניא דהתם במנה קנ טנה ע"כ הי כ"כ מו תוס דהתםאפו כברהתפלל מנחה פ"ה אורמשום הטעםדמצהובשאריייםאסורדוקאאםלא תלל וד דברים בה למותר : א ואריכו ) שהעיר וכה (דף נאא)ד"ה מבלאי על מה שהקשו התוס בתו דא שיבנמי שגםהיא היתה והעיר מ"כהאבשלצמרנמי כתונ מותרדהא האבנטהוא של שש של צמר ויוין שבת "אא)ובפרש"י שם ד"הוהימוניהם, אינירואהלקושיא דכמו כ יאן הוי מעורב צמר הוי מקשי התוס אם היהצמר לוד כמו המעיל לע כהגלאהוי קשה שגםהיא היתהשלששולאשלצמר לוד,אכןלכבודושל והכוונה הה"ג הל אנא לרשום מהשישבתי קושית רבותינו מ"לוכן אריהם וס יט על מה שלא נשנהבלאי מצנפת והובא במסורת הש"ס ע"ש : בקדושה כך יש לישב הכלל דול דכמו להשתמש איתא שמשתמשי בפסים (דכ"ד) לענין וכיב בשר דבקים כל בבלאת בטהרה בטומאה ועין פרשי בבלאתן עכבלאי נ נשר משיןבשלימותן נשים ע"כ בם בפם נשר במ שמשין וכתונת מצנפ (" בבלואתן ין למנורה ול משאכ בעמר במכנסים שהכהנים לובשין ונסים בהם ילו ביומא (דכ"ה שלא היו בש בו ערומים,והכי מבואר וכדאית במקרא היה כסות בשר ערוה משה נשרפין בהר ית, כנס ונט אי א לא יה בו כלאים היו בבלאת למנורה אכן משום שהיה בו כלם ינו ראוי משתשי באת דפתילות ן בשבת למנו מש איתא מדלי ב במקד ש מ דל משתמשים לשת בית השואבה ומה למדנו מסתמא דמנתנו דאבנט של כלאים ומשו"ה הכי קי"ל,דברי העמוס בעבודה יי וו ו ו ותו שהה לפי מה דאמרינן ביומא א)בעירב פפא פמ בירו ונתמ פניו מהו מנא (דמ"חניו בעינמ " תי בתים והאאיכא אודילמא וביא בעינןוהאליכא וין שאבעיא הואאו ימא ולק והביא בעינן בחד אודי האחד יקח והאחריביא דולק מכאדלקיהלאמקרי רק משה וכ דמהשהואבידו מקרילקיהמאי עיא שיעש שיא הגבההדאס"ד דאףהיכאשאר ופןבחפניויצאדהריבהא שהכה"גנוא בחניו יוצא יקריג"כ ליה ולפי"מוהיה קהאהאדאמרינן בסוכה הנן לולבלבירו במתנה ע"מלהזירנולוויוצאבו (דמ"א א קודםשהגביהועדיןאינו שלו עד לאחרשקנאו ואי בהגבההואז אינו מגביהו ודרקשהואבידוומה האלא יקי לקיחה ויש עוד הוחה לזה דלוח ולקי ע ארת אינו עושהוהאיךיוצא דצריך בעצמו ליח מהא דאמרינן בזבים (די"דא)גבי ולקח הכהן מדם האתהואיל וכתיבולו (דמשע הוא בצו יקח רש"יש)ואי אתיקיף רמיאליה ל ידובעי למשקל זיני אחריתא אלמא בעצו וא"כ האיך יוצא בהא דנוטן בממחנה יקב ובאת דצרי שאלת ליק ראוניםהואהינו בדור הודם ב בכורי והיטיב ר ישב בה בני הג שייה דבה בתום בכורים שהאדנוןלידוהואמסייע תית ודוואח"כ וחממולכךבנון והקנין וזה מתנה לחבירו יצא דעשה עשה בפתיחת ידו וכן מו יישב גם בם בכורי יעקב וזה הוציא שיוצא בו באין כאד דין חדשדאםהיהידו פתוהקצת ותבלו בירוהלולבבאמתלא אולם אין דעי נוה בזה דקהלימהא שמבואר בוס יצא סכה (ל"טד"ה) עוברוהובאבשו"ע (סי תרנא ס"הובמג"א ס"ח י"ב) דבכדילברך עוברלעשייתןיוין בשת הגבהת הלולבשלא ולדבריהם הלא אינו מקיים שוםמצות לקיחה לם מצוה בה שאמו בידו ויב והאיךיוצא בו א"כ כשמכוין לצאתאחר שאו אלא צ"ל מה שאזו ידו הוא מירי לקיה מכר בכ עוהאלא עשה וזה לי בעלמא מאייכ מה כ ותןלפניואינו אינה ליה : בשו"ת דברו מרדכיהנדפס להגאב"דדקמאלווקא ז"ל העמיק הריב בענין מה מד,ומראש הק מהא בים (די"ד) אי אתי ורמיליהאידא הב בעילשל זימנא משמע הואבעצמו כמושהבאנו לעיל אריתאופרשי קו אולם לדברינו דולק מיושבשפיר דהנה י עלהאצבעאינואלא מה איצבא ואי רמי ליה אם אידיה.הכהן אינו עוה כלל משא" יניו לולב ואתרוג לידו ו ם לא יאזנו ידויול מש"המיקרי והנההארכת דברי בכ מרדכי הנ"לליישב דעת לקיה במהשאוזו התוס לשיתייהו דבמהשאוזו שיב ליה היכא שתלתו ע"י מעשה שלוקובידים,ולא בידי דמי להא דזבים דרמי ליה הו אידיה דלא עשה בעצמו הלקיה כלל, שם הרבה הס, כל דבו אינו אלא והארי לדודי דאורייתא, בת שכך דעתם קו התוס בשביעות י"ז) ד"ה וכמדוהלי שבמ"כנעלם ממנודברי איןשהעלוהתוסדפיגיבהדהעלהרבאשי במכות (דף כא)עיי"ש : אב"ד דפינסק ראמ מל דאחימה ממילאמיקרי ג"כלקיה מא התאמ דמבים להוכי (די"גב)חאמר הגמ מידמי התם ממילא ופירש"י שהדם נופל מאליו בכלי דם מהפריקבלנו ממלא ו והפי, דכב מדם הפר ול מעשה רקשאוזבכליאלמא ה מירי שהרי קבלת הדם צרי נלמד מדכתיב,והנה גם בלא לשון ולק הגמ ידעינןדקבלת הדם מןהצואר לכלי ולק אינואלא ממילא,ואין הכהן בידו לכלי, אבל במכאין השום יה דמשמעות מוש הוא הכלי שבו הדם,והינו דלד ממרה שוה מדכתיב ולק הד משה חצי ח בכי ויק ימחים (דחה ו בו הו ו כו א

10 דייה וח, בשם ורת כהנים ם והך לקיחה קבנה שם מקרח דפ נו דכתיבויצקעלראש רן וומחאוו לקדשו גמ:ר בש פי בלה בכלי ואי לאו במש" גש הייתי מפרש ולקח מ"טקאמר, מ"ט ויצק לקדשו ולכאורה מוה דמשח ושני באצבוהינושיטבולאצבעו בדםהצואר מש"ה מהני הגשדלקיחה אמאילא מה גמ ממקרא משו הקודם בפ תצוה דכתיב ולחת הוא בכלי וממילא המצוה שיקבל בכלי אבל משמעות ולח שמן המשחהויצקתעלראשו, ולמש"כאישפירדי"ל דשה הד מה שלות הכלי שבו הדם ליחה נמצא מוכח א הקדיס יציקה ללמו ה מירי אינו על ה שהדם אלכלי לא על דאחי ואדרבה משם ראיה לדבר דלא כדברי הגאון הנ"ל,דלכאורה פי בכח הוא דג לקיחה הנל"ד העמוס בעבודה : המראויח משהחצי הדס באגנות שקבל בודו והניח בכלי,וא"כ מנ"ל דמצות קבלת וישהדם בכלי ן הצואר ד דוקא כדאי (דכ"ה) השוחט שיתן הורידין לתוך הכלי,אלאפשיטא בבח הדם באגנות והאי באגנות קאי גם לח"לדפי ויקח משהחצי צרי על ויקח גםעלוישספי ויקחחצי הדם וישם פי הניח וו ק יי ו באגנות לא רן עד אחרי ריאת הפר שבאגנו וא"כ מבוארשיבל משה הדם בכלי ועדין קשה מג"ל שהי כךהואדילא הפי קושית מגא (בסי תרנ"א ס"ק על הא בוכה לת דם לידו תןלכלי לא מום דא"כ אין ה ויקחשהרי בומין משום דרב דהניתלתא ו טמא דלולב הדם יורד ממילא לודו וע"כ ירוש ויקח לקיחת הכלי לו) ולא שום דמברך על נטילת לולב וכל דיהיב דבר והאתרוג מצוה שבו הדס : ח שמברךעליוצריךלילובימינו כמו שבואר בש"ע (סי רו במצות ס"ד) ממהשאםבא ממילאלידו והוא אינו עושה מאה והונח למעכ"ת נ"יע"י דעת דגם אלם מחויב כי אם מעשה כלי בעלמא און ה ליחה אלא וגבו לאשיך הטעם דברכהלכך הרדב" אמררבא משום דהלולב שכח אוחת הע לדעתהאשאלםמחויבלשמועמפי אחר בדבר הא מירי לקיחה אף על גב תלתא מצוהושהליה באון י לידו או הגביה קודם שנתייב בדבר כמו והדרא אולם או משום הא לא איריא הרי שאתר נתן למקורה מיירו הגביה הלב עמה"ש וכדומה לו ואיה לה דע"כ לוע ובהאיגונא הקושי עדיןאפשרליישבדמיריבאין לו ממי מירו לקיחהדאל"האלא תלת הגבההדוקא בממשנה דרומות (פ"אמ"ה) חמשה לא יתרומו ולדעת השו"ע מה בידי קוד שאות לקיחה יכאין שוס מצוה את הלולביורמדאגבהה יו"ד (בי אסעיףח),אבל עיר הישוב אינו האל נות לי כ"כדאף לו מיקרי שאינוכן אלא ודאי האחוה בכחהיד הוא לקיחה וכו ע"גדאלםלאשך הטעם אבלכל תקנת חכמים כך הוא כיון עמא לא ומדי עברי בהך וגיא איני מין לשון הגמרא דבכל שייך האי ויד שבארנו.. לן מהדבאלםליתא..י דיו וגם יא אנשי באלי רברביאי מניחין נר איכ חנוכה בחלון ביין א משוםדעיר העס דמניחין נר חנוהבימיןהוא בפתח במאל וס דמזוה בשמל צריךלהניח נר חנוה ביין והכוונה בעיא לקיים מה שנממר חונה מלאך ה ביב הגמ דאייהיב שיהא מובב במצות לכ היוןנראהדמ"הניט משו לעילחן.י ף ליראיו וא"כ בלון דליכא הך עמא להיות יותר בשאל דמםכת יומא הנ"ל (בדף טא) שבנו איאאודלמא חפניו בענן הא ולדעת הש"ע י, תרעא) צרי צריךלהניחבשאל ולדעתהשאלותגם מהו חבירו ונתן חניו בחלון צריך בימין דחמים עשו םייג לדברוהס לעולם לא לו מל יעברו על תקנתם משו אףהיכא דליא התנה ועין מ"כ שכ הג"א בהמ"ש (י כואותכ"ב) ועיקר ע היובהוא יו אמירתההללאו בשעת אחר אנח על אצבו דהאינופשיטא משום איביא דחניו דהיינו משוםשלא בעת הברכה כמו בשת התירו משא"כ וף לכ"ע פסול כמש"כ התוס שם ה דה פשוטאדבינן הושענות דשםלאשיך הם משום הברכה דכבריצא אפ"ה צריך הלולב בימין ובר יי שהשה מע"כנ"י לאחו עודבאידך דרהנימא דמשו"ה עלנטילתלולב מוםשהוא מימ ביין לק"מ דאכתיהא הדס וערבה מב נמו בימין ונראה דעת מע"כנ"י שרבהלאאיצטריך יי טעםאלא עלהא דמברכין על הלולבולא ל האתרוג שהוא י המתתה גחליאש מעל המבת ומלא חפניו וכו ש"מ דולקחמי במקרא על ועה ניתא בלא ממשום קוד דות משא"כ כה"גאוולחוהיאכתיבדוקא בה"ג,ובדם תמרים דים הד במקראאבלאין מוכרח דאפר לומר דאיצריך י. שהואאפילואינו א"כ אפר ולח מי שהוא עלשאין מברכין על דמרובה מכולן שכל המינין יצאן אין הטבילה באבע עבודה דינאאי אנח המבחהואיקחבאצעו טע בפחות וההדס הה דוקא אפילו התטא ראודוקאמאןדיהיב באצבעועל לש של עדים וממין להגמ שהעיר על שהוכיח צרי אום עכפ א ומספקאלוה על אצבעואיש תלי אחר ב ולאמצי הגמרא למני בה לשנא מגיעלמי שהיו הרדב" רוצים לחיבו דכס לצדקה ענוש מהא דכתיבכאשר הגמ קוף ה לכו"ע פסול : בה לכ נ לעות לאחיו לאחיו ול יתיראהא לאשמועינן דכסף כאשר הללו דמהשבאממילאלאולקיחה והשה מע"כ נ"יהאבפירש"י בחומש מבואר מם מגיע לאחיו בעיקר לאחיוולאלאחותוומוממי בתכהן היאאינו הראי כלום מסי,דשאני הני שיקח מכלושרתואי לאתיו מכ"מ יש ו ללמוד כמיתת הבועלשהוא, ובאמת הוא דה שאינן בשריפה איצטרי כמיתתה לשמועינן ייב אחרהלאלא לק מכלי שרת אולם דבעינ משנה שלהי מסכתסנהדרין באמתלא שנעלם מאור עינינו דרשה ו אלא בכח היד י פשר כסבור שהוא הקרא ין שיבין הרדב"מן אבל מה. שמליו נכנס אינו מיקרי ו שאוח ו הדר להסביר וותר פש ל ליחה ועשיתם לו וגו קאיבין בד"נבין בד"מ והדיו בהוריות ("ב) דתני פלוגי להוכית עודמא אחיו דה קאינמיביןאד"נבין אד"מ ודרשתהםפרי והגמ אונו בדנ ופי אינואלא בד"מ : אל דאי העיר מעכ"ת הרדבבבי דביו"טשני יכול הקן במש" מדרבנןולספיקאלאחישינןבור לחנ בלולב שאול משוםשהוא יי י שכוונתו יכוללחנכו,ולא כמו בגדול דנולין ולא מכין בן בברכ ומה מכ ידל לומר יתיושב הא גוות לח וי לוי דב. ד מא" ו

11 הטם משום מדרבנןהא מבואר בםמ"ג דלא איכפתלןאי שהו ממברךלבטלהאינועניןלכאן דבאתאסור ללמדלקטן קטן לחו מותר לב ברכה לבטלהאם לא בשעתלימוו משא"כ לברךאךלא לבטלה :בחינ ביקרהדיןשל הבר"יאיני מודה שאין מחנכין לקטן אלא במהשהיה והכן בהיותוגדול וחרדשאולבהיותו מברך איך לחנכו בהיוקטןכדישלאיהא עושהכן גדולאינו בהיותו גדול, י למש"כ התוס בפסים (ד"חא)לענין אכילת פח ול שלא למנויו דהתם הלא ממנין את הקטן כמו בהיוו גדול,אלא דלמ"דשהלביתלאודאורייתאלאמהנימנויו ולזהשפירכתבו התום חינוך מותרכדישיעשה ןבהיותו גדול אבל אי לא אימנו את דמש הקטן ור להאכילו זה הטעס גוא שלא יתרגל לאכול גם בהיוו גדול בלאמנוי משי וכדאיתא א,אלא אי ארת אינוו מעיקרא כו ולא אוקיס בבניו בדפ אלאאפילו דל קטס א"א להאכילאלא באותואן היה בהיותו : קני היודע אוכ גדו רגיללפרש האדאיתא בםוכה (ם"ג) להתעט חייב בציצית לשמור תיליו ביו ליקח לו תפין והיס ש מכת יוד עריןנדחובישוב יי חי י יצית ילין, ולינראהלישב משוםדבציצית יו ש חנו להטיל מג ציצית בבגדו משא"כ ה כנת הגמבשינוי תילין א"א לחנכו לכתוב תפילין דמו שהתפילין פולין לגדול כך הן א"א חיב בציצית משום בםאת הגמ לח לשון דגבי נ היוד גביתפיליןדוקאאביו ציצי בעצמויכוללהטילהציציתבבגדואבל העט ד חייבליקחלותפיליןאבלהוא בעצמואסור לכתוב תיליו, והת שנדו בזה ייו בשית ר"תבגיטין (דף דנשים םילות להטיל ציצית,וכ"כ המגא (סי םק"ג) אבלמה לטתכל ז"ל דם"ל ס להטילציציתממילא ה"ה הראשוני ותבאר בתדהוא בצמו יפה כש"כדגבי כש צותשפירנקט הגמ חב יול להיל : אירי בזה נין ציצי הננילהוסוף בה בדבר יי"לדלולב האול ב"ט שנידנולין מברן ק ב נראה דתליא בלירברבי בילהשלא בזמנהאי ול חהיטשנידשיתהרא"ש והשועביו"דדאינו חה דגם ה בל הזהרו במ:הג אבותיכס היה ק מש ולא דחי ה"נ גם דילה שלרה"ש נול בשרהה משוס דת דתנא ר אבל בש לשיטת יוהרםמילה שלא נה הדוחה יו"טשנישל קאי תי ן הוא יות ובחיבורי ה"ש (ן ט ת ד) ל ובה"ג ובארתי ם הטעם לא הדוהנהגשל בוינו אלו לא במקום רשות ולא בקום מצוה ש : נוחלי לומר דאפי לפניקביעאדירתי בימיאבי שהי ג"כלאהיונוהגין י ובא וללהניא אחרון יו" יו סומכין ל רוב מספק ממשאלא החומר יס דאדר מ הוךלניסן ואלול א חר תדע מהריאיןסופריןאת הומר מפק,ובשלמא ליטת התוס ה"ע בזה"ממדנן שלא חשו למצוה ן לא ו ות ופוריס שני ייס מם ל כ ומב"ס ו מה"מ דעצרת דאי פרי " מה הרי" ה, מפ ודי משוס לותא יה הספירה א אחד דחו וקימי מס ביו דצר מש מ ה שאין וששין יעוט דמעברי בתשרי א"א לורשי די ר היוסומכין דכ היומחויבין להתעת יוה"כ ו יימים ובע"כ על די תורה ורק מצד ומרהיונוןיו"טשני ש"ג, הטעם גס אז לפגי קביא דחי היונוהגין למולמילהשלאבזנה ביט שני ש"ג,וכן בילות יום ראשון למ"ד שהוא מה"ת גם ביו"טשנישל גליות,ובחיבורי הע"ש (סי צואות ז) באתי נו ראיה ליטהזו מדאיתא בנדה (ד"ו ב) חופתבאחד בבת וטובלת במישי בשבת שן אר ואי יט י של שחל להיות אחר חופ ויב ונאהיה ל בל ולפני ר יעאדירחי ולמאי יוט י של ר"ה דאי יה להשהות נק כ"כ שרי מ ו אס דו למי הי ביו שנו ל גליות משום טבילה במנה מצוה,וממשוס המצוה שו לסיקא דיומא : ל ברורה מאד,אולס בירושלמי מגלה ("ד) דשיט איתא הרממב" מימרא דר"ה ואמרו באמת מיו"טשני לענין מבואר כשיטת הרא"ש דאף מצוה חישינן של גליות לספיקא ואסור יו"ט שני ש"ג,והכיבמקו מבוארכשיטת בירושלמי יבמות לחו (פי"א) דלענין התראת סק על קות הרא" נמי אלמא דיו"ט שני שג נחשב באמת לסק ולא נק רק שני יו"ט ש"ג הוא מעה מפני חורא כשיטת רא",וא"כ מחלוקת התלמודיים ה"נ בלולב השאול דפסול ביוס וכשר בארי ימיס ומן הןהיהביו"ט הרא ניראשוןדחוה"מלחייבליטלוולברךעליו מוס דביוסשניכשר נמו שאולורקמשום ספק יו"טשני ש"גחישינן לומרא דיו"טראשוןואין מברכין עליוועין (י תרמט ס"ה שס ק"ו ובביור הגר"א ס"ק ל"ב) בשו" נמצא דתלי בזה ובט החלוקתאי נהגו בספק במוס מצוה, והש"עקאי בשיטתייהו דפק בה מילהכהרא"ש ג ביו"ד (סי רסו ס"ח) אבל "ך שם בסק"ח פסק כהרמב"םדוחהיוטשניש"ג,ונראין דבריוכמש"כ הוה "ס ית הרמב"ס, א"כ גס בלולב י די ומחויבליטול בב ולברךעלהשאול בוו"טשנישל : מה העיר מע"כ בני כריםדמותרין לקרות גליו המגילה ביוס הכניסה אםיכוליןלאחר קריאת המגילה עליום ולדתו שמא ימות ורק י, ין להאריך בה שאורשיש לחוש כבר כתבתי שיכול לאר, והוא מן המובחר לדינ בציבור בפיטו כלהיותרולאשיך בזה משוסמצוה שבאהלידך לקרו ו,משום דביוסי"ד עושה המצוהיותר כתיקונה, ולא מינו חשששאימו, אלא באופן שא פלונו החי מולל, אבל מא ימות הוא עצמואין ימו חששכלל שהרי ונמצ עשה כדיןשמןהיןהוא על יום י"ד מת בתוך כך הרי עתה נעשה חפשי להמ מה"מ ופטור,ולא וא מצינו חשש שמא ימות בשבת דקגלענין תשובה ל השחא כבר, וישוב אל שמא יות למחרואס ימות ולא יכול לתקן היו,משאכ במצותשעליו מת ה ו ואין ליו, ע את ד,וה יאיר עו לעשו ו נפ ידנו עלקרן כל כנפש הנל בעבודה אמ המו ת אריח בה שרת י ןשהובא בר"ן מגה וג ז הדול, הינו ואתשורה, ש וא וה השת ם,לא נאר שיו השת שויס, יו יוך ופר אות ידיאריי צ הקצרום, יימו בו ה לפנדתא,ואפילו הר"ן בהסבר דקרי משלא ה עיסשכ כשהחה שוה ל כו גס מ"ל ו כל בה ת סימשא ו, אדו י ו ה ן נה ו אין שת ש השמ כתי ל מסיים צורת שורת אראינו מגיה א שי כשת שוה כמו, זה,וגס כי ב הא ו חלק ב ינם : ת ס ל נ לקשבין כס ואת ש יש א ען ש"י לבנה ליס מן כ ה, הדבר א ש כת דג כ ש מ כין וי רחי לביןליבניוש"י חצה ולבן א מן תב,שהרי פחיס והוא דוגמא שהחל י ש בכת למש, הוא אותיותוכל לכא שה א כ"כ הג"א (סי )שא שלש או בסת, ס"ת אין לעיכאתרצ כואר ה "ג) ג בלל מ "כ () ברו אלא נ מן מר, ומכש"כ, ה לא למ ב ל ה ו ו דייק

12 י מלפניו דיקבלן השו"ע,אלא מניח ק בין לכתבולא פי י כמה מיריבנוןלעני פרוסהואוכללפניובלאברכהאבל ייה חלק הובן שיהא יותר כת מער אותיות בינתים ואוכל במקוס אחרודאישרי בהול א"כ החל אין צורת הורה ושורה שכתב ענין אמרתי ה מרוב דבר נאה ומבל, ראיתי לאיקי אםאין חלק לל ז מגילהשיש בהכל הלכות ככלב וכעורב, להודיעך שאמר ב"ע לרבי פרנסני וה"נ כאר כתבהוא מעכב בס"ת "ת כחב בה ספר, נמי אם כתב השירה כאר התב עין פרש"י ותוס שס,ויש לדקדק דאס לו דרכו וב לים מן הכתב אין מעכבי את הנלענ"ד של לזון אתבריותיו שפליס, רמ ן שיאח ומפרנס צדי סול, אבל שיהא העמוס בבודה : ראמים הקב" עד כניסולאנתייחדוכלבועורבאלא ההב"במה מתפרנסיס לא בי הבע,וה לא ביש מרבי, ס אין מדתו ל עה חל כדר שהתנכר בה לבר ס וס דוע בשלהי מסכת שבת כאל ונותן דל עלי גי גון יי י בבית שתגדל מנין רשב"ג מתירבלוף מפנישהוא מאכל וין ברש"י וניו עורי הנה, שדרךשריסלגדלןמפני הכבוד אע"גשאיןשוס י מפני שהה ריב"ע חכמתו,אלא משוס שרביהינשיא ור מ גדול ודאי ול בבית ישן ומרש הש"ם (בדף א ב) דהעם ד"ש נמצאו בביתוכלביס ועורביס שהיה פנסן כן לו ש וקשה מום חשדא עירוב ורש"י משים יחד שמללין בלא ריב"ע דאע"גשאיןנהנין ממניתושיהלא גרע וע לבועורב רמ אתס עוד ל הוגיא בגיטין האיך מפש הגממ הםמשוסחשדא מועטת מס שעיניהס על הבעה"ב חיבין לונן ואנכי הא בהדיאתנן ש בממניתיןמניד"ש, דעתלנבוןנקלדחדא ממתורצת באידך ודאי אי רצה בה"ב עמו שיניחו העירוב בתוך ביתשל עיני ר תלויות עליך ומש"ה נצעררי אח"כ שגרס או ואי ישכאן חשדא יהא לע"ה ההלסמוך רק עליו ויהיה מחויב של בירו שאין לשותדרק מני כאן חשד י"ל שאמר לו שישמשהובצרכי ביתו וחצרו שלרבי לפרנס ור כשוו הלא כוין אלאהמחליק אין רק אותו ע" דנפ הצטער רבי, אינימבין דעת השו"עשנותן עס שפני שחושדים אותו מ לגניב פת ע" הה"ביאממרשירא שיחשדוהו נכון על דעתרבי שחש ובאמ שיחסר לחמו של תחא"כ נתן וה, ועין של עירוב אין מניחים אותו שם ווטט ע"ז לריב"עוהרילא אמראח"כ בעת שהצערשמא עיתי הא ותו מלבנו שו בין תישם האלא לנואלא לדמית בי פי הש"ס עמו של רבי ותוהאיך אמר אחכ יכנו ה סברו רשות ולש ני ואי ישכאן חשד יותרמכאן וזהניתן לל כיון שהצטער על ע"ה אחד ע"האיך פתח את פתחו לפני הכל הכל הי אחד להםביר לי ממ דתו ואומראני שיהרממושיא מןהד לכ דודאי ל שית מצוה דרך כל ר ישאל ליתהאין לחוד דפיא אם יכנוכל עמיהארציסיחסר לחמסשל תח, ואין מוציאין ודאי ח מפני ספק : למי שאין אותו עישה, דאי איתא העומד מו בביהכ"נ בלא טלית רואי ויליןואינו תלל, יחדוהושלא יתלל היוםוכיב"ז רבה, לא משוסאיסור רקמשוסששאהיה בי לס ורק המשנה הממנהג והכל נישאין עין על מעשיו לחיש "כעם הש"ס,וכברהיויכוליןלהתפרנסמסבה אחרת, האר שיחשדוהו לובר עבירה כמו הוה בשבת "י עו"ג י במחובר וכיכל העולםהיותלויןעלרבי כמו ליוסף אלא שהיה יוקר והפרנסה דחוקהוביתושלרבי פתוח לרוחה בע,וכיוןשאמר הי נשים וקטנים וע"ה, י רםומי ניא והכליסתכלו בתחושל זה ויתבו לתו של ה ע"כ יסיחו בו וידינוהו למה שירצו הש"ס ראיה מפיאה דוקא שלאניתן לחשוד אלאמשוםשעניים וע" הבי עיןעל קצירו ומתקבים לשדהו ויש בהם נים וקטנים וראוי יותר לחשד, והא דיומא (ד"ל) וכשואנול נושא וע"ה כו ני החשד ל מוםשרך בי אדסלהל בנ"י לתיהולכן באכילה אנינאדעתא שריוכןהאדתנן במכתשלים (פ"ג) אין התורם כו משוס שהכל חשודים בדבר שבממון ותו דתמהו עליו שהעניאו השיר,ורך כלל אין לדמותמילתא למילתא : על פי המשניות להרמב"ם שם בהמשנה דהטעם הוא שהקש שיש להם בזה שהבית שמניחים בו העירוב שו הנא איןצריךליתןאת הפת והקשההא ה הואנגדהגמ דבגמ מסיק בהדיא משוםחשדא,הנרהשגירסת הרמב"ס היתה בגמרא ממשום םידא, עמד ע"ז בעלתוספות חדים במשניות וישב אל בדוחק ע"ש : מה כ וכב (בב"ב דף ח) טס עלרבישלא הליתן מפתו משום שאסורליתןלאכול לאדס שאינו מברך לע ור"י "פ אלו האר,לא נראה, דאומישאילרךאיןמצוויס להחיוו ומכש"כ דברי בדרךצדה, בהר"א (ביקסט ס"ב) והחבר שםלאמירי מקרה וכמבו ולתעוג שיכל בשעה שאוכל בה"באבל אל פרנםהתמידית שרי לכוע,ותו ם נותן לעני לו שרי יוןדיכול לתלות וד ילך צל כם וילמדנואושיסוב והול בסודת "ח והת"ח יברךלו (בע"ג טו:)דל היכי, כבוא דאיכא למלי תלינן במילתא דלא כיי היכא דאיכא אפילו טין ואי (דף סאי) המשאלת,ורי דרכי שלום עין ס עכו"ס משוס ש עי ישראל,ונוכל לומר דהשו" ע מפרנסי לוריב"עשאיןלו מראה מקוס רק על רבי פרנסהו כדין משוס פקוח נפש,אלאשהצערשבאלידולפרנסאתשנואי נפשווכיון שנודעלושיש בס ת"חביטל דעתוופרנסאתהכלולא מעולס שיחסרואוצרותיו לפרנס ת"ח : ח י י י י ז בעלהמחיקי הדת מאמר מי העליס, הנקרא המאמר לי בשס ימין ושמאל ובאו לדרוש בתורת שאלה דרש לתשובה, עלינו בז בהחזקת הדת בישראל לא יכולתי נשיובא ולהציע לפני ת להשתת מחיי הדת יברכס ה אתמל אשר בלבי בקירה ו, בעלי שיש בידו ולברר הדבריס באופןאחריבאו דרך להש חייםכיאיךשהננו רחויס במוס ננו ב קרוביס לה ברצון שק לבא אל המרה ", בר האל דירדעה : העריכו לשון החרה,א)היוכל ת ישראל מ לשלשה גזריס, ב) הנמצאימין ושמאל לה מו ואמצ והוסיפו כי לדעתס עניןימין מאל ואמצע בדת במהל קדם,אולי נמצאו בישראל ש כת,הינוה לפ התרחקו מכל הויותהעלס על אשר כאל יהו הקי ו עול א באצבע קטנה, ולעומתם נמצאו רשעיס ל פוי אס מרון יעה אס נפש ובדון, הולכי בדרך בשאהעולסולא בעטו וצע בדרכיהבמח"כ המעריך,לא במה ור אומר הוא החללחור אס ישימיןושמאל שה ל אונתנווסייסכיהשמל וא פקת עול ואמ

13 ה בדת הוא מונתנו, אינו מובן אולו ינ מהל וג על שלש ו כתות נמצובישראלשלש חו כתות כאלה מה ו שאלה צדיים, גמוריםובינונום,אלא יש לחקור אם ואצע, נמו בשומרי גורי אמונה ורשעי ואינם פורצי גדר כ ושמאל וד י מהושאלה נדרש לברריפה : ולפו ביאורנו גם ה ויש שלש כתות בישראל עניות דעתנו המה הם מכוניםבמרא בםמימיניס כאשר ובואר : דבר, וש לדעת ומשמאילידבמ"ע ואת את ה אהיך וגו שאנו בכל יום, נכלל שני משמעות ושניהם וריםבקו קוראי הרמב"םמל אחד שיור גופו ונשו וכל, פו כמו מושאוהבאתבנו וחידו ונוח לפניולהפקיר יצונו לון כך מ"עלמסור כלאשרלובשביל חיו בנויחידוכי הכלהאדם עצמו לקידוש ה במקום סנה וכש"כ הרב"ם (בה יסה"ת "ה ה") ומנין אפי כנה אין וברים על אחת מג עבירותהללו שנאמר במקו ואהבתאת ה וגו וה הפי פשר ומחויב פי השנו שוהאדבק כלאישמושראל,כו מה כל האדם מוראל בממחשבו להשוג עכ"פ הערה במן שהו אפשר א גבוההלמעלהלמשיל ובלשון רוה" מונה ו דיא וכ"כ ותו לוע אה שנאמר ליבע (הרמב"םשםפ"בה"א)האלהכבד והנוראמצוה לאהבווכו והבת האלהיךוגו והאיךהוא הדרך לאהבוכו, הכונה א איתאבירוברותפ הרואהשאמר ר"עבימקרא ה וע" בכל לבי בלנפשי,ומשמעותרחימההוא מלשון הממקרא רחמתי ארחממך ה חקי רחתי,וכתיב התשכחאשה עולה רחם בן בטנה דפירושודביקות וממכ וההפיאינואפשר לל מישראל הרעיוןבהבהעה גכ הרמב"ם במה"ל ויךהואהדרך אי ו והולך ומובן לא כלאדם והוממגיעלך,והכי לאהבת תניא ברו וממר המקרא ואהבתוגו והיו הדברים האלהאשראני וגו וכי ע" ה מנין,אלא האיך אוהבלהקב"הוהיוהדברים צו האלהוגו ל" כך אתה א מיר מישאמר והיה הולם : שמתו וג א עולם והוא המכונה מוין הוינו שמתקרב עצמולשינהביור, שד בההדרך הנבוה א"א להבר הרבה עם אנים וי אפי ללמדם תורה ודרכי המוסרדכל ו ושיג עם בני חדם משה רבינו פיקים הרעיון להדביותשא"א תבודדות ותי"ו אחרדיבורועממהם היה במעלהמוגםבתוך דיבורו אל םישראל ור שיב המסוהעל פניו ועלה במחשבתולמימו הראוילו,משא"כ בשעה שהורה שארי ביאים ואנשי מעלה אפי רהם בינו לרבים ה ותרתולא עמד במומוובדביקותו כמושהיבשעה שהתבודד דרבע,ובר בהרבינוהגאין חתםסופרבהקדמתו אבל מ"מאחר שחה נפשו דברים מאירים אליו האר י"ע בה ואוי זו מכונה בםמימיןכאשר יבואר עוד להיות תמיד דב י המוניםארלא סרו מעולם ה ומההיהדרכי אךלאידעו ותורתו מדר ו וגם הפלוםופי הורו לאחרים גדולת ה י ותורתו אוהםאת ה בדביקות, והמה ונים שמאילים, היונו ה מקרבת השכינה ורוה"ק : וים רחוקי ממוצעהיו בשעת ביו ותפלה רב דעתו האי בדר ביקותאבל אר היום יכות עולםלו,ויש לאהבת ה ם סידים אבל באופן אחר ה גם זה הממוצע מונים שלמעלהאלא ד חידים בשיהם,וגם במה ני חידים,אחד המה ים בוומא י י) דרכו שעל הנרא וכמבוא,והשנו עושים הת אל ) כתיב תתן לראות מטבע אנו ש וע בפי דחסידי בס תענית בדר פה חו בישרלהיוהמימינוםהדבקיס באהבת שה ולמל דו ומ ד, ושתס מבואר במא אחד י או במעש בת וושה דלאים לאוהבוו וומר, הדו לאויו ו"בולורימיואלו ות הבםוהמקם ו, ופי ל מ כמו שהיה ות והבתה, ה מוק רב וומרו ויו הוונונביאום היומכי רבום וכ,וקנים היו הירים בממצות בהלגה יתירה : הנג חיותו במעשה המצותפיטא שמוכרחלהיות ת"ח ולונמד ושונה ליות נהר במצוה עפ"ו דעת תורה ולאיהא א לעות ר אי שלא עפ"ו דעת תורה ח"ו והרי לו שניהםקאו על מעשה הנות ומרו נפשם ע"מ, והנה פנחס עלה ופנח בשבול הלגרםהמעלות ולו גערבואביוויב"מ הרבהויא מוסשנדרשלה דיוק רבלשקול הפעולהלפי המן והמקום וגם ממבוארים כ"כ ע"כ במה דבריםנדרש לעתכלי אפילו א"א להיותחסיד בה האופןאלא התור שאינ אחרהגיון תורה אכן החסידותשל הבת ה וביות,שנראה לפי הדמיון שא"צ אבל לההגיוןתורהאלאתממומות והבודדותומחשבתולאהבת ה ה מו דר אפילו באמתאנו כן,אלא שמתקדש ודבק לאהבהאת הוא מוכרח עכ"פ להיות נהר מאדשלא יה אורומני ולאתהא תשותו הקדושה ואהבהעהכמות מעהימדרך דר התורה השכל ההירה תורהבמצותציציתשמרוממבהאותעל תרי"ג מצות צונו וע"הב"הלעשותחוילבןותכלתלשניאופניהנהגת האד לו האחדמי שהולך הכבושה לרבים מישראל אי בהליכו עול ועל כהבא חוי לבן בדר ן כנף להכירהו על מעשה הית, השני מי שמופרש לעבודת ה ומתבודד ומשקיע דעתו לאהבת ה ועלאיש כה בא חוטו כלתשהוא דומה לכא הכבוד וממדב משבו בה, ומ"מ הוא מוהר דביותו שני ולהדקק מקראית לצוה של על שניאופנים של להפםי היהדות כתיב שבאה בממנה כירת הצות הינו מקרא וים אוו וכרםאתכל מות ועשים אותסולאתתורווגו באאהרהעלהמון עםה ההולכים באמצע או,ומרא למען תכרו ועשים את כל מצוי בדושה ובת ה והייתם דושים משמאילי לאלהיכם בא אהרה לחידי המה שגם המהיהיו במשה הממצות לפי דעת המיימיני נהרי שתהיו מרוציס לה ורה, קדוים לאלהיכם עליו א שפעקדושה והיית ובכלאופני חידות נינובאבות (רקב להשי ולאעס : ור הנביא חסי (בס ל) ונתןלכם ה מרשדברישעיה האר הני מ"ה. הינו כתהתנהגת בדושה ודבקות והממה ממרכבה כתות בישראל נכנפים ונסתרוםבחדריס שלא יהיו בה, לשינה,וגדולו אותה הכתהיו אנשים מפריעים אותם מדבותם, והמה מיימינים והיה כת המנהגים בחכמת הבעורחוים ממחשבהרוחניתוגדוליהםאינם נכנפיםכלל,אבל התלמידים אונם מתחקים ני רבםשהרי וכוליםלעמוד ע"ד רבם ע"י כתב יותר מאשר לרו ישמעו מפיהם מא"כלמודתורת ה הו סגולתה שיראו התלמידים את ני.הרב ומש"ה הסיר משהרבינואת המסוה מעל פנוו בשעה שדבר עם כדי יראו את פניו, והו דבר הנביא בזמנו ושראל דברי תורה למוד התורה בשביל מלחמת נחרובוכדאיתא בפרקחלק עה"פוחבלעולמפני חו שהי שמן חובל עול סב נישמנו יקיהו ישאינועוסקבתורהידרבחרב, בבהדואר ה, וע"מאמר שנהנביא ונתן לכם צר ומיס הינו דרכה לח המל של תורה פתבלח במשורה,ולא עוד לח יך הינושלא ומי תהראשונהלהכנףבחדרוםוהוו רואות אתמוריך וכנ יהא כדרך שלא והיהכדרך שניהשלאהיו התלמידיםנדרשים עיני לראות ני, דבר מה לכו בו רב שילו ואני ותבינו כו תשמע מה של מאחרו ידת לאמ ורהאגוני הדר ומצלו בעת מלחה הד האה,כו תאנו,בין הכת על ראל,א הוא,בון ל המשאום הכליבינוכיאך הד המיומינום,וא תשמאו עלה ל ו א הכ רת היהום, ורי בינו מהו אמונתנו : ר ימון דונו, ומ במה הוצע בעבודת ה מה ם דר המועים ראוים להקרא מעום בהתבוות בם סיםאלא אם נו יס ודבית,אלא בעיהםכמו נו ל.ל ע"י רבותינו בא ני סי

14 בעלי כיא פירוש רא בעשרת, חהדםלמוד ניוןאם משאכ שהפללו הדברו והחסדלאביוולמרי איתאביוא החידו ס:)מ,שוב אע"ג אנשיכנה"געליצרא דע"מ ל בד ושנויה בם ה ו דבריםס"פואתחנןשומרהברית מותיולאלף דור, ובינוני נקרא מי פורק וגם אינו שהי בכל דור הרבהפורצי התורה (ד היאלא שאי בין ומי שאין בו מ ל ע אותם הדות ל בהתגברו נהר כ"כ, והדבר מובן דבגדר בינוני נמצאים הרבה עו האוה או שארי מדות רעות דר לרשע : אופני היה אחריבלי עבירההללו,ולא היו והרחבנו בר צדי,וקוינושלא יהא לממשאלאעל ריכי שלא יכשלו נברשתבעלי בירה, אבל בדור החי שרבו הבינוני אפיקורםי מי:י כי זה ושבושי דעות באמונת התלמודוכדומה,וכבר אמרוחז"ל (במ ע העליס ולא ל בעלי נפש מחיקי הדת מיי מטרתעלה הלתרוה, ומעהנבואליתרהחקירהשל א העלה, דף לאישאויחןאדם עםהמינין כו בגמ עמנו : מרי דמשכא דאי תיו, מש"ה מי אינו ומר אל ל כז: והיהי כותב מה שעיניורואותבארהוא לא כדורות להמהר לממ הרבההריהוא בחת סכנה שיהיה נגרר מש םהוא ב:. יה זמן : הדמוםהדורהחי עמנו י בדורות הקומים שם א היו בינונים המרי הורו והוגו עצה נשמר מדור זה להפרד בסכנה כ"כשיפרוקעול תורה ומצות כמוהאנשים ופורקי הזרי מה זה המערי לגי כמו שנפרד היו אברהם מלו,במטותא ן ול בכל דור, ולאכן העת החיה, האדם מישראל אשר ראשאין שמצויי בדעתו ורצוו לסור מאחרי ורת ה ולא מימינו, עצה ו קשה לגוף האוה וקיומה הן בשעה וחרב הית "מאםלאישוה ה לנגדו תמיד לההרשלא למו ימוטורגליו מני הערי שהינובאה"ק וברשותנו כחרבו בביתשני נעתם כמע עםהצדויםונם הב אורחחיים סכנה ומבלי משיםיאבדנצחוותוחלתו וגלהישראל בבת מחלוקתהרושים אר הרי הוא בחזק לחיש מה שהחוש רואה אלא שנדרש בשה שראהפרוש מממ נם הרבה ש"ד מהשאינו מן הדיןהינו מה הק,ואין חקירה מדוע קראנוכל לה : שנא שאחד מיקלבאיהדבר אע"ג לאהיהצדוקיכלל אלא עה עירה ותורת לדעת א כדברי אר מאזהיתה יהודה מ"מ מחמת ש"ח היה שופטו לצדוקי שמורידין אותו,ומזה נתרבה (ם בממר לדשו ישראל לגוילא היה המערי דור כעת הה שד בהיתרולשם צוהבעיתוכבר רמז סי לומקרא ל"ד) כמבואר בהע"דוהר"ד, ע" וכ"מ בור או רחוק מן פרו הדעתלהגיע ח"ו בעתכזאת גכאשרעפ"יראיתעיניאממיתי זאם הדתידמהשפלוני או מתנהג פ"י דרכו ה ויפטנו מממילאלא היהאיש בעצממו שלא יגיע לי י קב:) בטו מחשבותיו תמידשיהא נוכח ה למינות ממנוויהיורופיםזא"ז בהיר בעבוד בדמיון וב חי שהגחסית לטות ודבר יהושעלישראל סיהושע ד),אחרי ה חלילה זהו אילו אםהיני בארצנו וברשיתנו ויתרח ושחת כל עם ל רכו י הלמדנומדברי אשר הציעלפניהם עבודת ה ועבותאלהי האורי וגם הזהיר בשעה אנו כבושיס בגולה ושה פזורה ישראל בין ואנו כער וכמו את העםוארלא וכלולעבוד את ה כי אלהים קדושיםהוא "אוה"ע וגו והמה ענו כשורהלאכיאתה נעבוד,והוסיף יהושע לאמר שאמר הקב"ה אבינו והיה משלי בגו כעפר ואוה"ע הר נמשלי ליעק עמים דים בכםכי תם בחרתם לכם את ה אותו ויאמרו רביםשופיםכדכיבבסישעיההויהמון האר כהמו זרע עדיס את,הויף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר לעב אשר בקרבכם ימים למי יהמיון ואין תה לגוש עפר בשף רבים בי לאשנעה והטו ת לכםאל ה אלהיישרלוימרו העםאליהושע מן העפראבן אמ אפי נהר שוטף מי עליו אינו גללו אלא ה אלהינו נעבודובקילו נשמע,ולא נתבאר מה ה הויף יהושע א ממקום למקוםאבל מו ינו מאבדולגמרי יראל איןלהם באחרונה להזהיר ומה נו אותו,אלא הענין שידע יהושע תקנהאלאלהיות אבןישראל,הינו כ שיהיומחובריס בעחתאו יצרא דע"ז באה"ק וכדאיתאהע שה"ש עהפרחצתיאת איןאומהולשון יכולים לאבדם, נאמר להפרד באו יש מרעהו גלי איכה ישל אטנם, שרו ישראלבמ בדורו של ערא שאינם רוצים ויבאו אוה"עושטפונו והאי הלאאי םאוה"ע מע מע ח"ו שרצוןהשנהיהנפרדים הםולהיות דז יככהאטנפם לשובלאה"ק משום רחצתיאתרגלימיצרא בדדכדכתיב ה בדדינחנו, ובלעם אר הן עם דד שאותו מקוםמשיאנו ל"מ, ע"כ הזיריהושעאותםשלא תהיו בוחים על רצונם היום את ה, ע"כ אם בת אתם ישכון ובגוים לא יתחשב,וביאורו בשה שהואלבדד ונו מערב לעב, תסירו אתאלהי הנכר,ובגוים בשעה שהואמתערב הגוים ו"ג ישכוןבמנוחה עלכם שלא לעבוד ע"ז אשר מקבלי,הינו אמה בע" שכנענים עובדים "ז בקכם, עמה לאיתחשב ינו לגוי, ישראל ח בדד עיןיקב, בקרבכ כדישלא היונמשכיםאחריהם,וגם הטואתלבבכם נח עינו היה שישוןישראל ח שכו הינותשוקתוושימת בפ" פירושו דעיןיעב סיו ב"כ ה פי לא תסמכו שר גם מבלי שים לב אל ה לאתיעו עם אוה"ע הינו שלא עמהם בדד הינו להפרד אל לידי אלא תו את לבבכם אל ה,לשתאת ה נגדלבבכם מאוה"עבלי התערבות ית,ו"ז לא ג להיו אר"י ע"ד אני לנולהפרדמןהעוג מאת יהאזהרת שרידעבנבואהיצרא באה"ק, דאיתא (בנהדרין דף הוע אמר אל לא ידע ה יהוש התבונן באזהרת יהושע, דע" עוגם תמידע איכ עכשיו יש ב איכהישבה בדד ר,שאוה"ע ק אמרתיוישכוןישראל בח בעם ההאת אלהו ובקו נמע,פי איןלנולירא מחקים ממנו, וסחים (דף ב ח)איתא מד בר קרבות לאנבוד יחון מי רםלישראל שיתפזרו כ"כ קרבותיחפצון עמי, עבור כ,אלא גם בלי הלב מיד שהוא עמ אלאאת ה אלהינו הטי,והה מה עלה דר בדורותחסיד לו עברו על מהשחפצים להתב עם העו"ג במי ומראש ההיר "ה את יו אזהרת יהושע וכשלו ה דורות עדשבא מואלהנביא וחמר להיר ע"מכמואר בשמואלא, ויאמר שמואל ל כל אלא לגור כמו בכם אם אל ה הסירואתאלהי ודרשו חז"למלדשלא מ בית ישראל ם בכל באנו י ואין י הפי שלאירד להש לשע כל ש ימי חיו הנכרוו והינולבבכםאל ה ועדוהו שבי שם דאמ עשו לגור יעב נאממ וכת את לבדו, אזהשנים עד כת דאי אכ א בא לגור הבעליםואת השת לב ויעב כןיסירוב"יאת הר שם וידע בה כי ש ויתו כי אם את ה והינו הרת באר כבר מפי ה כילגוי גל דו את עצו ישמות אכיגר יהיה הר מ והכינו לבבכםוו ל,שהוא וה למעלה מע אושיתוא יהיו שמה ימה הוא ימ ממת באר ני מ הה דורות עד שגיולמלכי לא להם ועדום וו ע מת שנה אלא משהנתקיים ות הסידו ויהודההחואים חיאים בי ועוד ה אריבוארלינו ל י ירד להשע הנולהיות ליצרא גלו ל התורה הקרא העמק ר הוקיר את ל כ וחרו י,ובביאורנו ע מהיה מ ו משה רבינו ומוסרובס"פ ר ד י ר באנו, י יות ים ם, בר תתי תו היום וגו ן מם באר ר ר ב ל ד ר דמ בוערבישראל,ולאהיה כל שאו ואי לה ל ל היהבדורשהיהיצרא מ כ מת ע י

15 ה, שהמא ו ויאמר ו רים מ וו ו מרים לםידוע כי גר א לאלהםוגווהיא ת י לכלותנו א דור שד ולנו שלא ד בלבד ב והקב"ה לינ מצילנו מם ואא ב לרש לות ומם ליו לכלותנו ור וא הבטחה היה ואחריכןיאו ברכוש גדול וגו שהרי ה הי לאהיאלא במצרים וא"כאין בה שום ל כל אלאהפ וא,הינו דבר ה כי גר יה היא ד לאבותינוולנו שבכל דורודור ומדים לכלותו ע, וא שעמד שאין רוצים לם דבר כיגר יהוה י לות מצוין מש פ"ע,ואנו משתים להתקרבולהתאחד רע הם כ ג ומדיםעלינו לכלותנו אלא מילו מידם ו אומם צא ולמד מה הקב" וע" לן האי ושלאיבא מתחכם ויר אלא אם הינו ב עורביםלגי ם גויםלא הינו נואים להיפ א בקשו לכלותנו אנו אומריםצא ולמד מלבן המי שהרי לה ינו מקורים ע א בקשלקוראתהכל עמו הרבהשהרי כולנו בניו וב הכל אינו מפרש על יעקב לבדו דאכ היהלנו לור משמו להרוג אבינו,אלא הל כל, אנו ב למם א דכתיב ובד י משמעו א אלא היה שלא שעה אר בהוו הכ על באו צדוואין שפגעוחשדו בגנבה להרגואלא גם ר שנוכח ר ובאמתמבואר לועליומאומה מ"מ ב והיהבידולהרגו ההורגו הכי בלשוןלבן שאמר ליקב יש ידי עמכם רע ואלהי ל אורהאינומובןלמי דבר לעשו בלשוןרים הלא ם ביכם וגו יעב לודבר ד כהוכיאפר שרצה גםביו ובניהם שכאן דבר עםההולכיםאחר להרו הינושניירו וו עם אל ולכולס היה ברוו להרוג כמו וב ביןאחי ובין אחיך י יע אגשאין ש לועליהם מאומה ל לקוראת היהדות,ואע"ג לאהתומעולסמלבןורו אלאב בקש לעקור את, היהבשבילשהיו ובים ומעורבים עםלבןולאהיו היהדו גרים ו בירם ומהיש ללמודדכל מה שהינו מבים עם העו"ג מרחםאותנוובים ואחר היה ה עלינו יו להחק מהעג משום שהוא נגד לאב טבעבני אדם להחבר רים י ן ובים בין רעים אמרנולבנינו להיות נפרדיםאיש ע מאתרעובכלהלכות ולם ואי לנו אם את בקרבו בלבנו ובלב הד הראשוניםכדכיבמנים ושל יר בא לינו בנינו להתבון מדות עמודי,והנה שראהיחקוו אבונן שנתפפו ואמרכל י ודי הדת בש,מה עשה ל בבימד ביא,ואע"ג ח דא"כ שלא נע שאינו בתורה ר בחרב הינו לא שם יה ומכש"כשלאהלמ באתה לה וס יממ שלא יהגו, מ ה מו הפרט"היק ותר א טוב ומינ כידוע : א הד ע החיד וישראל יגלה אדמו מם כשרא לחוש שד הב תורה מ ח"ו ישראל ה מ והי הי )ויאר יאיה לוים יהו הנים לכלישראל נוע כ ארון ר בנה שלמה ן לכם משא א בכף ה עבדו בבי אלהיכם מל מוישראל. ישר והנה אמרו ע יוא נו וא און וגו או עהו אח (ב אבל לא ב: מ ע, יע ם לעבוד י שג ות עמו ו כ עד כה וגם ר ה במ ם באותף ממ וכי עד שה ו שאים לי מ בומי ם ים א שו עמ וכ, ל ל הו ה כ יו ים י ו ו ם משיוכבה ם ו ל ר מה ו כמכ ל י ו ע ש מם ו ע ב מ כ מאכי, לכם מא וכ מש אי ויו ים בדו מוישל פתורה ופ החר והג משילמד ברבי המל מ ושימלחמהותניאבספריפהאינושהיו כו וריהםבאואנשיכנה"ג והמהירו וד עושי לדים מלחמ של ור בה נתקיימה תורה ויהדות בישראל והמי מדים וב לינו הדת להרבות בבתי לעשו ולשותכלתחבולות להחי שפשר שיתסקו ור ברבים ולא דקאם חבירו לומד לשמהאושלאלשמה בתור ודאותא (בברכות בוא ואב"ע דלא כר"גשאמרכל מיד כח) דר וא שם דגגםכן שא דמס וכו כברו ינס לבהמד שן מנעו בחלמא דעיה דלמא ח"ו ל מאל דאע"גדי לי, תור די, הוא דאחי טא ההוא לובי ומסי חצביחיורידמלין דה ובאמת אין לנו ולחשודדלמא לומדשלא לשמה, סתם מי שלומד ה אפילו לחשו שלא מ"מ לומד כדי לים וירא ביטול באהב דחמיר ובדביקו טוא,והרי מו המצות מעו דאםמניחתפלין ת וומהאםעושה אהבה הוו ככ וא אבל לאכלאדם וכה וממ"מ ושה מצוה ודב המ וכל לומד בים לכ משהוא חו משו בפ"ע דכ כו, פ"ג עשרהשיושביןוין לו בתורהשכינה ויה יניהם כדנ עדי אפילו חמה כו ניןאו אחד כו אבל כל מה פשוט ו,ואפילו איתא בתענית י) שנישמרוב דמליטפי ב (ד שהולכ.יי.י ברכות )דאם לומדלים צותכדישיכבדוהו מריכיגדול יש בהם שלא אפי, עד (ד ככל מצוה מכמ אין מ ה חס עונש והחו ודאיתא ביר מ באוכלפסח לשום לשמ מיא יד (דכג אכילה נהידלא עביד מן המובחר וביומא גס (ד"ע)איאשהיהמנהג מצו פס בירושליםביוםהכפורים כלאחד מביא ס"ת מביתווקורא בו כדי להראותחוו לרבים הי ו"י להראות נוי של "ת בעליה שטרחלהנאותבמוה וה"נ למוד תורה אע"ג שלומד ותפאר כדילהנאותנהידלאעביד מן המובחר מ"מ מצות מקייםולא ודאלא ור שלאלשמה ומילי למה ת" הו מילי סידותא " וכדמוכח י)בעי דחסידו מיני, ת ר"יברידרש תוכחהלשמה וענוהשלאלשמה ברכי דנוה לשמה מתוכחה דו מניהו פא אל ולא הי (ד לשמהדאר מ מרענוהגדולהמכולםשלאלשמהנמיע עפאדאי א"ר לעולם יסוק אפילו שלאלשמה כו ומה יש לאבור ומצו דיפאמילי סידוא ילא דורה ללמ דו עא לשמ מילידחסידוא הנ ורהשלא יפא מ והינו לשמ דאבירושלמיר"הפג ופיחתא א מ ע"פ נחישראלטובאיבירפו איןטובאלא ורה דאיכ ובארנו הכתוב שםלי קואלהי יראל וב פו דמש, (ח נ יל א שנצים לתפלה יעקולי ישר אלהי שע ומדועאה עומד ידנו מישו, ו אנ יל ואהבתם מ, א ב מר טוב נו ורה או או דפו יש, יכ ות התורה ומלה ל י ו וה שם יא י רובה מולהגי י לא שמרו ואיאי ו ב וי כ שו ב ש ם ו בה למוטב וידוע לם מיר לו המא לא י ב מו של לשמ וש ל ולם לרש לש מודשמ ול א י, מ ל ם לולם ם א דה א י ב, ל מ ש א שלו מ שו מ ל ל כו י ם

16 א י ל, י י כל אד מה לבניו,ואין בידוהמור אה מורה הגון דת א ל ול כ כ וא מבריח את נ מ ו וי שן בהוריו עקלות י להשיג למודי ו, ור ל, בל ו יהי הדבר והול מוטל ל בד יבור ורי ל לאיהיו כו י י מבריחיס את א לגמרי חול,אבל יהא ההשגחה עפי המורה יבחרו בניה שלאיסורומל התורה וגס יהיו שעות נ"י יעני לדעת חות דעתי א לעסק התורה ה היתים שאין מפני לקוותשיצאו שקנו, ודא בדבר חברה דה של שאין החלה, כ להב בר ית מרחו מרווחי הא בשעותכאלה להוראה, שר מה עה מלימ כליתה מחסאלא פה כל ראו בה תור,ונפש של עצס הנ לביד ורה ה, אשרכי מל מלה לעהו כות ב בה,ואא להיות בתורה הממשלה ב לא קימהאת ל תפ הבית ל שני שמס,והיו במה וכלגדולי תורה שהמה ד גס חכמים הרבה דש וגסכי חפציס הקני השיה בשה ב ל ימצא אש שו איו בדברי אלאאחר סקו בלימי חול קודם ששו ראם משולי הה ל ע לעולס בר,כי חול ה, יד בתורה ימו או אחרי שכרנתגו בתורהאבל ביחד "א לתכלית לשות ליראי ביהמד ול וחלצי כיל לה החברות והנ חדו,עודהמין ב, ניה י, מ"מ אפילו לאיגו לתכלית הוא יקר לג עק נין, בר ד היה ביר שמה הלמ שות ומביא ההא יראת הי כ, במה מ כמה, עתה ש הסכו נחו נית י הכשר ק התו אי בלי תיס יהא לי מחלוקת הקהל דתהצרפתיס וה רשותלהיראיסיצו מי ליסד מקוה התור ולהרבות מחיקי הדת גו דבא למ ספקיש הכשר דעת תורה,ויש לעשות י ציורות ר מין רב בו בישרא לבוט ורבותינו הראשוניס, הנובע, א"א יד להיות כןהמ לא יכרו ת בש שלא הגיע אלאשמ"מהוא תלמ מלמוד תוה, והמבו פשמיקלבחומרוונהגים הקנוי ל א מכבר לביד, ע"כ א למכה י ל אלה הגי ולעשות ממנו מחו הוא "פ מרוח ספרימוסר אבל יתו,ישכילו אם וש מקו לה כחורשותלמור ואמהרות המה שאין לחשוב א כאלהלמין בתור ואפיקםח"ו,וייו ובית הטבה,והנה מכ"ה י בימ להתירא כר,ראו ראשית מ י, ד ב, לסמו באה אחת להשב א אנשי הדת על וריס עת הדחק מצוהרבה,עד ההת אשר"י השני וכל מה אי שהחבורהגדולה להחובה ולהתג מתקתביותר והוא דת וצו ובא יוסףדחילק מה י"נשלכרך בתלוד עצות ויו אל רהו ה וימור ומוצאי אינו נמכר וא ראבי שרביס בי להין,ושמא אחד וף ברי לשמור אי את מית ויקלגמרי : וישמ ל מ שו,ואין וכרו מתדבי בלא דתו, הירושלמי התורה בניה לתולת לנו מחמיקי דת בצמנו העול במקומונ שמא אחד ביד בה דמשמונתן וכפש בה, משל קנוי יהי ברבי עם דוא פ"י דתחמ"להינו התלמודושו"ע והכי מסיק הירולמי מסו הול שו אותה של צמן, שנד להתנה האדס ול ווש שמהכיכןראוייותר דאי לכור כסנדרי כמושל כפר,וא דאיתא אלמ ולא עי בוני מש"רשאי נ עבודת ה,וכבר כן בבית ראשון שהיו הדת דילן בהכ"נ שלטרסיים בי כתא מוטא הויוינהועבדה בי, טאההו יא דשר למכור,כבר כתב אע"ג הי, בבמות מחמו הינו להיו בנ הרשאלמההשיטה דה"פדילשהואמוטא מקריבו כהניבמות שהיו לשמי ד משו שאינ באיםור כרת, ודי מ"מ שו פ"י דברי חו גדוליס ואמרוכי במההאופןיהא נוח להשיג אהבה ודביקות אנשי להקב"ה מוכיח ע"מדאינו, דתובמלבי כניתא בדו דרב שה לבא קאלירושליסלהקריב, ומשוס שחשבועבירה גדולי ברור ינהו ה לכ הא מיהא א אפיל רייהבי ולא ו למצוה נהי לא נצר היומלכי יהודה כמו אא ויהושפט ביהכ"נ ול ואשר למכור,מהו ראשית מש ההוראה, טע א א יכולי בבמות חמרו כילא נכון לשות הוראה נגד דבפי, ממה החטא כדכב וד הצדיקי ס ו וכ"כהיו להביר למצוה ד שכאשרבאיחמקיהו ממבחי ומקטרי ובטל מות טה ר מואלאאפילו בנומשל מןאיןרשאי למר פם ו י י, אר מחי וכיתאמרואל אלהינו בנוהלא המל וא יחמקיהו אינהו כתב הרא שהוא לד ו בגמ, א אשרהיר רבאת במווואת בותיוויאר לפני הממבח עצס ב,ולעד דודאי רבי יש חילוק בין אל לבי"נ וו ועליותירו,הרי חשברבשקה לון ליו גדול ליחמהו,, דברשאין אפילוכפ ששת לש חד נוי לו והינו משוס שיה כופר ובקותו מבית אביו ן היה ש אורח תן י לין, מכ"מ רק איר אדתאדידהו יהיב, י הי, שהו במהאיסורכרת כנישתא, שמ,ובאמת, כמשכ ש "י ו רה משכ בי את מדביקות ואת ל הע באה כח התגבר יחמקיהו ל דת יותר מאסא דאי נו משל ש צמןרשאי לור א בנו בשל וט י, ואנחו את במה תורה אג יה, מ יהיב ער, רבי להית תו א תרהו בי ול שהרבימ"מ הועיל בי במה מן להתפלל עה יה ה לבני א מי פחד רב, ויהוש,ובאמת ינ א למ ולעשות עת,ולא כדעת י, ה לנ דות ישתא מוא יו בכר, ע תו ו ל דעת לו, לצאת לי ע ד ש, ב נהגיע מר לי, " ת"כ מ ג ת מ בת ה, יח ק, אינ ל חמנא בי וס חר הג, למ י מ ב ת ו ל א י (ב ס, לו עביר וכ ל מ לעשת כי א, מומ ר כל אד ה א י, ות בי ו ת מ, י ת י ת מש ו י תמ ת, א י י ל, ו ב ל ל מי ש א ב ה, איאל מ ל ו ל י מ, את תל ו מ

17 אין כום כו וכו והמנהיגים דמו ממש שי כו, גם הרב בכ י כתבכן בשםמרדכיישן עכ"ל,ולפי מה ר מםופקני אםיש כחלגבאיבהמ"ד שהמהכזט"ה בעיר לעשותבע"כשל להחבורה שנית דעיקר משכ בשו"ת למוראילו יהיו מוןהאחדא א דרא עב בתי כנסיות ובי משות פורין מממומה דארין פ מדש שנאמר והשמותי את מקדשיכם,ואם כמ עיקר דירי בהו אורחיןלא דמי הנ"מ בין כרכים למקדש, וקדושתו קלה לכפרי,משא"כ של דבכפרי כרכים קדושתם חמורה והוין מ"באינואלאאינימא דהאדביהכ"נשלכרכיסאינו נמכראפי קדש, והנה השו"ע אין שום משעותאי כהרמב"ם עמדאנשי העיר דוקא כשאינם מכימים בפה מלאאבלאי והר"א, וא בלשו כירשי והרא"ש, מעתה אי ניא כהרא"שדמו"ה כימים למור ג"כ כהמט"ה אמ יכוליס למכור אפילו לאמציממבני משוםדלאתלוי בדעתם לחוד אלא גם בדעתאחרים.ירכים,וכן ורצי הוא דעת ראבי"ה במרדי ושן שהביא והכי ודאי ב:"ד דהוי מצוה למכור כי היכי דליתחברו הני שני תאבפי ברדכיפ"א דב"ב (סי והביא ג"כהב"י הד"במה"ל חבור לצדיים,וגם יבנו ראשבנין מרווח לזה איה"ש וגס חבורו יי במעמדאנשיהעירשעושיםבפרהסיאואיןמוהשאם תפרש המוה רבה מאד,וכל בניישראלאפילואורחיו הבאיןלפאריש כלי רפב העיראלאכולםואפילו כרכים שאינה עשויה כר גור הי רוציםשלאיהיהמקוהלבניפאריש.ריכיןלומרהןא"כלאעשו ובי מי עכ"ל בשםאבי העמרישהוא ראבי"ה,ולדעתי שפירכ במב וא"כהויכהאדקי"ל הנודר ע"ד אין לו התרה מכ"מלצורך םא מ"היכוליןלעשות בע"כג"כ ה"מ דומה כמו שהם מסכיים מצוהישלו התרהדמתממא רבי כ"עמסכומין לדבר, "נ בנ"ד הא שם דהראבי"ה.פה מלא אבלאנןלא י"ל הכי,כמש"כ הב"י חדא,שנית יש מקום להבדילבין ביהכ"נ לביהמ"ד,דביהכ"נהעשוי לעמיה,ויש לו אור ר בסוגיא,ואנן קי"ל בטעם כרכום רק לתפילה בשעת מן תילה הואפתוחלכל,ולא בשעת מן משוםשעשוי על דעתרביםבכל העולם, "כלא מהניאפילואם תפילההוא סתוםלכל דם נמצאשוין בכרךכלאורחין לבני העיר, כולםרוצים בפי,וממילא לא עדיפי מ"ה מאותההעיראפילויש משא"כ ביהמ"דשעשוי גם לתורה,ובשעה אחד מבני העיררוצה להם כח על אנשי עירו לעשות בע"כ, אין להם כח על ללמודבלילה יחולפניו הביהמ"ד, ממשאכאםיבאאורחוירצה אנשיםבעיר אחתואמילכלהדיןשל המב מכ"והמג",והנילפתוח בלילה לאיפתחולפניו נמא שאיןשוין במכון ואיןכל העולם תחא להראה מו בעמ"ה,ומתחלה עלינו לבאר,דאע"גשהב"יכ ללמי שותפין בו,אכן לדעת הרמב"ם וסיעתו דהוי קדושה חמורה דהרמב"ם והרא"שאמלי בחדא שיטתא מכ"מ כדדיינןיפהלא למכור לל,י"ל דנ"ד דאותו בנין יש רבים עי מה דא נשתוואלאבהאדאיןהחילוקשלכרכיםממשום המעותשלאחרים שלאקימוממהמממשלההקנין עש ממכו כמש"כאיןבוקדושהחממורהכמו, מכל העולם אלא אפילו בנו משלהם אין רשאין למכור,מיהו ודומה להא דאיתא (בסי קנד "א) ארון שהסיסממלקלין בו בעמאדמילתאיש הרבהביהם נ"מ לדונא ג"ככאשריבואר אוןבוקדושתארוןאע"ישאיןהדמיון שוה כ"כ, דיש לחלק שהרא"ש כ במה"לוהאדאי בירושלמיהדאדתימא של יחידאבל בין ביהכ"נ לביהמ"ד,כיון דיש נ"מ לענין מזומה כידוע שניבו"ע יו"ד שלרביםאסורשא:יאומרשמאאחדבסוף העולם נוי בהפייש (סימן רפו),והינו משום דיהמ"דהויביתאדרבנן וכבר כתבתי לו מכי בה ואפילו הכימו כל הרגילים למאת העיר למוכרה במהבחיבוריהעייששםאותי"ג ב"ד, ניתנאובהא סליקנא שמאישא בוף עולםשהיה סמוךלהעיר לו המאתוהיה רגיל לכנוס דיפה הורו מעכ"הנ"ידרשאיןלמור בה ביהמדלבניחבורה מוכדי בה ולדתו הודשה כ"ל, מבואר דעתו דמסתא מו בני העור לעשות תקנות וה יהי אם ויעשוגדולות וטובות. העוס בעבודה : כנ לעניניהם בשעה שבונהלכלהרגיליםלבואלעיר ולהתפלל בה,ובמה נעשו גם המהשותפיםבה ומחמת מהאיןבעליהעיר למכורבלי י דעת ותפים, והכ דעת רשי כ במה"ל בד"ה יכולי אבלשל כרכין י כו והכלבעליהןואיןבניהעירלבדם בעלים להם עכ"ל, נמצא דאםהינו וודים בירורשאין אחדבםוף העולםשהיה רגיללכנוס בה,וכל הרגילים לבוא בעיר כולם מסכימין למכור במתרשאים ו וו י למר,אבל בחי "ל בוא על שית הראבי"ה "ל דתליא הרש מעותלבנין,כתב שיא לי דלפי מה הא דלא מי ו י י העולם כו וא"כמאי מבנידכרכים תינ הינו משום דחד ודבריו מיום ד במה יהודאאנילא שמעיאלא ום מה מנגעים מדא ר איכ בו החודש הגיעני היום וכעשן לעינים, הן אומר דעתו כחומ ו אפילו דרכים אתם תני י אלאמשום מק שותיןדליתניהו אל ריצהלבל הכא לא כו לאי"ל אבלשל רכין כין דאתו מעלא שחש לנדוושל לשנו הריבש,והלאהריב"שלא כתבאלאשממפריים הוילהדרבים ממדבנ כלומרשבני העיר הןבונין אותה ע"דכלהבאים הרוצה לעשות ביהכנ ראוים לנזיפה,והינו שוםשהוא אחד א מכ"ד מישמעכבאת חבירו הרוצה לעשותמצוה ו,ומי כאן שהוכאלו קדיוהלכלון לה בעליםונין דשוכן דברי ומכריחאת מללידיכך,וכי מעיל נצרךלנרשאתהצבור שפיר ותיב מנגעים כו על,נמצאדלדעת מבקש שמנדי הר" ת ורשב"אלא משום דהוין ותפיןרביםאלא משוםדאין מןהעליה שלוהלא הוא מושך אותםלעצמו וא"כאפילו לדתו הרמב" בעליםכלל כהקדשדמקדש,וי לשון התוס ד"ה כיון שהוא מצוהאין לולחוש לנוי אסלאיעהכן, יש לו דיחמורה דושתו ואיןיכולין לחוב כשם שבל שכרעל הדרישה אקבל שכר על ואדרבהישה ל כו מכ"מ יון דלדעת ותן רבים נעשית הי מבוארדלא משוםדליתאלכלהבעלים לפנינו כי גדולהשלוםושנאוי המחלוקת, ולם כ בגוףמצוהמו,הלא ידע למוכרו למכוראיןרשאן א" מעל מש"כ סימןקנד) בסוף דאם ביהנ מילה לכור אלאאילו ודנו דכלישראלהיומםכימין משום הקדושה שנתקדשלכלישראלכמוביהמ"ק וס"לדי הצבור אינו כןהמג,ולא כתב הגא שמי שממפריע במה האון אינו א דילן חו ל הירושלמי א כהרא"ש במה שרצה לרש הירושלמי בנדויאלא תבשאסור להרדוה"מ כבמת יחידדהיא מצוה בעת כשת פלי דילן, עד הרשא דמצינו סא ו היתר במות כמש"כ הרן (דב) ואסור בת יור במותכך דביהכ"נ ש" של כרכים והנ חמה קדתו גם במומה די"ל הירוד בום שאין הכרח עירה דולה, בך יציליך,וכתב וכל רב התפלה שעת יותר,דכת ואינו וה שרה להוס של כפרים חיב בממה ושלכרכים פטור ביומ (ד הריףבה דהה דבשלכריםדירי בהו אורחן משא"כבשל בוצי מתפלליןיחד למה שהיבו השין והאחת מלושל עולם, יא כרכים,והי במשמע הטם דכיון דלאדיי בהו לאמיי ובברפ"דאיתאדלאנאמר כיטובבשני משוםהבדל המים, ואיר דירה, וה ות הוא אכ אפיו אורחי היה ביומיאם מוקתשהאליומושלעולםאין ב ומהדרי יכו וב, הד שו רת כבוד וא"כ ה לא שיב במקום שא לובו של ם אחתכו"כ, וין ה כן מלוק אלמלי יםורבים חורה ד, עם א מם בה א ירוד כמו חלוק יםאפילולאיומחו וחי י סיוח חי מדות,יתיכי ל ולעמוד ד ל מ ב (ו ע ד להע ובן ר ל ה ח י ה ן מצו לר

18 התוס, לי ממכ גיין (ף ב)ד"הוהא דקטן מיי בר כריתות, משום כ שכשיגליהי בר כריתות, בת הויה נמשום שם ובאמת ואר הכי פה) דקנה מירי,ומילא מוכח מהתם כמש כ התו (ד דכשתתגל תהיה בת הויה תדעשהרי חרשת ושוההיא בת גיה מה"תוהריאינה בת הויה אלאצ"ל כמשכ התוס,ולכך מקבל נן חרש ושוטה בני ועבד כריתות משום כישתהיהיהבר ריתו,ולאדמי לעו"ג לא שכוחי מגיריכדיתא התם, אבל דכשיגדל יהי בר כריתות מיקרי ני בר כריתות בעודנו טן, ומתפילין כיב תחנה ושרתם וכתבתם, שישנו בקשירה תחלה ל"ישנו דהת בכתיבה, כ אבללעניןכלהמצותמיקרי ברהכי: לישב,הואול דהיש מחמירין מפילין גירי כמבואר בתוס מנחות (מ"ב) לרי וה"מ אנשי,מילא נילף דבעינן מצוה ודם שיעשוה ושאני בגיון דכתיב ויצאה והיתה, בני ובאמתהויה ודם ליציאה,אלא אה יכול להיות קודם בת הויה, והינו קטנה וית, וגמרינן יציאה מהויה דירי בני כריות קודם שהגיעו ניי כ ובה יהיה מיושב נמי מה שא הביאו התוס ראיהלבריהם מו הסוגיא,דבאמתיש לומר וא תהויה הכי יקאחראויצאהואח"כ סגי במהשתהיהבתהויהכשתגדל יתה, אבל לענין שהקן מיקרי בר כריתות לית ראיה מהכא, לן כתבו התוס מסברת, הוא דגרינן עצמ יציתהמהויה : ועיק הסבר סק"י מבוא המג"א ראיה בשם הש דולקעל הסמ"ע לענין הפקידסריםאצל אםור ללוד הימנו,ומביא ת" שסובר כן שם הכי כתב דשרי בשמו, ובעני לאראיתי מי,והש אפילו. להעתיק ג"כ שהשאיל לת"חללמוד בו יתל מי אפילו אם מקפיד מ, הרי אינו גונב ר הדברים הספר אינו קפיד עלקלקולוועל "תכתיב ל לאיבוו לגנב וכו אבל בגו תח על הלימוד משום לול הספר פשיא ור לי כשמקפי מה ני ע"ה : מ וכו, "ו סג,במג"א הוי תחלת יתו,עיר סברא ו מורה בסוכה (עיסי תרכ"ווסיכ"ג א) : במג"א סק"ד ונ"ל כשר האבהדיא אמרינן נר לג יתפורכו ומהלי נקרעחתיכה מנו ותופר חו חלוק חו כו לשנים,ולכאורה יש לעין הא שנא ונא נקרע שמחובר מעט אינו כיא (ע"בב)בד כ" לאו לחתיכה עומ מחובר כ"ש אילא מוכח ליחת ו אפילו אינו בחולי סבר קאי ו ו ומאת בה"ס בשעה שנע רובה ע"ש ולהכימירי בגד א, אי שתופר י"ל מיקריעדין בגדא,מיהו במס פרה (פי"ב)תנןשלשלתהכובסין לומאה ואינו חיבורלהמיה משא" מע וא חיבורכוסין חיב דעומדלהרד,אבל בור סופו ליגמר שמ מיד א חיבור אףלהיה,ומכ המגא שם ועוד האאינן (סיי ס"ג) אע"פ שתפר כנפות ליתלא נרה משמע אינו מבל,לא מי כלל, התם מא קצו לגמרי שמ התפ אינו,אבל היכא דתפרו באחרת להיות בל הכנף יו.הכנ תדע מאם תפר ה החצילחצי חרשאיןלה כנפותתהי חיב הכנ בתמיה,וצ"ע,מיהו קושית המגאעל הבחהיא במנ"פ צי יהוי חיבור אכ נעשה אויש למה ששה ואילאהוי א"כ לכל ד כנות הבג אינו כנו בל י במג"א אח סקא התיר במה אם ע נ מוומה י שדר כשנכנס ואפ הלור אקבו לור קו ב אח" והוןרע"א ו מוהואחינן רבנן מבר י תשיש עבי הי (סי )הוסיף במה דבר מביתו בו,ונן לא נהיגין תמו סכי היוצ אפילו מי שנכנס ל ח ה" בו לר ומה אינו ועם כי מ צר בישי בי העמק אלה (סיקכו חות עש : ס מבר ראיה סא כתב והא מיתי מ מוריס,לא אלאללמוד מציצי ה וו לנין יתי נןאתר לי ברי הג"א יי אי וין יל מ במם כר חר ו מכי שיכו י וי ואל תעשה עדיף וכדתנןבחים (פ"ח) אמרריכשנתת ברתעלבלתוסיף לות מעשהבידיך,ומכש"כ דהעבירה והמצוה אפילולי דעתו,אינה מוכרחת בנולא היה היא ברורה נדנוד אםלאיעשהמנין בפ"ע אבליפהאמרוח"לשלהי סוה משרבו חוחיהלב רה מחלוקת בישראל משרבו תלמידים עביר שלאשמשוכלצרכם רבה מחלות בישראל ונעה תורה כשתי תורות,חלקו ח"ל בון שני הללו תלידיסשלאמשו כ"צ בר מחלותביןחכמיתורה כמוב"ש וב"ה, והודמסיים גרמו לעשות ונעשה תורה כו בל חוחי הלב גרמו לעשות מחלותבין בעהיב ביראל,והאדאתי קמן חיחתלב נמע"כנ"ילםמוך עלבינתו גורם לות מחלוקתבקהל ה,וכימהיתיאומרגםאםלאהענין לבוו כלל, בל עתה כאשר הוא נוגע באמת לכבודו כמו נו שוה מע"ל שהשו"ב אינו מחשיב את מע"כני ומבלבל מוחו,נמצא ההוראה שלא למה,ועמ אמרו ח"ל ביומא דע"ב א ב מ)ואת התורה אשר שם משה כה נעשית לו סם חים לא כה נשיתלו סה"מ,והינו דר דאון לה סמא חי ודלא אומן לה סמא דמותא,והקושיא ידועהא אח"ל לעולם יעוק יש אם בתורהאפילו שלא לשמה והישובהידועדמירי לקנתר כאן איתאלעיללא כה רה ממנוופירש"י הו מתכחתהימנו, חו ומהיהעונש הוא אפילולשלא לשמה כמשמעו דרק הלומד תורה לה תנן נעשית לו כמעין התגבר וכנהר שאינו פוק,וא"כ מתמא האילא מכה ג"כ בההאופן לעיל, אמאי הוא סם המות,אלא עיר מיי הישוב ללמוד מה ששנו וא הקודמים בלי הוראה וחידוש עצמו וי שרי אפולו לא לשמה עכ"פ הוא תורת אמת,אבל ומצ שם משה והינו פלפולה ש"ת כאיתא לומ בנרים (ל"ח) שהוא א נהג ובת עיןונתן לישראל והינולחש בתורהבהודאי מ ו אםשלאלשמהפי לכבוו ולהנאתו המות, שנה שקול דעת לי רצונו, והנהמעל ה" ס מגבב בריםשאיןראוי ההורא למכנ"ישמדמהמההענין להא "א שעשה איסור ושחרר עבו כדי להתפלל בצבור,ואין שטותגול מה,שהרי בלי מנין ל מכ י היו הכל מתפללין צבור יותר גדול אבל הרצון ורדיפת מעלהו רים הכבו ועל כל ה כמישו ומוריהו והכל נעשה לניו בהלתי לראות בו מהשמיים מע"ל קשה בעיניו לעק ולבר ם האנשים המפריעים ומבלים המנין שלו, ובר מה יהיה ורם רעה רבהובאישריחמ"לבעיני כלבניעירווהואאשר ורח ה אחריו למרר חיוולהסירכל כבוו מנו, ודבר ה ו לבדאלנילצאת א השתיקה היותר נאותהאבלחוששני, ע"כ הנני מל מג נ ילה למ"כ על תו, שלא יתבה ביותר מחמת בר וחובתו מני הסבר מגיי הוא לשאול איה אםגול לסמו המעשה כאשר הוא בלי בעש ומחוי כלל אם אותוגוליהי במקומוואה בעייוולבבו עתו ור למע"ל הריהוא מצוה או ערה, שלא יג וכ" יבימאם הנין מכנ"יהיתר עמאיןלו ובכיאם להיותבשבוא"תולנהוג מנהג ת"ח הבונה ומחבראתהנרים ולא סותר ומפריאת,ובה ירבה כבוו ל הקביה ולבף יגיע מה כבו לכ יבו י אור השלום ובתרביםעליותבא ל ור ומתו וכבו י ול ן כה ד במגא. שה פה להלציצית י מישאיה ה"נ (פי מחויב, ילין מבר להיל צית) רשי אילו לי (סימ לינ פ, י י רי

19 שתנה הטעם כשיטול בו,ופילא אחר יכול לעמוד במג"א (םב) מהשדחהדבריהארל שכתב. במנחות כ" לשכב בלולה בט ק,וראיה מדוד דאמרינן י מע יי שראה דוד ביהמ"ר אמראוי לי מן המות, כיו שהי, ערו וקשהאמאילא ערו אמר ילה,אלא ע"כ שא שוכב בטק, ולומר. עכ"פ הי, לו מזוזה בפתחו, ויש לישב דעדין ודח המג"א בלילה לי ציצית יוכל להיות שלקח כמה,וישה בעצמו וד במלחמה,ובאכסות דפטור מן זה,דמזוזהחיבתהדר הוא בהיו מא"ל, ל לענ"ד קשה ליז"ל לדעת דלילה לאו חוטי מיהו ו מןציציתאפילו בכסות ותשאר ושיא הרמב למהלאאמרכןבלילה, שלקח ל דבעת (ועי, סי, המג"א כמש"כ י יח סא),אלא הלי שהי, רמ להצער, ובעה וע ישן היה פטור מןהות, ועלאותה שעהאין. וכב וער לומדדידוע מדתושלדודע"ה שלאפסקפומיה שהי, זרינשו מגירסא כדאותא היבשבת "ל ב)ולא והמצטעראלא בהיותו יי.. אסורלהרהר תורהכדאיתא בברכות בביתהמרח, דא בדב כד פה סב) עש : (י, ובשוע. י ק בענמא ו לועג לרש, משמע ו ל הות אסור משו אי איסור בגרירה,ועוד מהא דבןציית הכסת בגיין כדאי, (דנ"ו ע"), והנלע"ד פשוטדהיכאדאי אפשרבאופןאחרשרי דצ"ח א,)בס"תדמןהדיןאור היריעהעל בעירובי יי כסות בגד עליה, הוא להפ א ביון, פני היכא וצרי דלא אפשר שרי, והנ בציצית וה מש הוא ובכ שלאיהיו הכתוב, מצות בזויות ליו,אבל היכא הטע י דהטע אשרבע"א שרי, משו אבל בבי"ק. בע"מ הינו מושחת, כמאמר יי. בעל ום כפשוטו, ומהו.והנו ע"ז דיסור הוא לועג לרש,אםור לביש הטלית כלל, משחתם,ויא פ אמור,ומהו השחתה אפשר נו א הי, בה מו ב בן ציצית הכסת היכא דאי אפשר משו בענין אר,ון לציע וכםתות,ולכולי עלמא אי אפשר ושרי בלא"ה,וכי וש"ד,והא דלא קאר ג"כ עז דמי שעובד זאינו בשביל כרי לא ילבוש הלית כלל, לבישתו, אבל הבר מנ או מירי היכא שאפשרלו להביהו כדר אסור : משו שישבו י בה, ועיקר הלמי יצית וכור כבבמג"א סק"א דמקשה על לכ המחבר שכתב נה טלית ועשה בוציצית שהחיינו דלא שגרע ו, והקשה הא על חדש מבר בשעת מכלי (ב, כלי (פי, קני חשי בוציצית, כיון כמבואר רכג ס"ד) ולמה כתב ועשה רי לבר ו דעיקר ברכת שהחיינו הוא משום בגדחדש,ולא משוס הוה, דאין שהחיינו עלהמצות כמבואר במגא, ועל הבג הלא מן לבר הדין בשעת קניה) ש המגאאנדוקא הקונה י.יי קנה בגד שהוא ל ראויללבוש בשעת קניה ומתר א וכו, בשעתקני,אבנ י. בשעת לבישה,ובאמת כן בגדועשה ממנו אז מבר.יי הוא ודאי כסברת מלבו המג"א, מ דעיקרברכת שהחיינו הוא בא עלשמחת הלב,שהוא שמח בקניתו,ואין שמחה אלא כשראוי להשתמש בו. י כמבואר בביצה (דט"וא,) :ההכלל כל שנאותין בואפילו בחו משליןאותוביוטופ"יבדהכלשהוא מתוןכלצרכו,והינו דאיכא,ומשמע דעיקר מחה בראוי להשתמש ו, משו דהיכא מח דאין נאותין בו שמתוסר הו עודאה מעשה י ארת לשלוח דליכא שאינו י ולליהנות,ועין מג"א (סי, שמח כ ת"ו סה),ומיהו מכ מג"א אבל בגד ו בשת ועי ה נדחק עוד ש, א ק ב שתמר עשיית ית לולא בת, דא א. בו ית עת לבישת ומו", מסי לצת והכ י ידי כיודעת שוש ל דק שיינו מו על ור"המצות לבר שהחיינו ג, יתא דצ שרי בתפילין מב רמב" ו דלרתו י בל בר פ הטעם חדשי, דכלי ש יות לומר בשעה וי שנעשהראוי דוח יי.י בשתקניה רקהיכא יכולליהנות לל מנו דמ ה בשעת נכו דמבר אכ דאינ הנות מנו ני י בשעת לבר כשי ממנואףשאיו לובש, מבר מוכח מצה מ, ל צרי י. ל רתו, דא א וכ שמחה ומא ( שנאותי רג, י כמבו לות, ו ו "ו ד תמ כס ת מל י. דל אומ ה כ י מבר בב ו והממנו ק, האמן אומ י ו נמ לי כ, למד מ נ ול מ בר אי ר לע,ואי וא, בעה. ו שת יוי

20 אוהגרא ל הרי ביוד ימין בטת של ואפיה פסק דאר פנ כנס לב"ק יי ו לדא מתי בת כא,ולנ"ד בשו" דבלא ה בותא של צ או וכו ומה המבר בלשונו דבוס לשות ימב העושה,ולא בעה"ב המצוה דתפי כו, כל הומד שנגי בדאמותשלמת ור, של דק לאחרי דהנה הכפי הא לובשי דאסור י בציציתה בד מות משמ לאחר דא משוס מ לוג, שי בו ליל בביה ומ ני דברי מתי משו חפשי ל ופוריסל מצות מש לפי הג ע שוס הא בד חדש דסי ת"ר גבי קידוש שללילשני י. דילבש,וקשה הא (בי רכ"ג) שהג"א רהש כתב הוצר ל לית של מס,אבללפי יא ין שימי י הוא בלא ממי הנ ילוע ל ב הרמ פס ד,בציצי וכ והמ מ צי הי ועין י בה"ש במו הע ולכ לי י י וס בי דבמיס י, (דמדל דלו לר כפי,אכ בי כפיס דס וס ו שימי י בדי, המת, וסיס שהמת ו דה ת מצו גביהו וס יבכו, בד דש,אין ראיה עמא אחתאאיתא וס מקו מלוב איכא ליכ ל, לו משוס משו דהת ל ד דילבש י י,הציצ ס התפיסג נושאיס לי מ ו ור, ה מלית מ יס י וס ת דמכמ ש לס הציי לרש ו ל דהמי, ומי ולכי כיו כתיס אס דחלוקי שפ בל ומתיס אחר א מד יצ, בכתפיס סור צי ו ל וי ל נמ של דמיל דבמת ל ל בהמה לר קושית המא לי מר דו מו לי ףלפי ינו מיוש שנושאיס הלית לשסבס צי י דו"ד (סי ית מ ית ל מיס אסור ס שנדמי ס מות ו ל ושא יצי י לי, יה בד, כה מי בסיף שמליס ת שו ב ארי תמה בי בירי הסרי "ה בליי י בס פ, בר כ הא לממ כה מגא (א, העלות, ו שלוב ב דרי יו הפין שלא בס של הבגד הא דנל מל יפג מוחיס ל סק בברכתשהינורי ב"ש ברכות בת אי, דמלב פי, קפ כיו דיל דאי דור ויא פה ל, לסמו ה לאיד מ כו, סיא וצרילעי מהי א בדו ומ י ס ראש מר מ, בל לד לאתפל ש שוי שלסו לו שליד מ ה יא דהא מריבהויא יי מי פ ל י בו משוס מ פל מיר פ מ ל ר סוף מס, בה פ הו, יה חמ מ לת מבס מ הנו י י.ו י ל גב ש ד רבי רחי ומי ב א. י מית, רמי י ו כמי פ "א לל מא מה של ל, י כיס ה, א ציציות ו ש ו נל ות ית א ל רי כ י ה מ אכ יר מ ת ו מיה ל י שו ל, י הא ו ל י,, מ מ.י מיו תח וכ, מ. מ מ מ מ י מ

21 וע ושא לנין ליתותיןאין טלה חרי דנהו כן סי ו האנמי כ ודס כמש"כ הש"א שס ה רשותויליןחובה יסו משו ברכה עלטבילה בערביוה"כ ב : סמו שוס מודש ובמה איםור לא ל"ב לענו לבבהגה צריך להניח מעטחלק בין בו הסור משוס אין מעבירין כיועהמ פםו ואין ג מצנו ו, דהיכא דעדין נתחייב בהוקדס,אין סעי כבר תמהוע"מהדיןהמג"א (בס"ק מה) משום ין סבר מעבירין דכיועהמ ל המזבח, ב מוכח (בסק עו) לפםו אבל בר שאמר (דףיב) כתבכהרמ"אע"ש גר" : בהא דקו פ לפ כמלא ב אויות קנות אדרב תחלהעדיןלא נתחייב עוד להניח בין ברו דהא קרן מרבית דרומי דפג ול"נ עם אחר סור לקנות מאינו דשיצא מן הממבח שהרי והוסי מהדרינן להדימןכל שאפשר מג"א שצרי בה להיפ משוס דבעי ויהלשמהוא"י לאובני לשמיה ס ומכאפו עודם בכיס,דלא כנראה יהודי (ס אור להקדים לפגוע בתילין גידי להג"א והשתא ניחאג"כ הא ביומא הטעםדעבורי נינהו ולא ללהמגא דבעינןמדינא ויהלשמה ידע דיןכשרלפור עסגידדק כאשרהוא ורק המנהג ובאמ הוא אטוטתאאסורלפי דקא ש" תדהיהוא שאור להניח בתיק עפ"י הים דלכתחלה וא"כ לא בי לשמה דרע התפלהש"י קודס משוס שלא יפגע בשלראש תחלה משוס דין הטעס דא"מ עה"מ אפו וב לוו שישחירס ישראל לשמן כ כשר לענין אף אס שחרו השחיר א"י מעבירין עה"מ,ולא משום קודש ובדיע עין סי ל"ג ס"ד ובמג"א משו פתוח בכיס,וש"ר מקושר דהחיוב דשי קודם דאפילו אס לא כלל ג"ככשר השחיר ש"י ולה ודם כיון דפתחו תחלה סו ה"נלעניןטוית הגידיס כיון כשראף בלא ויה דמודש בכה"גליתא דנתחייב בשי י ככשר דבדיע ו"ע: אסטה לעס דאמ ע"מאףבכה"ג סור ליול תחלה ש"ר א במגא בענין כלהפור מן הדבר ושהונקא הדיוט הלית גדוללידו ודס ויגעהמג"אלישבהדיןהמבואר בהמחבר ס"ודמישאינו א ולדאישבא במגא סד שהניחתיליןא"צלהתעטף בווכו כןשאיןדעתו לובשו יודעלישר הטה בלא כל השורותאףדמןהדיןאין שרו ישר ולאנרא אלא כשעוה א ניח,וני וכו משמע לשרטטכי ס שיה עליונה בביתו נראה שלא דעי ע אלאאפילו רוצה משו לבוש הטליתגדול אח"כ חומרא והכא אינו ש הדיו לשון השיטה מובצת בדר פמ.)שדברמה מכוי ינו לכ לא בדברשכל כב"מ העושה פטור שרי הוצר להקדיס לכ התיליןכיון טלית קטן תחלה ויצא וכן מוכח ממנו (ב"ד ואינו ר מו של מוסראו עלעולאו בבי מעלין בקדששרי להקדיס דל ילין קדס במה הנע :הט" מביאורי כ"ב) גרא בס"ק ד ש הלב וכיבמ שיו ממנו על עצמו בגא "ק מו ישר, ואפשר ומר כשביה"כ איו כמו ועוש מו נ, ון י האל י הדי וע ירושלמי ביה"כ שלהס אינו,קשהדהא רבא היין ויוא בר טוב אין משוס דהדיוט מ שלהי ב לחש דברכותעש : הו כנכנס ביהכ ין וכה צרי (דמ"ו לבר )דבכל שינכנס לכ מבר עמשמעדהיה כ הרואה בברכות (דס"בא) ורא לברך יה דההרהר ממ ג כותב ב"תאעפשאינו שלו מבר ביתו ובפר ש בפירש ד"ה כוותא כו חורי הבית אלמא כבר קשוהגאוסמלדהוא סותר אדס"ד צרי וע מג"א ס"קא וב"מס"ק ב בדי תורה אינו ל ונראהדודאיבהרהור איכאג"כ מצוה כמש"כ הגר"א סמו ובר"א ל צר והלא נאמר בו והגית בו יומם גראשס ק כח ש ומוכח דגס מל וכי ליכא מצוה בור ממ ואורי וכו, עלמצוהשבהרהו בסמו רלבלבכמש"כוהגיוןלבי אלאשאיןמברכין. אבל כמו אין מברכין על ביול יו י כמש"כהב"י סי תלב בלב חמ עלבדיקת שתכליתו ביול על כתיבה חיב כמו אהכשבודק וה"נבכתיבה י נשוממקומס יח דעתו מסאלמא לא הול שבלב חמ בלבדהוא המצוההוא ר ילו בלא דעתוהוי דיחויכיון משו בלאדבש רצונו קו ו כיוןשושה גס עס ההרור מבר ועי אלא ועל לא הרהור ומכל מעשס ל מבר להרהר מ ומכש"כ כשחולן כ בשעה שנכנס לבה"כ ודאי, דאינו לבר ס ולר אסלא ש יכאשאסורלדבר כגוןשהיא ברבע"ח וטעמו של שלהשכתב המא (כא) דבשעת לה צרי ף חיב מבר ובזה, אינו דבשעתתפלה מוכין כל רגע לבר שבילו לבלותא על ההרהור נשו א"צ אה שר קוד כדיבור דמי לכ"ע חייב לברך ניח והידוק וא יכף סוגיא דברכות )למ"ד ו הרור מבר מרי לבר וכשמתחיל לחליש ד" התילין הדק יפה על הור (ד א שואינו לניו ברכת הוה ובדעתו וא"כ כשו אחכ ל, מבר ול מדו מ יפה אי מירישראה קרילאוסו בלילה והניח ו מה" הנו, שיד מוס לשמ שקרוב יות להד ובדר ולא לס בת שהו הונן ומסתמ מהרהר בלבו לו ע" ו"מ א ה וממוצ ה דב כיו בברכו טעס כמו שתבתי שאין ב"מברכין על מצות הרהור ק" ר המג"א שר לי צ שמש" אינונכון י ש לס על א סוקהן די יש ר לבר לניחסי ומא אמל בנס לבי ליה"כשא"צ א ו"מ אס מקיים מצות והגית אם בפיו או וא רהור או דר ידו ל אחרוניסלאהכימולמה. י וכ "ה : אף הור תא בהא דח א ונה וכו, האומ אשכי ופי מ לב עלחליצת ב הור יא ל שמי בנצ נדר גדול והה "ס וא מושבע ועוד כו פ הגא לבלה..ותמה מב ש, נ הגית מבר דוהגית הינו פה דאי נימא כ"ה במה משוס בש דוהגי ב ע והי תפליאי י אהדסוברהגאון "ל דוו הו הר בהרהור ד ג, והא מושבע, הא אינו ועו אי בז לא משתבש, יתו נהג ו ל מה י מקש מ, אלא מושבע על מ בערב אן תפלין נדח ו, ח וו ש רהו וא נשבע ס ושה ב דמ התחיל גומר, ועין והגיתהיו ה שמרו יחיד לאיתחיל, ו יד לא יתל להן נס ושבע וא מא, מפ ש וש לא הביא ו ברכ בכניא (פב בש ישראלבה"ייל, כשעש היל ש נכלנת מ גית וליתא דוהי נצא ינ דתליאהרה ו לבר פירושיס כ דכ בה ל מה ו ימור וכי מי מ אכל מ כ ות לה להתפלל ואין בר י לבלה ון רכ ייב ו ש כמו ב שגו ולי שינ ר בכל שרוצי מו מ ה, משו ו לעשות מלתס וי ממ ד ל, נו לן ממנ שי מ על מ ע משו תיפו ל וב ב וס מה ב ו לשאין כתב ו לא לשאר חו מ ואברא"ש ל,והוא מל ל היל הרי יודעי ס

22 שארו ינואלא משוסביתותא,דאי משוס קוס גבוה ליכא דדי לעליה, בהדאיליכא ביעתותא שרי, בלדברי השו"ע ונ" עור הוא ול"ל לומר רחא להו" גבימיתדרי יוןהע עלו הוי כו ממשו לו ליה וצ"ע : כח ממשו סי"א במג"א (ס"ק יז)וצ"ל וכולם ברכין ואין אחד ונו אמן מפני הטירוף עכ"ל,ונראה ממרך דןהדיןשרי והארוני דוכוללהוציאבברכת חבירו כמי בי ברכות והינו ממשוס כז:) דבשביל וה האריך ימים דאר אבר" במגל מאי רבואהלאצריך לברך שלא נא כפיו בלא, (ד מבואר (דף ל) ברכ,אלא ולור שלא מך ביו ארכ שמ למוה דהי עוה בוט מן המובחר בל מן הדין רילסמוך עלברכת העולם וכאן חבירוולצאת בברכתו ומניראב"שהחמורו עתהכל ראיה ברורהשא"אלוציא הנים צמה הינו יברכך,דאי יתאלהלאאמר דמשו"ה ברכ ימיס שברךברכת אלא ממוכרח דה אסור הארי ממדינא, ממשו הברכהדלפני ברכת כהני בעצו ר והואלא נשא כפיובלא דמן הדין יכול לסך על חברו ברכה הני,ממא"כ בב"כ,דלא מו ששממעתי מחכס א, דגס ב"כ צממה יול לוציא, לא האת דב"כ אינו יכול להוציא, בזה שממעתיממום דבעינןקול רם, וסבראדשומע כעונה לא מצינו והטע אלא בממדרבלבד,וליתא דא בקה"ת מוציאין את המברך ואת היבור "ג דבעינן דוקא שיקרא מתוך הכתב, בפ כור דמן התורה לקרות בספר כדאיתאבגילה (פ"ב) מהא כתיב תוב ומכ"מ אחדמוציא וכ אתהרביסוגםממקראבכוריס זכרון בםפר אלהות דאיתא (בסוטה דף דגנאי בקול רס ע"ש ואפ"ה י הטעםפשוט דב"כ הינו פלה לב: אתדמוציא אתחבירו,אלאנראה ונכללב"כ בג דברים ובתפלה מי ביאינויוצא בשל חבירו דחשיבבירושלמיוהביאו הר"ןשלהי ר"הדאיןמוציאין בהממ"זק"ש ותלה, ע"ש : בעיףמ"גבמג"א ("ק ד) כתב וש"כאונן שמתומוטל דהא אסור בעבודה ונשאת כפים היא עבודה, לפניו ולכאורה מוהוכילזואנוצריכין יא דמו מוטללפניו פטור, פטורמכל המצות אמורות בתורה, ומיהו הש"ך דיבר לפי ה הממנהגשאיןנ"כ רקביוטואיןאנינות בו"ט למי אינו רוצה לבור בעמ ין,ואב הנני לכתוב מה נ"ל להשוות של הב"י דידוע הממנהגי דוממה לתלה דעיף הבין אבלכלי"ב והר" בצברומי שאינו בר לפני היבה חוד אינו נו"כ דנ",כדתנן במגלה (דף ד),וא"כלפי הנהג שאין אבל עובר לני יבה ביו"ט לכןאבל אבל מקומו שלהב"י נו"כ בכליוס לכןאינו נו"כ ג"כ נ"כ, וכ"ת אכתי בשבת ויו"ט לאישא בפיו דלפי הממנהג אין אבל עובר,ונ"ל משום שיהי נכר אבילות בציבור בשבת ויו"ט,בשלמא לפה" הא דאינו עובר לפה"ת,אין בה היכר, דמשונה נוח תפלהשל ויוטמבכליוס, אינויוללעבורלה"ת, אבל נ"כ יהי שב הכירא ואסור,ואע"ג ואו שדיןאבית של ל יוסוי"ב חודש נוהג בשבת ויוס טוב וכדומה הינו משוסשאין בזהשוס היכר,דלאו כלאדס לוביס בבגדיס מגוהצים,אבל בממה ינו נו"כ כמו בכל יוסיש היכר אסור אבללפי מנהגנו שאין נ"כ בכל יוס,אין יכר וד אםאינו ביו"ט דלאו כו"עידעידכהן כ"נשא כפיו נו" תמול שלשוס ועין : הוא,כיון דלא של ב"כ ע, מש"כ המג"א בס"ק אין הון שת ש,ולכורהמש מיו"ט לומ,אמנסנראהראיה שב במ,מפני מהרמבס הקיעותוהתחינותשאין דוחהשבת,וברהביא המ דאתיכמד ולכאורה ה בירלממידלהכיאין הקהלביו"ט ני התקיעה אלא ודאי דביו"ט לא חישינן האיךהויף הרמב"ס התינות ולהכי המ"ד בישלמי קאמרטא גבי כמו בשבת לחינות יו"ט לכך קאמר העס שוס התקיעות לבד, משא"כ הרמבם מירי גבי שבתלכך הוסוף גס הטם משוס תחינות, והטעס דבוד שת טעמים והנ"מביןיו"ט לשבתיש בה או ממם ה משו שבוו"טיוםהדיןשהוארה"ש כידוע, חמיר מכוד ונ"מ יו"טשחל יו בשבת שום דכבוד שבת חמיר א"כ יו"ט חל בשבתאיןלאומרו דלטע,אבל לעם משוס של ר"ה שהוא יום הדין לאומרו לו חליוט דיו"ג"כ צריך לאמרו י והרמב"ס שב דתחינות א"א ליתא בשבת בש חו"מ, דוקא בשבתחוה"מ,אבליו"ט שחל בשבת ישלאומרו, וכיוןדשריתחינות כלהראיות ה"אמתשובות אוריםנמי הרבון, ועתהאדי הגאונוס דא"א הרבון בשבת, דהמה ירי שהבי בשבת לפי מנהס משא"כ דינתנושאין שנ"כבכל יום,וקאיעל שבת שבכל השנה אלא ביו"ט,ולא משכחתאלא בשבת שחל ביוט,ויוכללהיות נו" שבה"ג אומרין ם בשבת וכן באמת המנהג פ"ק ולאזין לומר והב, הטעיס שאמרנו תלוא בפלפול הרבון בשת שחל ביו"ט, הגאוןט"א במס ר"האס ין ליו"טראיעליוסראשון ואחרון או כלימי החג,ואי נימא בכל מות החג,א"כ ס ימי לב וה"מ הדין והדק"ל מהרמב"ס הוםיף הרמב"ם כמו",משוםדי"ט המה הטעס דתינות יון דביו"ט מותר לור חינות די יומי דדינא,כו שבארנו, וצ"ל דעיקר שוס כבוד שבת הטאבללפי מה דמסיק וא"כגכאיןלומרהרבון בבתשל יו"ט דאין דיו"ט אלא ושמיני, אבל לא בחוה"מ, סורלומרתחינות,משאי הש"א א"כשפיראיכאלמימר, ברא הדי דבשב ביו"ט וגם שבת שחל ב"ט מור וה חינות,איברא הראיו שאיןלו אוממריס בשבת שחל בר"ה שהביא המ"א מאבינו מלכנו ראיהחקה היא, לפי עעס הלבוששהביאהמג"א (י תרפ"ד) שהואמשוסשנתיםד אב כנגדתפלת שמונה עשרהניחאהאדאיןאומריס אבינומלכנו,אבל תחינות מותרלאמרן ובאמתהלבוש היא עס רן והריב"ש משוס שאין מתין בינות בשבת, ודחה דשאני "ה ויוהכ"פ,וממילא הה שהוא יומא דינא, והראיה יו" מותרלאמר גסהרוןלדעתי : שג"כ מרבים בתנתגשסוטל נטס"א,בדיןכלישישבו נקב,לבארמלוקתהראשוניס ו. י ביעית דבההשיעורהוישברכלילעניןטומאהומירי אפילו בסתסכלי דמשוס משקה,אבל לענין שתהא ככלי שאין בה משקה גי,וכתא"כלמי נמ שנב כונם שקה לנין בו נינימא דמלעניןאיניקב ב באמצעהפן וחת הנקביש כדי רביעית וא"כ נמדאי משוס מחק שרי ב, אבל י משוס שביה המטרתו ש אסור,ובה ריעי ניחא מה ל יש מהנק לתמוהדמאי קמ"ל רבא ההשיעור מטהרתו, משנה ג, היא בפרק דכליס,אבלהשתא ניחא בניקב שלמ רביעית לי דמיי קמל יא באמ הדופן ב וח אסור הנק מ בניקב במוציא דו להי ה חגיגה שאיןהקהל בשב, שחל חומ א