השיעור לעילוי נשמת : מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל פרשת השבוע : אמור השיעור נמסר ע"י, בשנת תשס"ו. דיני חינוך לקטנים אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים פרשת השבוע פותחת בפסוק: "ו י אמ ר ה' א ל מ ש ה א מ ר א ל ה כ ה נ ים ב נ י אה ר ן ו אמ ר ת א ל ה ם, ל נ פ ש ל א י ט מ א ב ע מ יו" )ויקרא כא, א(. הקשו המפרשים, מדוע כפלה התורה וכתבה "אמור ואמרת", די היה לומר "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן"? )ועוד מקשים, לכאורה היתה התורה צריכה לכתוב "בני אהרן הכהנים", ומדוע הפכה התורה את הסדר וכתבה "הכהנים בני אהרן"?( ומבאר רש"י, וז"ל: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים", עכ"ל. הפשט הוא, ישנו חיוב על הגדולים להשגיח ולהזהיר את הקטנים לפרוש מכל איסור. ויש שדייקו בלשון רש"י מזה שכתב "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב "להזהיר גדולים את הקטנים", משמע שהתכוון שהגדולים משפיעים "על" הקטנים, וביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע", והביאור הוא, שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שילמדו הילדים ממעשיהם, ויגדלו על אדני התורה והיראה. ללא דוגמא אישית - מ ש פ ט ך את ה ח ר צ ת ומסופר בשם מרן בעל הבא"ח, מעשה בילד אחד שחזר מהתלמוד תורה לביתו, ואימו הגישה לו לחם לאכול ובקשה ממנו שיטול ידיו ויברך כדין, אך הוא סירב ואכל ללא נטילת ידיים, חרף הפצרותיה של אימו. אמרה לו אמו שכשיבוא אביו היא תספר לו מה שעשה. אותו האב בעצמו לא הקפיד כל כך על נט"י ועל ברכה, כך שלא היווה דוגמה אישית במעשיו לבנו. כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים. האב כעס על בנו וביקש להענישו, והביא מקל להכותו, הוא החזיק את ידו של בנו בתוך ידו שלו, ובידו השניה הרים את המקל להכותו, אך הבן שפחד מהמכה סילק מיד את ידו אחורנית, והאב קיבל את המכה, ונתמלא כעס על חוצפתו של בנו. אמר לו הבן הפיקח: ראה נא אבא, מדוע אתה צועק? המקל צודק!! הרי חרצת את משפטך בעצמך, שכן קבעת שמי שלא נוטל את ידיו לפני האוכל ראוי לקבל מכה במקל, והרי אתה עצמך לא נוטל ידיך לפני הסעודה, ולכן קיבלת את העונש המגיע לך על פי דבריך שלך. ממעשה זה ילמד כל אדם שחינוך הילדים מתחיל בהתנהגות שלו בעצמו, וללא דוגמא אישית, אין אדם יכול לחנך את בניו, ועל זה נאמר "מ ש פ ט ך את ה ח ר צ ת " )מלכים א' כ, מ(. אשת כהן כתוב "אמור אל הכהנים בני אהרן", אומר רש"י: "בני אהרן, ולא בנות אהרן". והקשו המפרשים, האם אשה אינה מוזהרת בעניין חינוך הבנים? והנה, אחת האזהרות שחייב כל כהן לשמור את עצמו היא בעניין טומאת מת, ובת כהן אינה מוזהרת בכך. וכותב הש"ך )יו"ד סי' שע"א ס"ק א'(, וז"ל: "כתב הרוקח סימן שס"ו, אשת כהן שמעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא". ודנים האחרונים, האם בימינו שניתן לדעת את מין העובר, אין זה נחשב ספק ספיקא כלל, וממילא אסור לה להטמא למת, או שמא עובר ירך אמו. והנ"מ היא, שאם היא יודעת שברחמה ישנו תינוק זכר אינה יכולה להכנס בימי הריונה לבית חולים, כי קדושת כהנים חמורה ביותר, והם מוזהרים לשמור עצמם מכל ספק טומאה. טומאת מתים בבתי חולים ותחת העצים ברוב בתי החולים בארץ אין סימן המורה לכהנים אם יש בו מת או לא, והדבר מגביל מאוד את תנועת הכהנים בבית החולים, כיון שלצערנו הרב מצויים בו מתים. אני הצעתי לכמה בתי חולים שיעשו שביל מיוחד ופתח מיוחד שדרכו יוציאו את המתים, כך שיקל על הכהנים לנוע בתוך בית החולים. בחוץ לארץ ישנם בתי חולים גדולים מאוד, וקיים שם חוק שאין מוציאים מתים מבית החולים בימי שישי, שבת וראשון, אלא ביום שני בלבד. דבר זה גורם להוצאת עשרות מתים מדי יום שני, וביניהם עלולים להימצא מתי ישראל )ועיין בספר 'מנחת שלמה' להגרש"ז אויערבאך זצוק"ל במהדורה תניינא סימן ק' שאוסר לכהנים להכנס לבתי חולים, ומביא בשם תשובת תשורת ש"י המתיר כי יש להעמיד את החולים על חזקתם שהם חיים, ובמקום שאינו יכול לברר, רשאי להכנס כדי לקיים מצות ביקור חולים(. אשר על כן, הצעתי להם לפתוח דלת מיוחדת להוציא דרכה את המתים כדי להציל את קדושת הכהנים )דרך אגב, אינני יודע מניין ההיתר שמתירים בכמה בתי חולים שמוציאים מתים מתחומי בית החולים באמבולנס בשבת(. כמו כן, הכהנים שנאלצים להיות בבית החולים, יכולים לבקש שידאגו לסגור את הדלתות והחלונות בחדר שבו נמצא המת, עד שיתאפשר להם לצאת מתחומי בית החולים. ועוד צריכים הכהנים להזהר בשעה שיש הלוויה שלא יעמדו תחת ענפי האילן בשעה שהמת נמצא תחתיו, ואפילו העץ גבוה מאוד )עיין לשו"ע יו"ד שסט, א(, ואם נוסע במכוניתו ונקלע למצב שהמכונית מתחת לעץ שהמת מתחתיו, לפחות יסגור את כל החלונות והדלתות של הרכב )ועיין שו"ת 'מנחת יצחק' חלק ד' סימן ל"א שדן בעניין זה(. שמירת ילדי הכהנים מכל טומאה מחסדי הבורא העצומים עלינו שהטביע בעולם, שכל ילד נוהג להתחבר לחבריו שבסביבתו, כך שילדי הכהנים יתחברו לחבריהם הכהנים והישראלים. וכיון שכהנים צריכים להשמר מכל טומאה כדי להיות קדושים לעבודת בית המקדש, ומי שלא נזהר בזה עובר בלאו ובעשה, צריכים הכהנים הגדולים להזהיר את בניהם הקטנים להתרחק מילדי הישראלים שלא מוזהרים מלהטמא טומאת אוכלים וטומאת מת, ועלולים להטמא מהם, וצריכים ללמד אותם להתחבר לחבריהם הכהנים דוקא. להזהיר גדולים על הקטנים - האם אפי' קטן בן יומו? יש השואלים, האם חובת הגדולים להזהיר על הקטנים היא חובה או שמא מידת חסידות ודברי מוסר בעלמא? ועוד יש לשאול, האם יש להזהיר אפילו קטן שהוא בן יומו? שמא תאמר שחובת הזהירות היא מגיל חינוך, הנה בדורנו התפתחה חריפותו של כל ילד במאוד, ומה שבדור קודם היו אומרים שגיל חינוך הוא מגיל 6 והלאה )עיין ברמב"ם פ"ה מהל' ברכות ה"ז שכותב שזה בגיל שבע או שמונה( הרי שבימינו כבר בגיל 4 ניכרים הילדים בחכמתם הבנתם וחריפותם. והנה, ידועה מחלוקת מרן רמ"א בעניין צירוף הקטנים לזימון לשלושה או לעשרה )עיין או"ח סי' קצ"ט ס"י(. לדעת מרן, מצרפים ילד שהגיע לעונת הפעוטות ושיודע למי מברכים בין לשלושה ובין לעשרה, ואילו לדעת רמ"א אין לצרפו כלל. וכתב המש"ב )שם, ס"ק כ"ד(: ש"יודע למי מברכים" היינו מגיל ט' או י', ויש אומרים שאפילו בן שש אם יודע למי מברכים, וכנ"ל שעינינו רואות שיודעים למי מברכים עוד קודם. הגמרא בברכות )דף מח.( מביאה מעשה עם רבה שהיה רבם של אביי ורבא, והיה חסר להם אחד לזימון, והוא שאל אותם למי מברכים, והצביעו כלפי מעלה, וצירף אותם לזימון - ככל הנראה הם היו ספרדים ונהגו כדעת מרן. ועל כל פנים, לעניין כהנים, על הגדולים להזהיר את הקטנים שלא ייטמאו, ואפילו אם הם בני יומם. אם תינוק כהן נמצא בחדר, ובחדר הסמוך ישנה טומאה, ובקיר המבדיל בין שני החדרים יש חור בשיעור טפח, הטומאה עוברת והיא טומאה דאורייתא ואסור להשאיר את התינוק באותו מקום.
חסידותו של מרע"ה מגיל ינקות אני רגיל להביא ראיה לחינוכם של הילדים כבר בעודם בני יומן, ממשה רבנו. משה רבנו נולד בתחילת החדש השביעי להריון הוא חודש אדר, ונולד מהול, כך שלא הוצרכו להביא עשרה לברית המילה ולא נודע הדבר למצרים. כשהוא היה בן שלושה חודשים, באו המצרים לפי חישובם לקחתו ולהשליכו לנהר, ונאלצה אימו להוציאו מהבית "ולא יכלה עוד הצפינו". היא הכניסה אותו לתבה והניחה אותה על שפת היאור, והפקידה את אחותו מרים מרחוק "לדעה מה יעשה לו". והרמב"ם מציין את מסירות נפשה של מרים כדי להציל את נפש אחיה משה רבנו )עיין לרמב"ם פט"ז מהלכות טומאת צרעת ה"י(. כשהגיעה בת פרעה, משכה את תשומת לבה תופעה מוזרה, שגלי ה נהר לא סחפו את התבה אלא נעצרו לידה, והיה הדבר לפלא, עד ששלחה את אמתה שנתארכה ונטלה את התבה. אותו יום היה בעיצומו של חודש סיון )שלושה חודשים אחרי לידתו( והיה חם ביותר, ומשה רבנו היה בסכנת התייבשות, והיה בוכה. באותה התקופה גילו חרטומי מצרים שנולד מושיען של ישראל, ולא ידעו בברור אם הוא מצרי או עברי, כיון שהיה משה בבית פרעה והיה חבוש בכובע מצרי, מה שבלבל את כישופיהם. פרעה ציוה להשליך את כל הילודים ליאור, בין מצרי ובין עברי, אבל "יושב בשמים ישחק", כי הוא נאבק בכל מצרים להמית את כל ילדי עם ישראל, אך בעצם הוא גידל את מושיען של ישראל בביתו שלו. בתו של פרעה הביאה למשה מינקת, אך הוא לא רצה לינק מאף אחת, עד שפרסמה את העניין בכל מצרים, והיה תור ארוך עד מאוד משתרך ליד ביתה במצריות מיניקות. ציותה בתיה להאכיל את כל המניקות במעדנים שמנים ובריאים כדי שהחלב יהיה ערב ומזין, אך משה רבנו סירב לאכול מהן. באה מרים אחותו, והיא היתה לבושה בבגדי היהודים, בגדי עבדים, ושאלה את בת פרעה אם תביא לה אשה מינקת מן העבריות. צחקה עליה בת פרעה, הרי כל המצריות שניסו את כחן, באו בריאות ביותר, והם אוכלות מאכלים ערבים ושמנים, ואעפ"כ לא טעם התינוק מאומה, וכי יינק מאשה עבריה, שבורה ורצוצה מעבודת הפרך? על כן אמרה לה "לכי", והתכוונה לומר לה "לכי מכאן!!", אבל מרים רצה אצה להביא את אמ ה בטענה שהיא הבינה שבת פרעה הסכימה להצעתה. והנה נכנסת אשה זקנה מופלגת מאוד )יש אומרים שהיתה בת מאה שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה ועשרים שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה שלושים ושבע שנה(, כשהיא נשענת על מקל. הדבר עורר תמהון ופליאה עד שפרצו כולם בצחוק חסר מעצורים בקרב אנשי חצרה של בת פרעה, אבל הישישה לא שתה לבה, ונטלה את הילד, וראה זה פלא, הילד התחיל לינוק בשקיקה, וניצלו חייו, עד שנאלצה בת פרעה להפקיד אותו בידיה להנקה עד הגמל הנער. וכשאמרה לה בת פרעה "היליכי את הילד והנקיהו לי" היא אמרה לה, הרי אם תיניק את הילד בעצמה, לא ייחשב הנער לבנה, ולכן ציוותה עליה לומר "לשם יחוד" שכל מה שהיא מיניקה אותה הוא לשמה ולכבודה של בת פרעה. ויש להקשות, הרי משה רבנו היה קטן ביותר, ועמד בפני סכנת התייבשות בתבה שעל הנהר, ונוספה לו סכנת חיים מחוסר תזונה ומרעב, והדבר היה פיקוח נפש ממש, ומה היה לו למשה רבנו להחמיר על עצמו כל כך? אלא, ידע משה רבנו שהוא עתיד לדבר עם השכינה, ואמר פה קדוש שידבר עם השכינה לא יכניס לתוכו מאכלים טמאים. ויש לבאר את כוונתו בדרך "וורט", שהוא אמר, הרי הובטח לי שבגיל שמונים אעמוד ואדבר עם השכינה, הרי שיש לי תעודת "ביטוח חיים" עד אז, ואם כן לא היה אכפת לו שלא יאכל מאומה ואפילו עד אז במשך שמונים שנה, וכשתקויים ההבטחה, אז יהיה במצב של פיקוח נפש ויחשוב מה לעשות. וכשבאה אמו להניק אותו, לא נמנע מלאכול כיון שהיה זה חלב כשר ומהודר. זהירות מאבקת חלב עכו"מ תחליפי חלב א ם - מכאן עלינו ללמוד את חובת הזהירות בכל תחליפי חלב א ם שמצויים כיום, שלא יהיה מעורב בהם חלב עכו"מ כלל, אלא רק חלב ישראל דוקא. ולמרות שחלב עכו"מ זול יותר, כי הוא מסופסד בחו"ל, וחלב ישראל יקר יותר, אף על פי כן אין להקל בזה, והדברים אמורים אפילו לתינוק בן יומו!! זהירות זו תשמור על הילד מכל טמטום הלב והשכל, והוא יגדל בריא בגופו ונפשו, וייפתח לבו כאולם לדברי התורה הקדושה, וההורים יבואו על תגמולם לאין ערוך ושעור. ומכל מקום, אם רובצת על התינוק סכנת בריאות באבקת חלב ישראל, ורפואתו לאכול דוקא חלב עכו"מ, אין ספק שחייבים ההורים להאכילו באבקת חלב עכו"מ, ושב ורפא לו. כלומר, יש להזהר שלא להאכיל ילד קטן אוכל שאינו כשר, ואפילו לתינוק בן יומו, אלא אם כן זוהי רפואתו. ואסור לאביו להאכילו, אלא אדם אחר יתן לו. שוקולד - לצערנו הרב, יש כיום נטייה בקרב הציבור לקנות שוקולדים המיוצרים בחוץ לארץ, יותר מאשר שוקולדים המיוצרים בארץ, ולא הבנתי על מה ולמה. הרי אותם שוקולדים שבאים מחוץ לארץ, אין בהם לא טעם ולא ריח, ומלבד זה יש מהם שעשויים מחלב עכו"מ ואין הדבר מפורט על האריזה אלא כתוב ח"ן בלבד )ר"ת חלב נכרי(, ולא כולם מבינים את כוונת הדברים, ואנשים תמימים אוכלים אותם ללא סייג. וחייבים לדעת שאכילה שכזו מטמטמת לבו ומוחו של האדם. אין תירוץ המצדיק אכילת שוקולד של חוץ לארץ, בזמן שהשוקולד המיוצר בארץ עולה על של חוץ לארץ מכל הבחינות, וכדאי להזהר בזה מאוד. אין לתת מאכל אסור לקטן כתוב בשו"ע )או"ח סי' שמג ס"א(: "קטן אוכל נבלות, אין בי"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו )מאיסור דאורייתא( ולהאכילו בידיים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות", עכ"ל. אמירה לקטן או לגוי בשבת לדוגמא, אם ההורים שכחו לכבות את האור במקרר מערב שבת, ובשבת הם רוצים לפתוח את הדלת על מנת להשאירה פתוחה עם דבר מה, אסור להטיל זאת על הקטן. יש המקילים יתר על המידה בעניין אמירה לגוי, ולמעשה גם לגוי אסור לומר לפתוח את המקרר למענם, אלא ישאלו אותו אם ברצונו לקבל מהם אפרסק או תפוח, ואם יסכים, יאמרו לו שזה נמצא במקרר, ולאחר שיפתח את דלת המקרר לצורך עצמו, יאמרו לו להשאירה פתוחה כמות שהיא, והם כבר יתפסו את הדלת שלא תסגר בדבר שאינו מוקצה. ה"גוי של שבת" שחזר ליהדותו מעשה ביהודי שרצה להתפרנס, והלך לגור בעיר אחת שלא הכירוהו, והציג את עצמו כגוי, וכי הוא מוכן להיות "גוי של שבת" בעיר. אנשי העיר האמינו לו, וכך הוא נקרא לבתים לכל מיני מלאכות, והיה גובה במוצ"ש את כספו, וכך מצא את פרנסתו. לימים )כנראה הרגיש אצל אנשי המקום את קדושת השבת( החליט לחזור בתשובה, והסיר את המסוה מעל פניו, וגילה לכל אנשי המקום על "תרמיתו". נבהלו תושבי העיר עד מאד, והבינו שבעצם אמרו ליהודי לעשות למענם מלאכות בשבת. לעג להם אותו יהודי, ואמר להם, וכי לגוי היה מותר לכם לומר בדרך שאמרתם לי, והרי ברוב המקרים לא נהגתם כשורה, ואמרתם לי לעשות מלאכות בשעה שלא היה לי בהם שום צורך כלל ועיקר. דילוג הקומה ה- 31 פעם התארחתי בחו"ל, ונתנו לי מקום שינה בדירה אחת ששכנה בקומה גבוהה מאוד בבניין רב קומות. והנה בשבת כשחזרנו מבית הכנסת, ניגש אליי הגוי הממונה על המעליות והציע לי בחביבות להכנס למעלית. אמרתי לו שאני לא אכנס, כי כל כוונתו בהפעלת המעלית היא לצורכי בלבד, ועל כן שמתי פניי לכיוון חדר המדרגות. תושבי המקום שליוו אותי לא היו רגילים לעלות קומות ברגל, והיה הדבר עליהם לטורח גדול, וכדי להסיח את דעתם מטורח הטיפוס במעלה המדרגות הרבות סיפרתי להם סיפורים שונים. והנה כשעברנו את הקומה ה- 21, וכמעט ואין נשמה באפם של העולים איתי, אני שם לב שהקומה הבאה היא הקומה ה- 24. שאלתי אותם איפה נעלמה הקומה ה- 21? אמרו לי בין נשימה לנשימה שהמספר 21 אצל הגויים מסמן דברים רעים, ומדלגים עליו. אמרתי להם שהגויים טפשים כי אדרבה המספר 21 הוא סמל של חסד ורחמים, כמו י"ג מידות של רחמים. אבל זה
עכ"פ צריך לעודד אותם כי בזכות "טפשותם" של הגויים חסכו העולים קומה אחת קטן שעבר עבירה והגדיל כתב הרמ"א: "הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין", עכ"ל. קטן שעשה עברה בקטנותו והגדיל, אף על פי שמהדין אינו צריך תשובה שהרי היה קטן, מכל מקום טוב לו לקבל על עצמו שיתחזק באיזה עניין שיהיה לו לתשובה ולכפרה, למרות שעבר את העבירה קודם שנעשה בר עונשים. וכתוב "בן שבע שנים יהואש במולכו" )מלכים ב', יב, א(. ואומרת הגמרא )שבת דף נ"ו ע"ב(: "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה שנאמר 'ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו', אלא מה אני מקיים 'וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב' וגו' שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן, שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, תלמוד לומר בכל מאודו שנתן להם משלו". כלומר כשהגדיל יהואש, חשב בליבו שמא בהיותי בן שבע טעיתי בפסיקתי לאנשים שבאו לדון לפני כשהייתי ילד, ולכן הוא החזיר את כל החובות ששילמו, והגמרא אומרת שלחומרא עשה כן. הגמרא מספרת )ב"ק דף צ"ח ע"ב( על רב אשי שבקטנותו שרף שטר של חברו, וכשגדל בא רפרם וכפה אותו שישלם )ועיין לט"ז סי' שמ"ג, ס"ק ב'(. למעשה אין זה אלא גרמא בעלמא כיון שזה לא כסף אלא שטר, ואף על פי כן חייב אותו רפרם לשלם, כנראה כדי שלא ירבוץ עליו חוב כלפי שמיא. ובשטרי כסף שלנו אע"פ שנקראים שטרות, דינם ככסף ממש )ועיין לפ"ת יו"ד סי' ש"ה ס"ק ז'(. צעצועים שיש בהם חילול שבת צריכים ההורים לשמור מאוד שלא להניח לילדיהם לשחק בשבת בצעצועים שיש בהם חילול שבת, כגון מכוניות המופעלות על ידי קפיצים שמוציאים ניצוצות בשעת הפעלתם וכדומה. ואם הילד נטל את הצעצוע בעצמו, אין חיוב לזר להפרישו, ואפילו אם גר בשכנותו אב בית הדין הגדול בעצמו ורואה את הילד משחק במשחק מוקצה, אינו חייב להפרישו, אלא אם כן הגיע לגיל חינוך. אבל האב חייב תמיד להפרישו, אפילו שהילד לא הגיע לגיל חינוך. האם חל על האמא חיוב של "והגדת לבנך"? ומעשה בשני בני זוג שהתגרשו, והתווכחו בניהם אצל מי יהיה הבן בליל הסדר. האב טען שאינו רוצה להפסיד את המצוה של "והגדת לבנך". הא ם טענה, כיון שהיא מגדלת אותו כל השנה, הרי שהיא נחשבת כ"אביו" לענין זה, ואם הוא מחשיב עצמו כאביו, מדוע הוא מזניחו כל השנה!? ובעניין זה לכאורה טענת האם היתה צודקת. לבסוף, קבענו פשרה שהילד ישהה אצל אביו ואמו לסירוגין שנה אצל האב ושנה אצל האם, "עד אשר יגדל שלה בני". הרה"ג שלמה אליעזר אלפנדרי זצוק"ל בירושלים היה ת"ח עצום שהיה מכונה "סבא קדישא", הלוא הוא הרה"ג הצדיק ר' שלמה אליעזר אלפנדרי זצוק"ל, הוא זכה לאריכות ימים וחי למעלה ממאה שנה, והיתה לו בקיאות עצומה בכל מכמני התורה, והיה תקיף גדול, ויחד עם גדלותו בתורה הוא היה צדיק וחסיד גדול. מנהגו היה בכל ליל פסח לבא לביתו במהירות ולערוך את ליל הסדר כולו עד הסוף, ואז היה פותח את דלתות ביתו, והיה אומר, שאנשים נמנעים מלשאול בלילה זה כל שאלה בהלכה שמתעוררת מכיון שכל הפוסקים בעיר עסוקים במצוות הלילה או ששתו יין, ולכן הוא היה גומל עמם ועם אנשי ירושלים חסד גדול בכך שהיה מתפנה לענות לשאלות העומדות על הפרק. בחג הסוכות היה קהל גדול עולה להקביל את פניו, והדבר היה עליו לטורח כי זה ביטלו מלימודו. לשם כך הוא היה קובע שעה מסוימת לקבל קהל, ואחר כך היה סוגר את דלת סוכתו בחוט פשוט. פעם אחת הגיע אליו המרא דאתרא רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל והיתה הדלת סגורה, אבל הוא הצליח להציץ מבעד לחריץ וראה שהרב נמצא בפנים ורכון על לימודו. הוא דפק על הדלת כמה פעמים, אך אין שומע. למחרת הם נפגשו, ואמר הרה"ג זוננפלד להרה"ג אלפנדרי, מדוע דפקתי ואין עונה? ענה לו הרב אלפנדרי בתקיפות, הלוא גם אני לפעמים דופק ודופק בכותל ולא עונים לי!! היינו, אני מתפלל על החולים בכותל המערבי ולא עונים לי! הרה"ג חכם דוד לניאדו זצ"ל היה בן בית אצלו, ופעם אחת נולד לו בן ורצה לכבד את הרב בקריאת השם ובסנדקאות, אבל הרב דחה אותו ואמר לו לחפש מישהו אחר. לא ויתר חכם דוד, וקבע עובדא, הוא הכין סעודה, הזמין את המוהל, וזימן את האנשים לביתו של הרב אלפנדרי מבלי שירגיש, ואז קרא לו ואמר שהכל מוכן, ונאלץ הרב אלפנדרי להשתתף בברית המילה בלית ברירה. אימו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ואני רגיל להזכיר את אמו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', שהיתה למדנית גדולה ובקיאה בהלכות, והיתה בת אחותו של מרן בעל 'הבן איש חי'. וכשהיו באים לשאול אותה בהלכה היתה רגילה לומר "כ ל י )בערבית פירושו דודי( פסק כך וכך", וכשראתה שבאים הרבה אנשים לשאול היתה דוחה אותם. והיא היתה בת בית בבית הבא"ח, והוא היה מאד מכבדה כי היתה חכמה, נבונה וצנועה. פעם אחת ביום שבת הייתי בביתה, והחלון היה שבור בקצהו למטה, ורוח קרירה נכנסה דרכו, ואני לקחתי כרית כדי לשים על החלון שלא תכנס רוח. כשראתה אימו של הרה"ג יהודה צדקה את מעשי אמרה לי "תרי תיקון מנא, תרי תיקון מנא". אמרתי לה, מדוע? והיא אמרה לי, ראשית, אתה לוקח את הכרית והופך אותה לפקק, ושנית, כשאתה סותם את החלון השבור, זה עוד תיקון מנא, הרי תר תיקון מנא. )מהדין למקוה צריכים להיות שני אוצרות שמתמלאים ממימי גשמים, אוצר זריעה ואוצר השקה. אוצר ההשקה נמצא סמוך למקוה ובקיר המבדיל בניהם ישנו נקב שדרכו מתחברים מימי המקוה לאוצר. ואם בערב שבת שכחו להוציא את הפקק מנקב ההשקה מה יעשו? ולמעשה, מותר בשבת להוציא את הפקק ואין בזה משום תיקון מנא(. פעם אחת בשבת, היה אבק על המשקפיים שלה, והיא שלחה אותי אל הרה"ג יעקב סופר זצ"ל בעל 'כף החיים', כדי שאשאל אותו האם מותר לנקות את המשקפיים בשבת, והוא ענה שמותר לנקותם, כיון שזה דומה לקליפה שעל הפרי שמותר בשבת לקלפה, וה"ה לגבי האבק. כשאמרתי לה את תשובתו של הרב, היא אמרה לי 'לך ותאמר לו שאין זה דומה, שהרי הקליפה נמצאת על הפרי באופן טבעי וכך הקב"ה ברא את הפרי, אבל האבק לא נמצא על המשקפיים באופן טבעי, אלא הוא הצטבר עליהם מחמת לכלוך, וכשאתה מנקה את האבק בשבת זה 'מתקן מנא'. אמרתי לה, שתלך ותתווכח עם הרב בעל 'כף החיים', אך היא ענתה לי, "תלך אתה ותגיד לו את דברי, כדי שתלמד את ההלכה". חזרתי לרב בעל 'כף החיים', והוא אמר לי שזה מותר. והיא נהגה בכל זה מצד חומרא. אך עצם המחשבה על כל פרט ופרט, זה חשוב מאד. בזמנם לא היו למשקפיים ידיות כפופות, אלא ידיות ישרות, וכתב הרב בעל הבא"ח שלא יכניס את הידיות מתחת לרצועות התפילין כדי שלא יהיה חציצה )עיין לבא"ח פרשת חיי שרה אות ה'(. חציצה בתפילין ובדרך אגב, אני רגיל תמיד לספר, פעם היינו בחולון והכריחו אותי לבא לאיזה מקום כדי לדבר, אך אני סירבתי כי השעה היתה אחת עשרה וחצי בלילה, אך הם חסמו את דרכי עם שני אופנועים ולא נתנו לי לעבור, ולא היתה לי ברירה אלא למלאות את מבוקשם. לאחר שאמרתי דבר תורה, בקש ממני הרב שאברך את הנערים שהיו שם, אני עמדתי על הבימה, וכל הנוכחים עלו בזה אחר זה. והנה כשעלה הראשון, הנחתי את ידי על ראשו
לברכו ואני מרגיש קוצים בידי, וכן אירע כשעלה השני והשלישי, וכשעלה הרביעי לא הנחתי ידי על ראשו, והוא אמר לי 'הרב לא הניח ידו על ראשי'! אמרתי לו, אתה רואה את החומר שיש לי על היד )היה זה שמן ג'ל שאותם נערים שמו על שערות ראשם(. לאחר מכן, אמרתי לרב שיאמר להם, שהשמן שהם שמים על השערות חוצץ לתפילין. ואמר לי הרב, מה אני אעשה, הרי הם רוצים לשים על ראשם חומר זה. אמרתי לו, שיאמר להם שבלילה ירחצו את שיער ראשם, ולמחרת אחרי התפילה יעשו מה שירצו. אסור להאכיל לילד קטן אפילו איסור דרבנן בזמנם היו מוכרים ביצים במנות, ואם היו פותחים ביצה ורואים בה דם, יש שאמרו שמותר לתת לקטן שיאכל אותה. ויש לדעת שאסור לאדם לתת לבנו שיאכל ביצה זו, כי זה איסור דרבנן, והטעם, כדי לא להרגילו בדבר זה. קטן שחלה ורפואתו לאכול חמץ בפסח בהלכות פסח מובא, שאם יש ילד חולה והרופא אומר שעליו לאכול אוכל שיש בו חשש חמץ, וזה תרופתו - אסור לאביו להאכילו, אבל מותר לו לשלם לגוי כסף כדי שיאכיל את בנו חמץ )ועיין למש"ב בסי' שמ"ג ס"ק ה', ולמג"א שם ס"ק ב'(. עוזרת גויה שרוצה לאכול חמץ בפסח בבית היהודי בשו"ת 'רב פעלים' כותב הרב בעל הבא"ח, שהעשירים בהודו היו מחזיקים בביתם עוזרת גויה והיא אוכלת ושותה בביתם ורק ביום ראשון היה לה יום חופש, ושואל הרב, מה הדין אם הגויה רוצה לבשל לעצמה אוכל חמץ בפסח? )כשלמדתי תשובה זו תהיתי אם מציאות שכזו שכיחא או לא שכיחא, וכיום לצערנו הרב, הדבר מצוי, ויש זקנים וזקנות רבים שיש להם עובד גוי בביתם(, ועונה הרב, שיתן לה כסף לפני פסח שבו היא תקנה לעצמה אוכל, ויתן לה חדר מיוחד משלה, וכן סירים שיהיו בשבילה, ובחדר שלה תעשה מה שהיא חפצה. וכן אני אומר כיום, למי שיש לו עוזר או עוזרת גויים, שינהג כנ"ל בפסח )ועיין לר"פ או"ח ח"ב סימן נ"ה(. האכלת בעלי חיים בשבת בזמנם, לא היו הרבה צעצועים, ואם היו רוצים לתת צעצוע לילד, היו לוקחים תרנגול קטן או ציפור קטנה והילד היה משחק איתם, רץ אחריהם ותופס אותם. ויש לדעת, שאם הציפור שייכת לילד הקטן כגון שאביו נתן לו אותה אזי מותר לו בשבת להאכיל אותה, אבל להאכיל בשבת ציפורים של אנשים אחרים אסור, כיון שאין מזונותיהם עליך. האכלת ציפורים בשבת בשלח - המן שירד לעם ישראל במדבר היה הוכחה מוחשית על קדושתה של השבת. משה רבנו ציוה את ישראל על פי ה' שכל ימות השבוע יקחו מן ליום אחד בלבד. כשהגיע יום השבת אמר להם שצריכים לקחת ביום שישי גם עבור יום השבת, ולא להותיר ולא להחסיר, אלא את הצריך בלבד. דתן ואבירם רצו לצער את משה, ועל כן הם הלכו בליל שבת ופיזרו מ ן במקום בו ירד, והלכו ואמרו לכל עם ישראל באו וראו כמה בדויים דבריו של משה רבנו, באו ותראו שיש מן למרות שהוא אמר שלא ירד בשבת. אבל כתוב )שמות טז, כז( "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" - כי הציפורים באו ואכלו את כל המן, וכולם ראו מי צדיק ומי בדאי. מאותו המעשה "נולד" המנהג להאכיל ציפורים בשבת בשלח, וכך נוהגים אחינו האשכנזים. ומיהו, יש שמאכילים אותם בשבת, וטועים הם כיון שאין מזונותם של הציפורים עליהם, ועל כן אין להאכילם בשבת, ומי שרוצה לקיים את המנהג, יכין מערב שבת צלחת עם פירורי לחם מכוסה בניילון ויניחנה בגזוזטרא, וביום שבת יסיר את הניילון. דגי נוי לבעל הדגים מותר להאכילם בשבת, אבל לאדם אחר שאין הדגים שלו וכוונתו רק ליהנות בזה שהדגים קופצים וכדו' אסור להאכילם, ויש להזהר בזה מאד. כלב - יש אנשים הגרים בערי הס פ ר, ושם מותר לגדל כלב למטרת שמירה. ובשבת מותר לו להאכיל את הכלב שלו, אבל להאכיל את הכלב של שכנו אסור, כי אין מזונותיו עליך. קטן בקרבן פסח בליל פסח, שוחטים קרבן פסח וזה קדוש, ואם נשאר בבקר נותר, שורפים אותו ביום ראשון של חול המועד. וכתוב בהגדה שהחכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' אף אתה אמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אומרים לקטן, מדוע ניתן לך קרבן פסח, הרי אינך חייב במצוות. אומר להם הילד הקטן, ומה עם דין חינוך? תחנכו אותי במצוות! מהדין, לא שוחטים קרבן פסח על קבוצה של תינוקות, אבל אם יש קבוצה של אנשים שנמנו על הקרבן פסח ובניהם תינוק, הוא יכול להצטרף עימם מדין חינוך, וי"א מדין חיוב שנאמר "איש לפי אכלו" )שמות יב, ד( ודרשו חז"ל לרבות קטן. ומותר להאכיל את הקטן לפי אוכלו )ועיין לתוס' פסחים דף פ"ח(. ונקווה שעד פסח שני יבואו משה רבנו ואהרן, ואז אנחנו נשאל אותם מה דין הקטן לגבי קרבן פסח שני, האם נאכיל אותו או לא. בליל פסח אנו עושים זכר כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת לקיים מה שנאמר )במדבר ט, יא( "על מצות ומרורים יאכלוהו". וכשיבא הלל הזקן, נבקש ממנו שיראה לנו כיצד הוא אוכל פסח מצה ומרור בבת אחת. פסח שני לא אומרים תחנון ביום שישי הקרוב י"ד באייר פסח שני. במנחה של יום חמישי וכן ביום שישי לא אומרים תחנון, ואע"פ שהקרבן נאכל רק ביום ט"ו ולא ביום י"ד, מ"מ לא אומרים תחנון ביום שישי כי השחיטה עצמה היא יום טוב. ביום שבת אומרים "צדקתך". ברכה על מצה לאחר הפסח לדעת הספרדים - האוכל מצה אחר הפסח עד י"ד באייר )עד יום שישי הקרוב( - מברך המוציא וברכת המזון. לאחר מכן מברך מזונות ועל המחיה )ועיין במחזיק ברכה סי' קנ"ח ס"ק ה'( אחינו האשכנזים נוהגים לברך כל השנה על מצות 'המוציא', ולאחר מכן ברכת המזון. דבר הנכסס יש מאפיות המוכרות פיתות דקות מאד, הנקראות 'אש תנור' והם יבשות, גם יוצאי בוכרה עושים פיתה ארוכה ולאחר מכן הם מייבשים אותה עד שנעשית קשה והם רגילים לאכול אותה עם כוס תה והברכה על הפיתות הללו "המוציא" כיון שיש עליהם שם של לחם מתחילת אפייתם. אבל אם מתחילה הכינו פיתות במיוחד בשביל ברכתם: "מזונות". שיהיו נכססות אזי בבגדד היו שני ערים, האחת עמרה, והשניה נהרדעא )בערבית היא נקראה "חילי" שפירושו: שקרן. הגמרא בחולין דף קכ"ז ע"א אומרת : "נרשאה נשקיך מני ככיך" - רש"י: אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא. "פומבדיתאה לוייך אשני אושפיזך" - רש"י: שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם(. בעמרה היו עושים את הפיתה בתנור כמו מצה קשה ואוכלים מעט ומברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל בנהרדעא היו עושים את הפיתה רכה. ומסופר על יהודי אחד מהעיר עמרה, שפעם אחת הביאו לו פיתה קשה שנאפתה בתנור )אש תנור(, ובירך עליה 'המוציא לחם מן הארץ'. אמרתי לו הרי זה כוסס? והוא ענה לי: כך מנהגנו, כי איננו עניים כמותכם אלא אנו אוכלים בשר עופות ודגים, אבל לחם אנו אוכלים מעט מאד.
כלומר, מה שהם מברכים "המוציא" זה מכיון שכך דרך אכילתם למרות שזה כוסס. ולחם לבב אנוש יסעד פעם הייתי בצרפת, וביום שבת הגישו לשולחן ארבעה לחמים קטנים, שכל אחד מהם כמו אצבע שלי. אמרתי להם, מה זה? אמרו לי זה לחם משנה. אמרתי להם, אין בזה אפילו כזית. והם אמרו לי, כאן בצרפת לא אוכלים הרבה לחם. אמרתי להם שכל הלחם שנמצא על השולחן לא יספיק ללחם משנה שלי. ושם מנהגם לשתות יין בצהרים ביום חול. ואמרתי להם שישתו יין לפני הסעודה ויברכו "בורא פרי הגפן" כדי שיפטרו את היין וכן כל שאר המשקים שבתוך הסעודה, כי היין שהם שותים אינו מתוק אלא יבש וכל מטרתו לעכל את המזון והוא תפל ללחם. אך הם אמרו לי, אנו לא אוכלים לחם. וכתוב "ולחם לבב אנוש יסעד" )תהלים קד, טו( אדם יכול לאכול אורז או מקרונים וכדו', אבל זה לא משביע לאחר זמן כמו הלחם. עוגיות לפסח העשויות מקמח ממש עם מ י פירות כל שנה היו מתקיפים אותו ברשתות הרדיו השונות על כך שאני אוסר לאכול בפסח עוגיות העשויות מקמח ממש עם מי פירות. והנה השנה יצאה מודעה שאין לאכול מעוגיות אלו, ולא אנחנו הוצאנו מודעה זאת, אלא אלו המתירים כל השנים כתבו זאת בעיתון שבהוצאתם. ואמרתי לאותו אדם שהראה לי את המודעה, שמי שאכלו מעוגיות אלו, צריכים להוסיף בוידוי "חטאנו עוינו פשענו" על מה שאכלו בשנים שעברו, והרבנים שהכשילו גם הם יתוודו על חטאתם. דין חירש - אילם בחו"ל וגם בארץ, ישנם בתי ספר מיוחדים לחרשים - אלמים. בחו"ל אין בתי ספר כאלו שייכים ליהודים אלא לגויים והאוכל שם אינו כשר, ויש שאמרו שהחרש שאינו מדבר ואינו שומע דינו כשוטה ומותר להכניסו לבית ספר של הגויים שיאכל שם. ולמעשה, אם אין מוסד אחר שבו הוא יכול ללמוד, אלא רק אצל הגויים מותר להכניסו לשם. כיום מלמדים את החרשים אילמים, להבין את נענוע השפתיים, וגם הם מנענעים בשפתיהם, וכך הם מדברים. כשבא לפנינו חתן חירש אילם אנו עושים שתי כתובות, כתובה אחת שהבעל מתחייב, וכתובה שניה שבי"ד מחייבים אותו. פעם הייתי בחתונה ובה החתן היה חירש- אילם, ונכח שם הרה"ג מעוז ומגדול הרב שלום משאש זצ"ל רבה הראשי של ירושלים, והוא אמר לי לשם מה שתי כתובות הרי אם מבינים את המלמול שלו זה נקרא שהוא יודע לדבר ודי בכתובה אחת. אבל ישנו מהרימ"ט שכותב 'ואני ראיתי חרש שאינו שומע ואינו מדבר ומסתחר כמו סוחר גדול, וכי זה נקרא שוטה'?! ויכול להיות שבמסחר הוא מבין, אבל בעיקרון יש לו דין שוטה. ומעשה היה באדם אחד שרצה לגרש את אשתו, אך בית הדין אמר שהוא שוטה ואינו יכול לתת גט, ואשתו מסכנה נשארה עגונה. יום אחד הוא בא לבית הדין שלנו, ואני אמרתי לו "כמה כסף אתה רוצה כדי שתסכים לגרש את אשתך"? והוא אמר לי: "אלף דולר". שאלתי את המשפחה אמרו מוכנים לתת סכום זה"? אמרו לי: כן. והנה פתאום הוא ברח. פניתי למשפחה ואמרתי להם, שבינתיים אני אעבור לתיק השני. לאחר כמה זמן חזר אותו אדם כשעיתון בידו והוא מקריא ואומר שהדולר = כך וכך שקלים, ולכן הוא רוצה אלף דולר בשקלים לפי מה שכתוב בעיתון. אמרתי בליבי, זה נקרא שוטה?! הרי שוטה מאבד כל מה שיש לו וכו' ואדם זה אינו בהגדרה הזו, ואמנם הוא יצא בחטף מהדיון, אבל עדיין אינו בגדר שוטה. חושך שבטו הגמרא בבבא בתרא אומרת )דף כא.(: "וא"ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה". ומבאר רש"י: "לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא - ברצועות של מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק. ליהוי צוותא לחבריה - אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב", עכ"ל. וכך גם מובא ברמב"ם שלא נותנים מכות קשות לילד אלא מכה קלה בשרוך של נעל. מאיזה גיל דנים בשמים? בי"ד של מעלה לא דנים את האדם עד גיל עשרים שנה, אבל אחרי גיל עשרים, אם הוא שמר תורה ומצוות כדין וכדת יקבל שכרו. אבל אם המשיך בדרכו הרעה דנין אותו גם על מה שעשה לפני גיל עשרים, ואפילו על מה שעשה כשהיה תינוק וכגון על כך שנשך את הדדים של אימו כשינק חלב וציער את אימו. והאר"י הקדוש מביא כמה תיקונים קשים מאד למי שציער את אביו או אימו. תקנת השבים ברחוב דוד ילין היה ת"ת 'מגן דוד', וממול לת"ת היה חנות ובה מוכר סגי נהור שהיה עושה מטאטאים. והיה בחור אחד שהיה רגיל לגנוב מאותה חנות, והוא בא ושאל אותי כיצד יתקן את מה שעשה. אמרתי לו שילך ויחזיר את הכסף שגנב. אמר לי אותו בחור, שאינו יודע כמה גנב, כי הוא היה רגיל לגנוב ממנו כל שבוע. אמרתי לו, אתה יכול לעשות חשבון של כל מה שגנבת? והוא עשה חשבון ויצא לו סכום גדול. אמרתי לו, אתה פטור מלשלם. כי אם הייתי אומר לו שישלם, היה אומר אני לא אשלם וממשיך לגנוב, והיה נמנע מלחזור בתשובה. גנב מקצועי שבא לחזור בתשובה לא לוקחים ממנו מפני תקנת השבים, אבל אם גנב פעם אחת, מחייבים אותו לשלם. גנב ואינו זוכר ממי גנב גנב שרוצה לחזור בתשובה ואינו זוכר ממי גנב, תקנתו היא, לתרום לצרכי ציבור כגון לקניית ספרי קדש לבית הכנסת או לכותל, ויכתוב עליהם שזה לזכות בעל הממון, ובשמים יודעים מי הוא בעל הממון שממנו גנבו. וכל זה בדיעבד ולא לכתחילה. ילד קטן שרוצה לשתות לפני הקידוש ילד קטן קם בבוקר של יום שבת ורוצה לשתות כוס חלב, האם נאמר לו שימתין עד שאביו ישוב מבית הכנסת ויעשה קידוש, או שאינו חייב להמתין? אומר המג"א יש הבדל בין אוכל מותר בזמן אסור, לבין אוכל אסור. במקרה הנ"ל האוכל או השתיה הם מותרים ורק הזמן אוסר כי עדיין לא עשה קידוש, ולכן מותר לתת לקטן לאכול או לשתות לפני הקידוש, אבל יזכיר לו את הענין שצריך להמתין לקידוש כדי להרגילו בדבר. הוצאת אוכל מסיר שע"ג האש בשבת, ודין מגיס בזמנם לא היו תנורים בכל בית, אלא היה תנור ששייך לאדם אחד והוא היה נותן רשות לאחרים להניח את הסירים בתנור, ואם ביום שבת הוא היה מתעכב בבית הכנסת כי היה שבת חתן או בר מצוה וכדו', היו כולם ממתינים בלי אוכל עד שישוב בעל התנור כי בלעדיו א"א היה להוציא את הסירים. וכתב בעל הבא"ח שלצורך מצוה כגון שבא עני לבקש אוכל בשבת, מותר להוציא אוכל מסיר שעומד על גבי האש בשבת, ובלבד שהתבשיל מבושל כל צרכו, אבל אם אינו מבושל כל צרכו אסור להוציא )ועיין לשו"ע סי' שי"ח סעי' י"ח, ולמש"ב שם ס"ק קי"ז, ולשו"ת ר"פ חלק ג' סי' מ"ה(. וכן מותר לתת לקטן לאכול לפני הקידוש, אבל לאשה אסור עד שתשמע קידוש או שתעשה קידוש בעצמה.
אכילה ושתיה לנשים קודם התפילה בשבת אשה שנוהגת בכל יום להתפלל שחרית, וקודם תפילתה רגילה לאכול או לשתות, אזי גם ביום שבת מותר לה לאכול ולשתות קודם התפילה, כי לא חלה עליה חובת קידוש עד שתתפלל. אבל אם אינה רגילה להתפלל שחרית בכל יום, ובשבת רוצה לאכול או לשתות קודם התפילה, אסור לה לאכול או לשתות עד שתקדש ותשתה רביעית. ויש שאוסרים אף אם קידשה, עד שתתפלל. ועל כן תקפיד לומר בכל יום לפחות את ברכות השחר, ואז אם רוצה לשתות בשבת בבקר לפני התפילה, יהיה הדבר מותר לה. אכילת מזונות לאחר הקידוש אומר הגאון מוילנא, אלו שעושים קידוש ואוכלים אחר כך בורקס או עוגות, אינם יוצאים בזה ידי חובת קידוש במקום סעודה. ומ"מ בימינו נהגו להקל, ואם אוכל כזית מזונות יצא יד"ח קידוש במקום סעודה. וי"א שגם אם ישתה עוד רביעית יין יוצא יד"ח קידוש במקום סעודה. לך לשלום לך בשלום יתרו אומר למשה מדוע אתה יושב לדון את העם לבדך, תשים שרי אלפי שרי מאות וכו', והוא אומר למשה "אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלוקים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום"? מדוע אומר יתרו "בשלום"? והרי אמרו חז"ל בברכות )דף סד ע"א( שהנפרד מחברו יאמר לו "לך לשלום" ולא "לך בשלום", שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום עלה והצליח דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, ורק כשנפרדים מהמת אומרים לו "לך בשלום" )עיין מועד קטן כט ע"א(, וכך נפסק בהלכה )עיין למש"ב בסי' קי ס"ק י"ז(. אלא אמר יתרו למשה, אם אתה לא תעמיד שוטרים, כל אחד יגזול מחברו, ואז הוא יצטרך לחזור בגלגול כדי לשלם מה שגזל. לפייס ולמחול לכל אדם אין יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" )יומא פ"ה ע"ב(. ואם חטא לחברו בגנבה או גזלה, ישלם מה שלקח ויבקש ממנו מחילה, ולא יהא המוחל אכזרי אלא ימחול. וכתב הבא"ח: נוהגים שבערב כיפור מכריז השליח ציבור שכל אחד ימחול לחברו, ויאמרו כל הציבור "מחלנו". ובזה יעורר על עצמו סנגוריה גדולה שמחל לחברו אף על פי שלא ביקש ממנו וכל שכן שהקב"ה ימחול לנו שאנו מבקשים ומתחננים לפניו )עיין בא"ח וילך ה'(. המשנה באבות אומרת )ה, יא( : "ארבע מידות בדעות, נוח לכעוס ונח לרצות יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו וכו'. ובמשנה יב מביאים ארבע מידות בתלמידים, מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו וכו'. ובמשנה י' )שם( כתוב: "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית וכו' שלי שלי ושלך שלי רשע". המשניות הראשונות עוסקות בתכונות האדם ולכן לכל אחת מהמידות ישנה הגדרה משלה, אבל במשנה י' אנו רואים שיש הגדרה של "רשע", מכיון שכשעושה מעשים בפועל זה חמור יותר. שיכור שהזיק קם רבא שחטיה לרבי זירא הגמרא במגילה אומרת )דף ז' ע"א(: "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורב זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחרת בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". המהרש"א פירש, שלא היה כאן ענין של מיתה ממש, אלא שר' זירא מתוך ששתה יותר מידי, נטה למות )מגילה ז' ע"ב(. כל רב המוזכר בשמו בגמרא מסוגל להחיות מתים כל רב שמוזכר בגמרא בשמו, בין תנא ובין אמורא, יכול להחיות מתים. ומה שכתוב בגמרא "ההוא גברא" הכוונה לחכם ולא לסתם אדם, אבל אין לו את היכולת להחיות מתים. הגמרא בברכות דנה אם תפילת ערבית רשות או חובה, וכתוב שאחד מצורבא מרבנן שאל שאלה, ואח"כ אומרת הגמרא שאותו צורבא מרבנן היה רשב"י. כשהוא שאל את השאלה הוא היה בחור צעיר, ואח"כ נעשה לרשב"י. עוף שקינן על ראש אדם בגמרא ישנם שאלות רבות ומגוונות, כגון בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו, קב בארבע אמות מאי טעמא וכו' )כמובא בב"מ דף כא( וכדו', ולא יאמר אדם איני מבין כיצד התיאור שבשאלה יכול להיות, כי אם הגמרא מביאה דוגמא מסויימת כך צריך להיות, ואתה לא הבנת את דבריה. ואני רגיל לספר, מורנו ורבנו ועטרת ראשנו ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא, ואני קורא לו "רב רבנן" כי כל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא ברח מארץ ישראל למצרים ושם כבדוהו מאד, והוא היה מרביץ תורה ברבים. פעם אחת הם למדו במסכת חולין את הסוגיה העוסקת בעוף שקינן על ראשו של אדם )עיין חולין דף קל"ט ע"ב( - אם חייב בשילוח הקן או לא )כי כתוב בדברים כב, ו: "כי יקרא קן ציפור לפניך" היינו דוקא על הארץ או בקן על העץ אבל לא על ראש בן אדם(. אחד מהנוכחים בשיעור שאל, כיצד הגמרא מביאה דוגמא לא מציאותית. אמר לו ראש הישיבה כך כתוב בגמרא, אך לא נחה דעתו של השואל. לא עברו מספר רגעים והנה נכנס אדם אחד לחדר, והרב שרצה להסיח את דעתם מהנושא שאל אותו: מנין כבודו? והאורח ענה לו שבא מהודו. אמר לו ראש הישיבה תספר לנו איזה חידושים ראית בהודו, והלה התחיל לספר שראה פקיר אחד עומד כמה שעות כמו פסל ואם זורקים עליו אבן הוא לא זז, וגם ראה שיונה אוכלת חיטים מעל ראשו. אמר ראש הישיבה לשואל, הנה אתה רואה שיש דוגמא לעוף שקינן על ראש אדם, ואל תתמה על דברי חז"ל שכל דבריהם אמת ויציב ונכון וקיים. יש אנשים שרוצים לעשות צנזורה על הגמרא שלנו אבל אין דבר כזה וצריך ללמוד הכל, ואם חז"ל כתבו זאת, זה קדש קדשים. הגמרא אומרת )ב"מ פ"ו ע"א( "רב אשי ורבינא סוף הוראה". ואם אדם מחפש דבר הלכה שאינו בבבלי או בירושלמי, אינו יכול לדמות מלתא למלתא אלא אם כן הוא תלמיד חכם מובהק. כי מלאה הארץ דעה את ה' כשיבא המשיח כתוב "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" )ישעיה יא, ט(, ואז לא יהיה צורך שאחד ילמד את חברו, אלא כולם ידעו ללמוד מקטנם ועד גדלם, אבל כל זה באופן יחסי, למשל, אחד ידע שתי מסכתות, וחברו ידע אחת עשרה מסכתות, ואחד ידע את כל הש"ס וכו', כל אחד על פי מה שטרח ולמד. אנחנו רוצים להגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. *רוצים לקבל באמייל כל שבוע!! שלחו לנו בבקשה באמייל ל- webmaster@harav.org www.harav.org