מאמר ביקורת חובותיו של בנק כלפי "מתאבד כלכלי" מחברים: עו"ד עפר בראון ועו"ד טלי גראיפר מהן חובותיו של בנק כלפי לקוחו במקרה שבו הבנק סבור כי התנהלותו הפיננסית של אותו לקוח עשויה להובילו ל"התאבדות כלכלית" (כלומר, להפסד כספו של הלקוח עקב השקעות מסוכנות)? האם הבנק יוצא ידי חובתו במתן האפשרות ללקוח לפעול בחשבונו כאוותנפשו ומתן אזהרות כלליות; או שמא על הבנק לשמש מעין "אפוטרופוס" על לקוחו ובמקרה הצורך אף לפגוע באוטונומיה הכלכלית של לקוחו ולעצור את פעילותו בחשבון הבנק לפי שיקול דעתו הוא? בשאלות מעניינות אלה עסקה סגנית הנשיאה (כתוארה דאז) כב' השופטת (בדימוס) ד"ר דרורה פלפל, בפסק הדין שניתן בת.א. (ת"א) 2150/08 תא בנק מזרחיטפחות בע"מ נ' אורלי הרן (פורסם בנבו, 8.7.2013) (להלן: "עניין הרן"). בפסק דין זה נדונה תביעה כספית שהגיש בנק מזרחיטפחות (להלן: "הבנק") נגד לקוחתו (להלן: "הלקוחה" או "הגב' הרן") בגין חובות שנוצרו בחשבון אותו ניהלה אצלו. העובדות בתמצית הן אלה הלקוחה היא אישה בגירה ומנוסה שחלתה בסרטן ועברה בעת הרלוונטית לתביעה טיפולים כימותרפיים, היא העניקה לבנה ייפוי כוח לבצע פעולות בחשבון הבנק שלה, לרבות פעולות המוגדרות "בסיכון גבוה" (השקעות בניירות ערך, מכשירים פיננסיים שונים כגון קניה ומכירה של תוכניות עתידיות ואופציות הנסחרות בבורסות בארץ ובחו"ל). במשך תקופה של כשלוש שנים ביצע בנה של הלקוחה פעולות ספקולטיביות בחשבון, הכרוכות "בסיכון כספי בלתי מוגבל", תוך חריגה משמעותית מרמת הסיכון שהייתה מקובלת בתיק ההשקעות של הגב' הרן בעשרות השנים הקודמות. פעולותיו של הבן הובילו לא רק להפסד כל כספיה של הלקוחה בחשבון זה, אלא גם ליצירת חובות כלפי הבנק בסכום העולה על 12 מיליון ש"ח. הלקוחה טענה כי הבנק הינו אחראי ישיר להפסדים הכספיים שנגרמו לה וכן להיווצרות החוב שהבנק נמנע מלפעול למניעת הנזק שנגרם, וזאת על אף שידע כי בוצעו בפעולות חריגות בחשבונה. לבנק, משום באופן תקדימי (ושנוי במחלוקת), קבע בית המשפט המחוזי, כי "הבנק אמור לשמש אפוטרופוס למתאבד 1 הכלכלי", והטיל עליו אחריות למניעת "התאבדותו הכלכלית" של לקוחו מכוח הדוקטרינה של אשם תורם. וכך קבעה כבוד השופטת פלפל בפסק דינה: "הבנק אמור לשמש אפוטרופוס למתאבד הכלכלי: כשם שבדין הפלילי יש חובה מכח הדין למנוע התאבדות פיסית, אזי מכח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, מכח חובת תום הלב והדרך המקובלת, בשלב שהבנק מגיע למסקנה כי התנהלות הלקוח בין בעצמו ובין באמצעות באכוחו, לא רק שמסיימת את כל הבטחונות בבנק (שזה אינטרס של הבנק) אלא עוד לפני כן, עלולה לגרום בזמן קצר להתאבדות כלכלית של הלקוח, יש לעצור את פעילותו של הלקוח בחשבון" (ראו בעמ' 18 לפסק הדין). לאור האמור קבעה כבוד השופטת פלפל, כי הבנק יישא במחצית ההפסדים שנגרמו ללקוחה. 1 הדוקטרינה של "אשם תורם" נועדה להסדיר את היקף חבות הניזוק אשר בהתנהגותו תרם לנזק אותו סבל מן המזיק. \ C:\Users\lkuzi\Desktopמאמרים וחוזרים לאתר\מאמר ביקורת
2 על פסק דין זה הגישו שני הצדדים ערעור, וכך התגלגל המקרה לפתחו של בית המשפט העליון (הערעורים נדונו בפני כבוד השופטים חיות, שהם וברון). בית המשפט העליון לא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לפתחו כדי לנהל דיון מעמיק לגופו של עניין בשאלת האחריות או "האשם התורם" של הבנק, ולקבוע הלכה ברורה ומנומקת בעניין בסוגית אחריותו של בנק במקרים כאלה; אלא ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהכרעה על דרך הפשרה, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984, והפחית את שעור חלקו של הבנק בהפסדי הלקוח מ 50% ל 25%. לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, פורסם ביום 14.7.2015 במוסף "דין וחשבון" של העיתון "גלובס" טור פרי עטה של כבוד השופטת (בדימוס) פלפל, אשר בו יצאה השופטת להגנת פסק דינה שבוטל ולהבהרה, כי על אף הביטול (הטכני לגישתה) של פסק דינה, מפסק דינו של בית המשפט העליון עולה כי בית המשפט העליון דווקא אימץ את מסקנותיה, וכי הדבר הביא ליצירת הלכה חדשה בדבר חובתו של בנק כלפי "מתאבד כלכלי". האם אכן ניתן לקבוע, כעמדתה של כבוד השופטת פלפל, כי בית המשפט העליון אימץ את מסקנותיה ויצר למעשה הלכה חדשה בנדון? האם מלכתחילה פסק דינה של כבוד השופטת פלפל הוא פסק דין נכון וראוי? הסמכת בית המשפט בידי הצדדים ליתן פסק דין על דרך הפשרה, כפי שנעשה בעניין הרן, מטרתה לקצר את משך ההתדיינות ולגדר את סיכוני הצדדים. קשה לראות בהחלטה על דרך הפשרה הכרעה לגופו של עניין, ועלכן לא ניתן גם לייחס לעובדה שהבנק הסכים לפשרה משום "הודאה" באחריותו, כפי שמנסה השופטת פלפל לעשות במאמרה. מטבע הדברים פסק דין על דרך הפשרה איננו מנומק, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו על הכרעות עובדתיות או על פרשנות הדין, וכפועל יוצא מכך גם לא על יישום הדין בנסיבות הרלוונטיות. לעניין תוכן פסק הדין, אין חולק, ובעניין זה קיימת הלכה מושרשת של בית המשפט העליון כמו גם הוראות דין 2 קונקרטיות, כי בנק חב חובת זהירות וחובת אמון כלפי לקוחותיו כמו גם חובת תום לב מוגברת. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה בפערי הכוחות שבין בנק ללקוחותיו, שהרי העוצמה הכלכלית של הבנק מונעת מן הלקוח את היכולת להתמודד עם הבנק כשווה, ויוצרת פער בין כושר המיקוח של הלקוח ובין זה של הבנק המאפשרת לבנק למעשה להכתיב את תנאי ההתקשרות עם הלקוח מבלי שניתן יהיה לשנותם. מורכבותם של חוזים בנקאיים, המהווים לרוב חוזים אחידים, והקושי בהבנתם הובילו את המחוקק ואת בתי המשפט במהלך השנים לשוב ולהדגיש את חובות הגילוי של הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי מקבלי שירות. חובה זו מוצאת את ביטויה, בין היתר בסעיפים 53 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א 1981, שעניינם איסור 3 הטעיה, איסור פגיעה לרבות ניצול מצוקה (השפעה בלתיהוגנת), וגילוי נאות. נשאלת בהקשר זה השאלה, האם היה מקום להרחיב חובות האמון וחובת תום הלב, בצורה כה דראסטית, כפי שעשתה כבוד השופטת פלפל בפסק דינה, ולהטיל על הבנק, יש מאין, חובה לשמש כאפוטרופוס על לקוחותיו, או אפילו לשמש כמעין יועץ משפטי או פיננסי לכל לקוח? 2 ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות בישראל נ' צבאח, פ"ד מ"ח( 2 ) 573; סעיפים 35 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; כב' השופט חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' שרגא פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מ"ז( 5 ) 31. ראו גם: חובות החלות על בנקים של המחברים עוה"ד גלעד נרקיס ומירב מור, כרך א' (הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכל בע"מ, 2002) בעמודים 121 158, 229 254,.306 273 3 ראו גם הוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א 1981. \ C:\Users\lkuzi\Desktopמאמרים וחוזרים לאתר\מאמר ביקורת
ת( 3 כפי שהיטיבה לציין כבוד השופטת פלפל עצמה בפסק דינה, בפסיקות עבר בהן נדונו שאלות דומות, קבעו בתי המשפט כי הבנק אינו אפוטרופוס על כספי לקוחותיו, ואינו רשאי לפגוע באוטונומיה הכלכלית שלהם. כך, בת.א "א) 2759/98 יעקבי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (16.12.2008, בנבו) אליו הפנה בית משפט המחוזי בעצמו בפסק דינו, נקבע כי: "...יש להיזהר מפני הפיכתו של הבנק למעין אפוטרופוס על לקוחותיו, ויש לנקוט משנה זהירות עת מטילים עליו חובה לאסור על לקוח, שהינו בעל רכוש ובטחונות, למשוך כספים מן הבנק ולהגדיל את יתרת החובה בחשבונו." ראו גם דבריו של כב' השופט ש' פינקלמן, בת.א. (חי') 1046/91 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מרגליות, (12.3.1996, בנבו): "בית המשפט לא ימנה עצמו אפוטרופוס לכל בוגר". על כן, ציינה כבוד השופטת פלפל בעניין הרן, כי ככלל חובתו של הבנקאי מתמצית בלוודא שהלקוח מכיר את הפעולות ומבין את הייעוץ שניתן לו וזאת אף אם לבסוף הוא מחליט אחרת. בית המשפט גם ציין לעניין זה, כי על בנק לסרב לבצע פעולה חריגה רק בנסיבות מיוחדות. לגישתנו, עם כל הכבוד הראוי, ספק רב אם נכון לקבוע, כפי שעשה בית המשפט בעניין הרן, כי לבנק אחריות לעצור את פעילותו של לקוחו שהוא "מתאבד כלכלי" בכל מקרה; ויש מקום לסבור, כי בית המשפט בהחילו דוקטרינה זו על נסיבות אותו מקרה, קל וחומר ברמה מוגברת של 50%, הטיל על הבנקים נטל כבד אשר ספק אם נכון, ראוי, צודק ומעשי להטיל עליהם. כדי לבסס את מסקנתו כאמור הביא בית המשפט שורה של הוראות חוק מדיסציפלינות משפטיות שונות הבאות לבסס לכאורה את ה"סמכויות האפוטרופסיות" של הבנק. אלא, שדווקא הפנייה לדברי חקיקה המקנים לבנק סמכות להגביל לקוח או לפעול שלא על דעתו (למשל חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א 1981) מעידים כי מקרים כאלו צריכים להיקבע בדבר חקיקה ולא במסגרת פסיקת בית המשפט. זאת ועוד, פסק דינו של בית המשפט דורש למעשה מהבנק לפעול באופן שיש בו שלילה של הכשרות המשפטית של הלקוח לביצוע פעולות מסוימות. מדובר בסנקציה חמורה, אשר כמדיניות משפטית ספק אם ניתן לאפשרה בלא אישור של בית המשפט (כמתחייב מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962). סירובו של בנק לבצע פעולה שהלקוח דורש את ביצועה מהווה גם הפרה של הסכמים בינו לבין לקוחו ושל חובות הנאמנות שלו כלפיו. לבצען. בסירובו חושף הבנק אינו מחויב להסכים לפעולות הלקוח, הבנק גם את עצמו לתביעה הגיונן או כדאיותן, מצד הלקוח בגין הנזק כדי שתחול עליו חובה שעשוי להיגרם ללקוח כתוצאה מהסירוב. אלא שפסק דינה של השופטת פלפל אינו מעניק לבנק חסינות מפני תביעת לקוח ואינו מקטין את אחריותו מקום שבו פעל הבנק ליישום הוראות פסק הדין בעניין הרן. טול למשל מקרה אשר בו הבנק סבור כי אחד מלקוחותיו מבצע פעולה מסוכנת, שכן הוא בחר להשקיע את כל הונו בנייר ערך מסוים, שביצועיו בשנים האחרונות חלשים למדי. נניח שהבנק מונע מהלקוח לבצע את הפעולה, אך למחרת היום מסתבר שערכו של נייר הערך נסק בעשרות אחוזים (כך שהלקוח היה עשוי להרוויח הון רב). האם העובדה שהבנק יישם את הוראות פסק הדין בעניין הרן, וסירב לבצע את הנחיית הקניה של הלקוח, יקנו לו חסינות מפני תביעה של הלקוח? נדמה כי התשובה לכך תהיה שלילית. נראה כי אחת הסיבות שהביאו את בית המשפט לתוצאה אליה הגיע, הייתה כי הפעולות שהובילו לנזק היו השקעות בניירות ערך ספקולטיביים, אשר למסחר בהם דרושה מומחיות גבוהה. במצב דברים כזה, יש שיאמרו שכל השקעה בניירות מסוג זה, בוודאי כאשר היא נעשית בסכומים גבוהים, הינה בפוטנציה לפחות, הימור מסוכן או סוג של "התאבדות כלכלית". משמעות הדבר היא למעשה שלילת יכולת הפעולה של לקוחות הבנק בענפי מסחר שונים בניירות ערך המקובלים היום בארץ ובעולם. נהיר, כי לא לזה כיוון בית המשפט הנכבד בעניין הרן. \ C:\Users\lkuzi\Desktopמאמרים וחוזרים לאתר\מאמר ביקורת
4 נעיר גם, כי המונח "מתאבד כלכלי" מניח בתוכו כי מבצע הפעולות אדיש לתוצאת פעולותיו. אדישות כזו מצד מבצע הפעולות יכולה לנבוע מאי הבנת הסיכונים, מאהבת סיכון, כמו גם מקיומו של חוסן כלכלי. ברור הוא כי אין דין השקעה של 10,000 בנייר ערך "מסוכן" כדין השקעה של 10 מליון באותו נייר ערך. יתכן כי עבור לקוח מבוסס ובעל נכסים רבים השקעת הסכום של 10,000 בנייר כזה תראה כסבירה וטריוויאלית ולכן תיתפס בעיניו כסיכון סביר ורק השקעה של 10 מיליון תראה לו משמעותית מספיק כדי להוות סיכון בלתי סביר. מאידך, עבור לקוח שמצבו הפיננסי שונה, גם השקעה של 10,000 עלולה להוות "התאבדות כלכלית". צא ולמד שגובה הסכום שבסיכון ומשמעותו עבור המשקיע נגזרים במידה רבה מאיתנותו הכלכלית של המשקיע (אשר אינה קשורה דווקא לחשבון הבנק הספציפי שבו מתבצעת ההשקעה) ומאהבת הסיכון שלו. משמעות הדבר היא ש"התאבדות כלכלית" שונה היא מאדם לאדם לפיו נתוניו ונטיותיו. משמע, הטלת חובה על הבנק לבחון את טיב הפעולה ולהפעיל את סמכותו כ"אפוטרופוס" כוללת בחובה גם את הצורך לבדוק כל פעולה של כל לקוח בחשבון, גם בסכומים נמוכים, וגם חובה לבחון את איתנות מצבו הפיננסי והכלכלי של כל לקוח גם מחוץ להשקעותיו באותו חשבון ואולי אף מעבר לחשבונותיו בבנק עצמו. יחד עם זאת, יתכן וביצוע פעולה חריגה בודדת או אף מספר בודד של פעולות חריגות בחשבון הלקוח, מצדיקה הדלקת "נורת אזהרה" אצל הבנק למשל, חובה לבדוק כי אכן הלקוח הוא זה אשר מבצע את הפעולה וכי היא על דעתו. ואולם, כאשר מדובר בפעולות אשר נעשות על פני שנים (ובעניין הרן דובר בפעולות שבוצעו משך כ 3 שנים), הרי שיש בכך שינוי של אופי הפעילות בתיק הלקוח וכבר קשה לראות חובה המוטלת על הבנק להיזקק לאותה "נורת אזהרה". יתרה מכך, גם אילו היינו סבורים כי יש לקבל את העמדה לפיה יש מקום לקבוע חובה כללית על בנק כלפי "מתאבד כלכלי", הרי שבכל מקרה, ספק אם הנסיבות שמתוארות בפסקהדין הצדיקו הטלת חובה זו על הבנק. מהעובדות שתוארו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה, כי הלקוחה הייתה אישה משכילה, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ומינהל עסקים, ששקדה בזמן הרלוונטי על עבודת הדוקטורט שלה במשפטים, והיה לה חשבון פעיל וסולידי בבנק במשך שנים רבות; בשלב מסוים, החל בנה לפעול בחשבון זה ולסחור בו בניירות ערך; בעקבות כך פתחה הלקוחה חשבון נוסף ונפרד לצורך ניהולו על ידי בנה והעניקה לו יפוי כח לצורך כך; מטרת פתיחת החשבון הנפרד הייתה להגביל את סכום הפעילות של הבן ולא לאפשר לו לפעול בכספים ובניירות הערך שבחשבון הראשון. אין מחלוקת כי הלקוחה חתמה על כל המסמכים הרלבנטיים לגבי פתיחת חשבון הבנק ואישור לביצוע הפעולות אותן ביצע הבן, לרבות פעולות במטבע חוץ, ניירות ערך, במכשירים פיננסיים, תוכניות עתידיות ואופציות הנסחרות בבורסות בארץ ובחו"ל וכן אישרה כי היא מודעת למהות העסקאות לסוגיהן ולסיכון הרב הכרוך בהן ולכך כי היא עלולה להיות חשופה לסיכון כספי בלתי מוגבל. יתרה מכך, לפי בקשתו של הבן, הוסיפה הלקוחה והזרימה כספים נוספים לחשבון השני, כשבנה יצר בו הפסדים נכבדים. הבנק עדכן את הלקוחה מעת לעת בדבר מצב החשבון והחריגות בו, אך היא הפנתה את פקידי הבנק לבנה ולא הראתה עניין מיוחד בנעשה בחשבון ובאזהרות הבנק. ניכר, כי הגב' הרן הייתה מודעת היטב לכך שפעילות בנה בחשבון הינה בעלת אופי ספקולטיבי ומסוכן וכי היא עלולה להסב לה הפסדים כספיים, אלא שהיא בחרה באפן מודע להישאר פאסיבית. יתכן שהתנהגותה נבעה מהתעסקותה בהחלמתה האישית ממחלת הסרטן באותה תקופה. תיאור זה אמנם מעורר רגשות אמפאתיים כלפיה, אך אין בו כדי להוות הצדקה להטלת חובה כה דראסטית, כוללת ומקיפה על הבנק. \ C:\Users\lkuzi\Desktopמאמרים וחוזרים לאתר\מאמר ביקורת
5 בית המשפט המחוזי מצא לנכון להטיל על הבנק "אשם תורם" במקרה זה, בין היתר, מהטעם שהלקוחה לא ניהלה את החשבון בעצמה אלא "הובלה" להשקעות באמצעות בנה. ואולם, כל עוד לא הוכח כי מדובר במרמה, עושק או פעולות השוללות את הרצון החופשי של הלקוחה או פוגמות בשיקול דעתה, לא ברור מדוע יש להטיל על הבנק חובה לבחון אם החלטת הלקוחה בעניין זה הייתה מושכלת. אילו הייתה הגב' הרן שוכרת את שירותיו של יועץ השקעות ומעניקה לו יפוי כח לפעול בחשבון, ספק אם בית המשפט היה ממהר להטיל על הבנק חובה כפי שהטיל, אפילו נגרמו ללקוחה הפסדים. ואולם, מה היה על הבנק לעשות אילו סבר שהיועץ אינו נותן ללקוחה יעוץ נכון או טוב? מדוע נדרש הבנק לבחון ולהטיל דופי בבחירת הנתבעת בעניין זה? על כן, אנו סבורים, כי גם אם באופן עקרוני נכון להטיל על בנקים חובות מסוימים כלפי פעולות בעלות פרופיל סיכון גבוה במיוחד, בערכים כספיים גבוהים, שניתן לראות במי שמבצע אותן כנוטל סיכון לאסביר ולכן גם כ"מתאבד כלכלי", הרי שחובה זו אינה חלה במקרה דנן, שעה שבעלת החשבון הייתה אישה משכילה, המודעת היטב לטיב הפעולות שבכוונת בנה לבצע בחשבון ופתחה עבורו את החשבון לצורך זה בדיוק ואף הוסיפה והעבירה לו כספים לשם ביצוע השקעותיו והתעלמה מאזהרות חוזרות של הבנק; נראה גם כי טענות הלקוחה בעניין הרן כלפי הבנק ביחס לאחריותו, הינן חוכמה שבדיעבד נוכח ההפסדים שנוצרו בחשבון. בכל מקרה, וגם אילו היה מקום לחייב את הבנק באשם תורם מסוים, נראה לנו כי נוכח נסיבות המקרה 50% מגובה החוב הינו סכום גבוה באופן בלתי סביר. גם אם לבנק ישנה אחריות כלשהי כלפי הלקוח למניעת פעולות מסוכנות במיוחד שתכליתן נראות בלתי סבירות בעליל, הרי בראש ובראשונה האחריות לנזק מוטלת על הלקוח עצמו. הטלת אחריות שווה על הלקוח ועל הבנק כאמור משנה, לדעתנו, את חלוקת הסיכונים והסיכויים בין הבנק ללקוח באופן בלתי סביר. ודוק: אין כוונתנו כי הבנק פטור מכל חובה להתריע בפני לקוחותיו לפני ביצוע פעולות ספקולטיביות או חריגות שיש בהן סיכון רב ולייעץ ללקוחותיו בעניינים כאלו. ואולם, מכאן ועד לקביעת סמכות לשלול את כשרותו המשפטית של הלקוח וחובה לסרב לבצע פעולות מסוימות עוד ארוכה הדרך. לגישתנו, אין הלקוח יכול להסתמך על חובת האמון שחב הבנק כלפיו כמזור לכל נזק שביצע בעצמו בחשבונו שעה שהוא עצמו "עוצם עיניים" באופן רשלני. בפרשת הרן, הלקוחה ידעה על מצב חשבונה וגם על הפעולות שביצע בו בנה (שהרי הבנק עדכן אותה בכך), ואף אם לא הבינה את כל הפעולות לאשורן, ודאי הייתה מודעת לסיכון הכלכלי שכרוך בהן, ובכך די. בשולי הדברים נוסיף ונציין, כי על אף עמדתה של כב' השופטת פלפל בדבר יצירתה של "הלכה מחייבת", נדמה שבתי המשפט לא ששים להחילה במקרים אחרים. כך למשל, בת"א (ת"א) 164333/09 ת"א (ת"א) 16433309 ד"ר שלמה כהן, עו"ד נ' בנק הפועלים בע"מ (6.5.2014, נבו), נדונה תביעה של עו"ד נגד בנק בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מניהול תיקי השקעות בבנק, בטענה של התרשלות הבנק ו/או הפרת חובת נאמנות וזהירות כלפיו. באותו מקרה סירב כבוד השופט מיכאל תמיר להחיל את הלכת הרן והעדיף להסתמך על ההלכה אשר על פיה הבנק אינו אפוטרופוס על כספי לקוחותיו ואינו אמור להתערב בשיקול הדעת שלהם, אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות. לגישתו, במקרה זה לא התקיימו נסיבות קיצוניות וחריגות ולא ניתן לראות באותו מקרה "התאבדות כלכלית" המצדיקה התערבות של הבנק בשיקול דעת הלקוח. במקרה זה דובר על עו"ד ותיק שניהל בעצמו את תיק ההשקעות שלו בבנק במשך למעלה מ 15 שנה, ללא כל ייעוץ מהבנק. על כן, קבע בית המשפט שלא הוכח שהבנק הפר את חובת האמון המוטלת עליו כלפי לקוחו. \ C:\Users\lkuzi\Desktopמאמרים וחוזרים לאתר\מאמר ביקורת
6 בית המשפט הוסיף וקבע, כי גם אם היה נקבע כי הבנק הפר את חובת האמון כאמור, עדיין היה בית המשפט מייחס לתובע (הלקוח) אשם תורם בגובה 100%. הסיבה לכך, הינה כי פעולות התובע שהובילו לנזק הנתבע על ידו ננקטו על ידו באופן זהה במשך שנים רבות, ללא שהוא ביקש ייעוץ מהבנק ו/או ביצע בדיקות מקדימות כלשהן בעצמו או באמצעות מי מטעמו. בית המשפט מוסיף, כי גם אם לא ידע בדבר הסיכונים הכרוכים בפעולות, התובע היה בעל ידע ואמצעים כספיים מספיקים כדי לקבל ייעוץ, מהבנק או מכל גורם אחר, לגבי הסיכונים הכרוכים בביצוע העסקאות כפי שביקש לבצע אותן. ואם נצטט את דברי בית המשפט באותו עניין: "משקיע וותיק ומנוסה שאינו מבקש לקבל ייעוץ השקעות מהבנק, ואינו מבצע בדיקות כלשהן לגבי הדרך המומלצת לביצוע עסקאות רכישה של ניירות ערך בסכום כולל של מילוני ש"ח, אינו יכול להלין אלא על עצמו. מכאן שאם נגרמו לתובע נזקים כלשהם כתוצאה מרכישת תעודות הסל ב'מרקט', התובע הוא שנושא במלוא האחריות לכך." אם נשווה לעניין הרן הרי גם שם התנהלות הבן בחשבון אמו שמשכה מספר שנים ואף שקיבל ייעוץ (כנראה חלקי) מהבנק פעמים רבות, בחר להתעלם ממנו, ולא קיבל ייעוץ עצמאי אחר על אף שהיה בעל אמצעים לכך. על פניו, נראה כי ההבדל היחיד הוא כי בעניין הרן מי שביצע את הפעולות לא היה הלקוח כי אם מיופה כוח צעיר וכי זה לא היה "משקיע מנוסה" כבעניין כהן. ואולם, מדובר בהחלטה של בעל החשבון ולא ברור מדוע על הבנק להתערב בשיקול דעתו של זה. גם בת"א (ת"א) 67867/07 חדד ניסים נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף יהודה הלוי (20.4.2015, נבו), חזר כבוד השופט מיכאל תמיר על דבריו בעניין שלמה כהן ואיבחן את נסיבות עניין הרן באופן שלא יחייב את יישום ההלכה שם על העניין שבפניו. באותו מקרה דובר על תביעת לקוח נגד הבנק בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מביצוע פעולות בתיק השקעות. בית המשפט דחה את תביעתו של התובע נגד הבנק, בגין נזקים נטענים שנגרמו לו כתוצאה מניהול כושל של תיק ההשקעות שלו וקבע כי אין מקום להחיל את הלכת הרן מאחר ולהבדיל מעניין הרן, בעניין זה לא דובר בפעולות שביצע מיופה כוח בחשבון אלא בעל החשבון עצמו, לאחר שהבין והיה מודע לסיכון שבפעילותיו. ראו בעניין זה גם ת"א (ת"א) 112031009 סיגלית עזיזה באייבצאייב כתב נ' רונן זאבי (3.2.2015, נבו), שם נדחתה תביעה של לקוחה נגד בנק (ואדם נוסף), בטענה כי זה התרשל כלפיה, הפר את חובת האמון, הנאמנות והזהירות כלפיה, בכך שלא מנע את משיכת הכספים עלידה. גם בעניין זה קבע בית המשפט (כבוד השופטת אילה גזית) כי הלכת הרן מתאימה לנסיבות מיוחדות בלבד, שלא התקיימו במקרה זה, כאשר הכלל הוא כי הבנק אינו אפוטרופוס על כספי לקוחותיו, ולא אמור להתערב בשיקול הדעת שלהם. באותו מקרה, קבע בית המשפט כי הלקוחה ניהלה חשבון באופן עצמאי במשך שנים רבות, הייתה החלטית לגבי הנעשה בחשבונה וידעה להפעיל שיקול דעת עצמאי בנוגע לכספיה. גם בעניין הרן התובעת ניהלה את חשבונה בעבר באופן אישי, וכאשר נתנה את ייפוי הכוח לבנה עשתהכן לא משום שלא הייתה מסוגלת לנהל עוד את חשבונה, אלא משום שזה ביקש לנהל את חשבונה ולבצע בו פעולות ספקולטיביות שונות בתקווה להשאת רווחים מהירים. הנתבעת אף פתחה עבורו חשבון בנק נפרד לצורך כך במיוחד, תוך הבנה גמורה לכך שכשם שפעולותיו יכולות להשיא רווחים הן גם עלולות להסב לה הפסדים. לסיכום, אנו סבורים כי החלת חובה על הבנק למנוע "התאבדות כלכלית" של כל לקוח, כאשר אין חשש להטעיה, ניצול ויוצ"ב הינה חובה מרחיקתלכת שספק אם היא סבירה והוגנת כלפי הבנק. גם אילו היה מקום לקבוע חובה כאמור, אנו סבורים כי עניין הרן אינו המקרה המתאים לכך. בכל מקרה, לדעתנו חלוקת האחריות שקבע בית המשפט המחוזי מחמירה מאוד עם הבנק. \ C:\Users\lkuzi\Desktopמאמרים וחוזרים לאתר\מאמר ביקורת