65 פרשת קרח תשע"א התפקידים השונים של כהנים ולויים, העולים בפרשת השבוע בהקשר מרד קרח ועדתו, מכוונים אותנו לדון במאמר השבוע במצווה המשתפת את שתי הקבוצות: נטילת ידי הכהנים על-ידי לויים. מה גדר מצווה זו? האם חובה על הלויים ליטול ידי הכהנים? האם מותר ללויים לעבור לפני המתפללים לצורך קיום המצווה? מה עושים כשאין לויים? שאלות אלו, ועוד, ידונו במאמר השבועי. תפקיד הלויים ברחיצת ידי הכהנים בפרשת השבוע לומדים אנו על המחלוקת הקשה והטראגית של קרח ועדתו. הפסוק מבאר שהמאבק סב סביב שאלת הכהונה: קרח ועדתו לא הסתפקו במעמדם כבני לוי, וביקשו גם לשמש בכהונה. על זאת גוער בהם משה רבנו )במדבר טז, ט(: "המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם". מכאן ניתן ללמוד על ההבדל בין הכהנים ובין שאר שבט לוי. כל שבט לוי נבדל לעבודת ה'. אולם, הכהנים זוכים למעלה יתרה בכך שהם קדושים, כדברי קרח: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". טענת קרח הייתה שכל העדה קדושים, העם כולו כטלית שכולה תכלת ולכן מעמד הכהונה אינו מוצדק. מול טענה זו השיב משה: "ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך וביקשתם גם כהונה". משה לא חלק על הנחת קרח בנוגע לקדושת הכהונה; הוא חלק על הטיעון ש"כולם קדושים". אמנם, בני לוי נבדלו לעבודת ה', אבל הם לא נתקדשו בקדושת הכהונה. טענת קרח ועדתו, המבקשת לשבור את המערכת המעמדית של בני ישראל, אינה עומדת במבחן המציאות. בחרנו בהזדמנות זו, לדון בהלכה המשלבת כהנים ולויים. הלכה אחת ויחידה ישנה בזמן הזה המזמינה יחדיו כהנים ולויים, והיא הלכת נטילת ידי הכהנים לפני ברכת כהנים. ההלכה בלשון השולחן ערוך נכתבה כך: )או"ח סימן קכח, ו(, "והלוי יוצק מים על ידיהם". מה גדרה של הלכה זו? האם חובה על הלויים ליטול ידי אחיהם בני אהרון? האם כמה לויים יכולים להשתתף במצווה? מה עושים כשאין לויים? נעיין בס"ד במקורות ההלכה, ונשתדל להנהיר את גדריה ופרטיה. חובת נטילת ידיים של כהנים עיקר חיוב נטילת ידיים לפני נשיאת כפים נסמך על דברי הכתוב, "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'". כלומר, כשתשאו את ידיכם, קדשו אותם בתחילה בנטילה. רק לאחר מכן, ברכו ברכת ה' ברכת כהנים )משנה ברורה, סימן קכח, ס"ק יט(. מקור ההלכה בדברי הגמרא )סוטה קוראים יקרים! בפרשת השבוע אנו למדים על מרד קרח ועדתו. חז"ל אומרים שקרח היה פיקח גדול )במדבר רבה יח, ג(, וברור מתוך הפסוקים שהוא היה מנהיג מחונן. יש להתבונן בשיטת קרח במחלוקתו עם משה רבנו, ולהפיק לקחים לתקופתנו אנו. טענת אנשי קרח מול משה הייתה מרחיקת-לכת: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבר להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר". קשה לשער איך נאזרו אנשי קרח עוז לחלוק על שררת משה רבנו. הרי משה רבנו התמנה על-ידי הקב"ה, ודבר ה' דיבר בפיו? איך ניתן לחלוק על מנהיגותו ועל דבריו? רש"י מגלה שחרה לו לקרח על מינויו של אליצפן, שהתמנה לתפקיד שקרח חמד לעצמו. אמנם, המינוי נעשה על-פי הדיבור. אבל קרח סבר שאין בכך מניעה להגיש מועמדות אלטרנטיבית. כמו כן, יכלו קרח ואנשיו לחלוק על מנהיגותו של משה, ולחלוק על חלוקת המעמדות בין כהנים לבין לויים. הכל, לפי ראות עיניהם, היה פתוח. הרבה לפני זמנו, קרח אימץ את הגישה הפוסט-מודרנית "לאמת". האמת הינה דבר סובייקטיבי. כל אחד עם האמת שלו. אין אמת אבסולוטית. לכן, סבר קרח שאפילו ללא הרשאה אלוקית, הוא רשאי לשמש ככהן גדול. כפי שכותב הרמב"ן
לט(: "דאמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'". נחלקו הראשונים )רש"י והרמב"ם, כמבואר ב'בית יוסף', או"ח סימן קכח( בעניין כהן שנטל ידיו שחרית, אם צריך ליטול את ידיו שוב לכבוד נשיאת כפים. להלכה, פסק ה'שולחן ערוך' כדעת רש"י: "אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם". רק במקום שאין אפשרות ליטול ידיים, סומכים הכהנים על דעת הרמב"ם המקלה, ועולים לדוכן בלי ליטול שוב את ידיהם. ה'בית יוסף' הביא מדברי ה'ארחות חיים' )בשם בעל התמיד( שלמרות שבמקדש היו הכהנים נוטלים את ידיהם ורגליהם, כיום אין חובת נטילה אלא על הידיים, ולא על הרגלים. אולם, מציין שם ה'ארחות חיים' שב"אלו הארצות" נהגו לרחוץ אף את רגלי הכהנים, "ומנהג ישראל תורה היא". לא נודע לנו על מקום שמתקיים בו מנהג זה כיום, וכמו שכבר העיר ה'בית יוסף', "ואנו לא ראינו מעולם מי שנהג" )וכן כתב ב'דרכי משה', והרדב"ז במצודות דוד, מצוה עח, כתב שהיה נכון לרחוץ גם את הרגלים, אלא שלא נהגו כן(. מצוות הלוי ליטול ידי כהנים בגמרא לא הוזכרה הלכה הקובעת שידי הכהנים יינטלו על-ידי לויים. אולם, הלכה זו מופיעה ב'שולחן ערוך' )סעיף ו(, ומקורו )כמבואר ב'בית יוסף'( בדברי הזוהר הק', פרשת נשא )דף קמו, א-ב(: "תאנא, כהן דבעי לפרסא ידוי, בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה, דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא, מאן ידא דקדישא, דא ליואה, דבעי כהנא ליטול קדושה דמייא מידוי, דכתיב 'וקדשת את הלוים', הא אינון קדישין... דכל כהן דפריס ידוי, בעי לאתקדשא על ידא דקדישא". כלומר, כהן שבא לישא את כפיו בברכת העם, צריך תחילה להתקדש על-ידי קדושים. אין לו ליטול את ידי עצמו, ולא ליטול ידיו מישראל, אלא דווקא משבט לוי, עליהם נאמר "וקידשת את הלויים". הזוה"ק ממשיך ואומר שהברכה עצמה תלויה בהיות הלויים יוצקים מים על ידי הכהנים, וכמו שביאר בשו"ת מהר"ש הלוי )סימן ח(, "ואולי הוא אמצעי שלם כדי שתשרה שופע שובע רצון שוכני סנה על ידי הכהנים ויסכים דעת עליון ב"ה באותה ברכה בהיותם הידיים מקודשות ע"י הלוי". מדברי הזוה"ק משמע שנטילת ידי הכהנים היא מתפקידי הלויים, ומצווה עליהם למלא את תפקידם. בשו"ת מהר"ש הלוי )שם( אכן הזכיר כמה פעמים שכך היא "מצות הלוי", והדגיש כי "אע"פ שאינו מפורש בתלמוד ולא בשום פוסק, והזוהר ציווה עליו, ודאי דאין לזלזל על דבריו, ואדרבא, ראוי להחזיק במעוז מצוותיו חוקותיו ותורותיו... וחזינן כמה דינים שלא הוזכרו בתלמוד ולא בספרי הפוסקים, הביאם הרב בית יוסף מס' הזוהר ופסק כדבריו". גם ב'מטה משה' )דיני נשיאת כפים אות קפ( הדגיש שכך היא צורת הנטילה: "וכך יטול ידיו לא יטול ידיו כי אם מלוי כדאיתא בספר הזוהר". נטילת ידי הלויים בזוה"ק הנ"ל )בשם ספד"צ( הוסיף שצריך הלוי לקדש עצמו לפני שמקדש את הכהן על-ידי נטילתו, וכך פסק ב'שולחן ערוך' שיש ללוי ליטול ידי עצמו קודם שיצוק מים על ידי הכהנים. )במדבר טז, כא(, קרח שכנע את העם שהבכורות, ואפילו כל איש מישראל, ראויים לשמש בתפקיד הכהונה, ולהצטרף ל"אליטה" של האומה. "כל העדה כולם קדושים". במרדו נגד משה, מרד קרח במושג של אמת אלוקית. אליבא דקרח, ניתן ליצור 'אמת' ברצון וקביעה אנושית, ללא זיקה לאמיתות אלוקיות. המאבק הישיר היה מכוון מול משה רבנו, אבל בעומק, קרח נאבק מול סמכותו של הקב"ה, מול "חותמו של הקב"ה אמת". כדברי משה, קרח ועדתו היו "נועדים על ה'" )במדבר טז, יא(. הגמרא )ב"ב עד, א( מתעדת את מה שאירע לקרח בהמשך הימים. באחד ממסעותיו הנפלאים, הוביל המדריך את רבה בר בר חנה למקום שבו נבלע קרח לתוך הארץ. שם הבחין רבה בר בר חנה בשני סדקים עמוקים, מהם עלה עשן ללא הרף. כשהטה אזנו, שמע רבה את דברי קרח: "משה ותורתו אמת, והן בדאין". גורלו הסופי של שקר הוא להודות על האמת, ולגלות אור מתוך החושך. חיים אנחנו בעולם של שקר. לא רק שהאמת נעדרת, אלא טוענים כיום שאין אמת אובייקטיבית, אלא הכל תלוי- פרשנות, הכל תלוי-תרבות, תלוי-נרטיב, וכך הלאה. עלילת הדם המסורתית הפכה לעלילת דם 'מוסרית', המדברת בשם 'אמת מסוימת'. תפקידנו, בעולם חשוך, לדבוק במאמיתה של תורה, בקרני אור הבוקעים לתוך החושך, ומאירים לנו את הדרך בל ימעדו קרסולינו. כדוגמת קרח, יודעים אנו שיבוא יום שכל השקר כולו כעשן יכלה, ומתוך החושך יתגלה אור בהיר. תפילתו ותקוותנו שנזכה לראות את היום הגדול, במהרה בימנו אמן. 2 הכתובת שלך לכל שאלה בהלכה: Din.org.il
וכן כתב ה'לבוש' )קכח, ז( "דאם לא כן, איך יוסיפו קדושה והם אינם קדושים". כך פסקו גם ב'שולחן ערוך הרב' )סעיף י(. אולם כתב הרמ"א שאין המנהג כן, ואין הלויים נוטלים קודם ידי עצמם. ה'משנה ברורה' )ס"ק כג, ע"פ מגן אברהם וב"ח( כותב שאם הסיחו הלויים דעתם מאז שנטלו ידיהם בשחרית, טוב שיטלו ידיהם קודם נטילת ידי הכהנים וקל וחומר אם נגעו בגופם )במקומות מכוסים( שיש להם ליטול את ידיהם תחילה. אם כי נהגו לויים רבים שלא ליטול ידי עצמם קודם נטילת ידי הכהנים, באמת כתב ב'כנסת הגדולה' )הגהות בית יוסף, סימן קכח( שהמנהג פשוט ליטול גם הלויים את ידיהם. ב'כף החיים' )ס"ק מב( הביא את דבריו, וסיים "דכן ראוי לנהוג כל הירא את דברי ה' ליטול ידיו ואחר כך ליצוק על ידי כהנים, אף במקום שלא נהגו הלויים ליטול, כדי לקיים דברי הזוהר הקדוש". גם ביום הכיפורים ובתשעה באב, יש ללויים )לפי המנהג הנ"ל( ליטול את ידי עצמם, כיון שנטילה זו צורך מצווה היא וכיון שכך נהוג במשך השנה כולה אך לוי שאינו נוהג ליטול את ידיו במשך כל השנה, אין לו ליטול ידיו ביוה"כ ובתשעה באב )מהר"ש הלוי סימן ט; וכן כתבו שאר אחרונים(. אולם, אם כי בנוגע לנטילת ידי הכהנים נהגו ליטול את ידיהם עד הפרק )כבכל השנה; ראה חיי אדם כלל קמה, הלכה יא; משנה ברורה תרכא, ס"ק ז(, אין ללויים ליטול את ידי עצמם אלא עד קשרי האצבעות )מטה אפרים תרכא, יז ואלף למטה, שם; והוא שלא כדברי מועד לכל חי, דיני ומנהגי יוהכ"פ(. לעבור לפני המתפללים בדורות קדומים, היו בתי כנסת בהם נהגו הלויים לעבור בין הכהנים בתוך בית הכנסת, ונוטלים את ידיהם לתוך קערות. ב'מקור חיים' )הנדפס מחדש, ס"ק ו( כתב שהיו שלשה לויים מסובבים את הכהן זה מחזיק קנקן מים, וזה קערה, וזה מפה לניגוב ידי הכהן. כך עולה אף מדברי המרדכי )הגהות למגילה סימן תתיז, אלא שלא דיבר בעניין לויים, כיון שעדיין לא נתגלה ספר הזוהר(, ומעוד מקורות )ראה אליה רבה קכח, ס"ק ד(. כיום, המנהג הקבוע הוא שעומדים הלויים ליד הכיור, בדרך כלל מחוץ לבית הכנסת, ונוטלים את ידי הכהנים. על כך נשאלת השאלה: האם מותר ללויים לעבור לפני מי שמאריך בתפילתו על מנת ליטול את ידי הכהנים שכן "אסור לעבור לפני המתפללים"? בנוגע לכהן עצמו, כתבו הפוסקים שמותר לו לעבור לפני המתפללים כדי ליטול את ידיו. אמנם "אסור לעבור לפני המתפללים" )שו"ע או"ח סימן קב(, אבל לדבר מצווה מותר )אשל אברהם מבוטשאטש שם(, וגם לאוסרים לצורך מצווה )ראה דעת תורה, שם(, הרי שבנוגע לכהן עצם עקירת רגליו כדי ללכת ליטול את ידיו נחשבת לדבר מצווה, ולכן מותר לו לעשות כן אפילו כשעובר לפני המתפללים )ראה גם מנחת יצחק, ח"ח, סימן י(. וכתב בספר "ד' אמות של תפילה" )ח"א, ביאורים פרק ז, א, ג( שכך נהגו בירושלים, ע"ש בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א )ראה גם בספר הברכה המשולשת, פרק ד, סעיף יט(. אולם בנוגע ללוי, כתב בספר 'ד' אמות של תפילה' )עמ' 61( שאין לו לעבור לפני המתפללים, משום שרחיצת ידי כהנים על-ידי לויים אינו אלא 'הידור' )הוראה דומה נכתבה בשו"ת ענף עץ עבות, סימן ט(. בספר 'הברכה המשולשת' )עמ' 174( ביאר עוד שעיקר המצווה מוטלת על הכהן )שירחוץ ידיו על-ידי לוי( ולא על הלוי, ולכן אפילו במקום שאין לויים אחרים, אין לו לעבור לפני המתפללים. אך נראה שבמקום שאינו עובר לפני המתפללים ממש, ורק לצד המתפלל, יש להקל, כיון שנחלקו האחרונים אם יש בכך איסור )ראה משנה ברורה, סימן קב, ס"ק טז( ובפרט כאשר אין לויים אחרים שיכולים ליטול את ידי הכהנים. עניית אמן על ברכות הש"ץ )ודין לוי ברגלים( במקום שיש מניין מצומצם )רק עשרה אנשים או מעט יותר(, יש לכהנים וללויים היוצאים מבית הכנסת לדאוג לכך שיישארו לפחות רוב מניין בתוך בית הכנסת שייענו 'אמן' על ברכות הש"ץ )ראה או"ח סימן נה, סעיף ב, ובביאור הלכה שם(. עדיף להשאיר את דלת בית הכנסת פתוחה, כך שיראו הכהנים ולויים שיצאו החוצה את המתפללים, כיון שיש צירוף על-ידי ראייה )שם, סעיף יד; ביאור הלכה, ס"ק יח ו-נב(. ב'תשובות והנהגות' )ח"ג, סימן מח( כתב עוד שבמקום שלא יישארו עשרה בבית הכנסת, אין ללוי לצאת החוצה ליטול את ידי הכהנים, כי עיקר מצוות חזרת הש"ץ בעשרה, ומצווה זו עדיפה על מצוות נטילת ידיים על-ידי לוי. במקום שיש לויים אחרים שיכולים ליטול את ידי הכהנים, כתב שם עוד שאין ללוי לצאת החוצה ליטול את ידי הכהנים, כי "מצוות עניית אמן רבה היא מאד", ואין לבטלה לצורך נטילת ידי הכהנים בודאי במקום שיש לויים אחרים הנוטלים את ידיהם. אבל ברגלים כתב שראוי לכל לוי ליטול אז את ידי הכהנים, כי בזה מחזיק עצמו כלוי בכך שנוטל את ידי הכהנים לפרקים 1. והביא שכן היה נוהג הרב מבריסק )הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל, שהיה לוי(, שדקדק 1 לכאורה צ"ע, למה לא די במה שעולה לתורה כלוי בכל השנה כדי להחזיק את עצמו כלוי. 3 הכתובת שלך לכל שאלה בהלכה: Din.org.il
לכל הפחות ברגלים ליטול את ידי הכהנים לנשיאת כפים. לוי תלמיד חכם וכהן עם הארץ אם הלוי תלמיד חכם, והכהן עם הארץ, נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד ראוי לנהוג. ב'כף החיים' )ס"ק מא( מביא שיש שסוברים שאם הכהן עם הארץ והלוי תלמיד חכם כלומר, מי ששואלים אותו הלכה בדברים המצויים ואומרה, ורחמי שומעניה, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים )שארית יוסף שם סעיף כ"ה( ואינו רוצה ליצוק מים על ידי הכהנים, רשאי להימנע מן הנטילה )כן דעת מהר"ש הלוי, סימן ט; מגן אברהם, ס"ק ז(. ב'פרי חדש' מחמיר מאד בזה, וכותב שאסור ללוי תלמיד חכם לרחוץ ידי כהן עם הארץ, שכן אין ללוי לזלזל בכבוד תורתו. גם לפי שיטה זו, במקום שיש כהנים תלמידי חכמים ועמי הארץ, כך שנוטל הלוי את ידי אלו הכהנים שהם תלמידי חכמים, בוודאי שיש לו ליטול גם את ידי עמי הארץ שאם לא יעשה כן, ילבין את פניהם, "ומוטב שיזלזלו בכבודו אלף פעמים ואל ילבין פני חברו" )מהר"ש הלוי, שם; מגן אברהם שם(. מנגד, אחרים סברו שגם אם כל הכהנים עמי הארץ, חייב לוי תלמידי חכם ליצוק מים על ידי כולם )כנסת הגדולה, מובא בבאר היטב ס"ק ח(. ב'שולחן ערוך הרב' כתב שהטעם לכך הוא מפני דרכי שלום. אבל הכריע שם )ב'שולחן ערוך הרב, סעיף יא( שהעיקר כדעה הראשונה, שכן אין לחוש למחלוקת כשהלוי מונע את עצמו בשב ואל תעשה מליטול את ידי הכהנים. וכתבו רבים שגם במקום שאין חובה לעשות כן, מדת חסידות היא שימחול הלוי על כבודו ויטול ידי כהנים עמי הארץ, בשביל להוסיף קדושה על קדושתם )מהר"ש הלוי, שם; שולחן ערוך הרב, שם( וזאת במקום שלא יצא מכך פגיעה בכבוד התורה. ב'משנה ברורה' )ס"ק כב( פסק שיש להחמיר בכך, ושלא כ'בן איש חי' )פרשת תצוה, אות ז( שכתב ש"שב ואל תעשה עדיף". ב'תשובות והנהגות' הנ"ל כתב שעל-כל-פנים בימי הרגל יש ללויים להקפיד ליטול את ידי הכהנים, אפילו לוי תלמיד חכם לכהן עם הארץ. כמה לויים ביחד כשיש לוי תלמיד חכם בין הלויים, כתב ב'תשובות והנהגות' )שם( שצריכים שאר הלויים לכבדו ליטול את ידי הכהן לבדו, ולא להצטרף עמו במעשה הנטילה. ופקפק שם על עצם המנהג שכמה לויים נוטלים יחד את ידי הכהנים, שכן לכאורה עדיף שאחד יטול את ידי הכהן לבדו, ולא שיצטרפו בכך כמה לויים. אולם המנהג כיום, בפרט אצל קהילות אשכנזים, שאפילו כמה לויים נוטלים ידי כהן אחד, ואולי נתפשט המנהג מכך שבחוץ לארץ היו הכהנים נושאים את כפיהם רק ברגלים, וכל הלויים רצו להשתתף ברחיצת ידי הכהנים. אכן, בלקט הקמח החדש )רכח, ס"ק מה( כתב שרק אצל האשכנזים נהוג שכמה לויים נוטלים ידי כהן אחד, ואילו אצל הספרדים לוי אחד נוטל לכהן אחד. וציין שם למנהגי פרנקפורט )עמ' קסא( שבבית כנסת אחד הייתה משפחה אחת שהייתה ידועה מדורי דורות שרחצו ידי הכהנים. כאמור, המנהג הנפוץ כיום )גם אצל ספרדים( הוא שכמה לויים נוטלים גם ידי כהן אחד. במקום שאין לויים כמה פוסקים כתבו שאם אין שם לוי, יטול בכור )פטר רחם( את ידי הכהנים )ב"ח בשם מהר"י מולין; ט"ז ס"ק ג; מגן אברהם ס"ק ז(. ב'כף החיים' ס"ק מ( הביא הלכה זו בשם ה'בן איש חי', אך סיים: "אמנם לא ראיתי מי שנוהג כן, ונראה דסומכין על הפשט דברי הזוהר דמשמע דוקא לוי, ואם לאו לא יטול כי אם בידיו". כיום, ברוב המקומות לא נהגו שיטלו בכורות את ידי הכהנים כאשר אין לויים. הפוסקים הוסיפו שאין לישראל ליטול את ידי הכהנים, אלא במקום שאין לויים, ואין בכורות, יש לכהנים ליטול את ידי עצמם. בשו"ת נשאל לדוד )סימן צא( האריך בשאלה אם יכול כהן אחד ליטול את ידי כהן חברו, אמנם המנהג פשוט שנוטל כל כהן את ידי עצמו. ליצור את הרקע לסיום, מעניין לציין את דברי ה'ריקאנאטי' )פרשת נשא(, הכותב כי "לוי משרתו ]לכהן[ כאשה לבעלה". נראה לבאר את דבריו בכך שקדושת הכהונה צמחה מתוך "רקע" של שבט לוי. הלויים הובדלו על-ידי תהליך של טהרה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אתם: וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו" )במדבר ח, ו-ז(. מתוך רקע של טהרת הלויים, יכלה להתגלות קדושת הכהונה. מתאים, אפוא, שהלויים יוצקים מים על ידי הכהנים, ומכינים את הרקע )של טהרה( המאפשר את הברכה. הרי זה כאיש ואשתו, באופן שהאישה מופקדת על הבית הרקע המאפשר את גילויו של בעלה. תפילתנו נשואה שנזכה בקרוב לראות את הלויים בשירם ובזמרם מכינים את הרקע לסדר הקרבנות וכהנים בעבודתם. 4 הכתובת שלך לכל שאלה בהלכה: Din.org.il
השאלה: c שו"ת הלכתי d מתוך השאלות שנשאלו באתר האינטרנט din.org.il בשבוע האחרון ערלה בפסיפלורה האם לפרי הפסיפלורה )שעונית סגולה( שנשתל לנוי בחצר הבית יש דין ערלה תשובה: לדעת רוב הפוסקים, יש דין ערלה בפרי הפסיפלורה, ובפרט שמוציא פירות ]והרבה פירות[ לאחר סיום שנות ערלה, כן יש לנהוג, הדבר אינו תלוי בשינוי המנהגים בין ספרדים לאשכנזים, אלא במחלוקת הפוסקים, ודעת פשטות הפוסקים כמו שנתבאר. מקורות: הפסיפלורה, הינה שיח שמוציא בשנים הראשונות פרי, ולאחר כמה שנים קמל, אולם מאחר וגם לאחר 3 שנים מוציא עדיין הרבה פירות ובאותה איכות כמו לפני כן, ]כפי שנסיוני הראה[ ואף מוציא ענפים חדשים מגזעו, וגזעו אינו מתחלף, טבעו הוא כטבע עץ הגפן, ולכן יש בזה דין ערלה. עי' שו"ע יו"ד סי' רצד, ושו"ע הרב סי' רח, ואמנם יש שכתבו ]עי' התורה והארץ ח"ה עמ' 143 ואילך, אמונת עתיך חוברת 26 עמ' 43, תנובות שדי חוברת 20 עמ' 17 ואילך[ שהדבר תלוי בין האשכנזים לספרדים, אולם אין זה נכון ולא כל מחלוקת בין הפוסקים מתייגים אותה כ"מחלוקת אשכנזים וספרדים" אלא לגופם של דברים, וכיון שדעת רוב הראשונים והאחרונים שאין נפ"מ אם מוציא פירות בשנתו הראשונה כך יש לנהוג ולהחמיר הלכה למעשה. אמנם לגבי החצילים דנו בזה הפוסקים אם דינו כעץ או כירק עי' ברכי יוסף יו"ד סי' רצד, אך שם מדובר על עץ שאינו נותן פירות לאחר ג' שנים,ואם נותן הרי אלו פירות שאינם טובים, ועוד שעיקר סמיכת הרדב"ז שהביא שם הברכ"י כפי שציטט בלשונו )בשיו"ב שם סק"ב( הוא משום "שזורעים הגרעין ועושה פרי תוך שנתו" ודבר זה איננו קיים בעץ הפסיפלורה, אלא אם כן נוטעים ייחור בארץ, וכך כתבו במדריך הכשרות של העדה החרדית, וכן מבואר בספר משפטי ארץ על הל' ערלה ובספר ראשית דגנך )שילה, עמ' 143( ראה בארוכה בזה באוצרות ירושלים )חי"ג עמ' רנ ואילך( השאלה: מוצא שטר כסף חשב בטעות שנפל מאדם אחר ונתן לו הלכתי אתמול בלילה ברחוב ומישהו רץ אחרי וצעק שעף לי שטר כסף מהכיס, בדקתי ולא ראיתי שחסר כלום ובכל זאת לקחתי, האם אני צריך להחזיר למוצא? תשובה: נראה לי להקל מכמה טעמים שאינך חייב להחזיר את השטר למוצא. א. דעת התוספות בבבא בתרא דף נד ע"א )מובא בנתיבות סי' רעה סק"ב( שאם אדם מגביה דבר בידו ומתכוון שלא לזכות בו אינו זוכה. וממילא אם המוצא סבר שהשטר הוא שלך ושלא התייאשת כיון שרק הרגע נפל ממך, הרי שלא התכוון לזכות בו ואתה רשאי לזכות באבידה. ב. אף לדעת הש"ך שם סק"ג שאף אם ידע שיש לו ולא התכוון לזכות קנה מדין "חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו", ואם כן המוצא זכה בשטר )ועיין בשו"ת באר יצחק יו"ד סי' טו שכתב שהרמב"ם חולק על תוספות, ומבאר מהיכן יצא להרמב"ם להוכיח כן. ועיין עוד שם שהמתכוון לזכות לאדם אחר בטעות, גם כן תלוי במחלוקת זו אם זכה לעצמו(, מכל מקום נראה שיש להקל מטעם נוסף: שהרי אין זה מסתבר שהמוצא ראה בבירור שהשטר נפל מתוך הכיס שלך בעוד שבאמת לא היה כך, וממילא יכול להיות אחת משתי אפשרויות, ייתכן שאף המוצא לא היה בטוח שנפל ממך, ואף על פי כן היה מוכן לתת לך מספק, ואם כן אינך חייב להחזיר לו. או ייתכן שהוא רצה לתת לך מתנה או להחזיר גזילה, וכפי 5 הכתובת שלך לכל שאלה בהלכה: Din.org.il
שהדין נפסק בשו"ע סי' רלב סעיף ב, שהמקבל פירעון וקיבל יותר מהמגיע לו, והוא בשיעור שבדרך כלל לא מצויה טעות, יכול לתלות שההוא התכוון למתנה או להשיב גזילה. בנידון דידן מסתבר קצת שאין הטעות מצויה שהמוצא יהיה משוכנע בוודאות שהשטר נפל מתוך כיסך, בעוד שבאמת לא היה כן, וממילא הנך רשאי לתלות שרצה לתת מתנה או להשיב גזילה או שהיה מסופק אם נפל ממך והיה מוכן לתת לך גם מספק. ועל כל פנים בצירוף מה שכתבנו בשם התוספות נראה שניתן להקל. דין מוקצה בתרופות השאלה: האם תרופות שסגורות באריזה שלהן נחשבות למוקצה בשבת? תשובה: תרופות מצויות כאקמול אספירין, מוקסיפן רפאפן וכד', שמצוי מאד שאנשים אחרים שנמצאים באותה העיר ויתכן שזקוקים לזה, אינן נחשבות למוקצה, אך תרופות שאינן לחולים רגילים, ולא ברור שיש חולה שזקוק להן ואף אם יהיה זקוק להן לא ידע לפנות לבעל התרופות כדי לקחתן נחשבות למוקצה. מי שיש לו בביתו גמ"ח לתרופות, התרופות אינן מוקצה בכל ענין. מקורות: ראה בספר מנחת שבת סי' פ"ח ס"ק ט"ז כתב שם וז"ל: ויש לעיין במאכל ומשקה שיש בהם סמי הרפואה הנקראים ריצעפט וכיוצא והכינו אותם באמצע השבוע לצורך חולה ובע"ש נתרפא החולה מה דינם לענין טלטול בשבת, והנה אם הם סמים מרים שאינם ראויים לאדם ולא לבהמה כפי הנראה דהוי מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלם אפילו לצורך גופו ומקומו, ואפילו הם מתוקים יש לעיין בהם כיון דאינם מוכנים ועומדים לבריאים הן לאדם והן לבהמה וראי להחמיר בהן עכ"ל. ומלשון המנ"ש מוכח שהוא מדבר לענין מה שהיום מכונה "מרשם". והיינו תרופה כזאת שמכינים אותה בבית המרקחת במיוחד לפי הצרכים של חולה מסוים. ובתרופה כזאת שייך לקרוא לזה "רעצעפט", והיינו מרשם שמכינים עבור החולה הזה דוקא. ובזה שייך שפיר לומר שאינו ראוי לאחרים, כיון שקשה למצוא אדם שהוא חולה בדיוק כמו החולה הזה, וממילא אין מה לעשות עם התרופה הזאת בשבת, והוי מוקצה. אבל בתרופות ארוזות שפיר יש לומר שהוא ראוי לחולה אחר שנמצא בעיר, שהרי מוכרים מאות תרופות כאלה בכל יום בבתי מרקחת של העיר, ושפיר יש לקרוא לזה דבר שמוכן לשימוש, כיון שמצויים חולים. ובשו"ע סי' ש"ח סע' כ"ט כתב וז"ל: כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלים אותו ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים אם יש לו מאותו מין חיה או עוף מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין ואם לא אסור עכ"ל. הרי לנו שאף שהוא עצמו אין לו את החיה ועוף, אבל כיון שהמאכל הזה ראוי להם והם מצויים בעיר, אין כאן איסור מוקצה כלל, כי אעפ"י שאין לו אבל הם מצויים בעיר. ולפי זה כיון שתרופה זו היא תרופה שמוכנה לחולים רבים שמצויים בעיר, שפיר אין על זה שם מוקצה, אעפ"י שאין לו חולה כזה בתוך הבית. וכעת ראיתי שמו"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א )הו"ד בשלמי יהודה פרק י' סע' ט"ו והערה נ"א*( הביא הוכחה בענין זה מדברי התוס' פסחים מ"ו ב' ד"ה רבה שכתבו וז"ל: ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ל. הרי מבואר דדוקא חולה שיש בו סכנה אינו שכיח, אבל חולה שאין בו סכנה הוא כן שכיח ושייך בו סברת הואיל. וכ"כ הגרע"א בשו"ת סי' ה' ד"ה ולזה היה וז"ל: ושייך שפיר הואיל ואי מיקלע אורחים דהיינו חולה שאין בו סכנה דדוקא חולה שיש בו סכנה לא שכיח כלל אבל אין בו סכנה שכיח עכ"ל. ומבואר שמה שרגילים בני אדם להשתמש לחולה שאין בו סכנה אין בו מוקצה כיון שהוא דבר שכיח שיש חולים כאלה. ורק תרופות שמשתמשים לחולים שיש בהם סכנה הם מוקצים כיון שחולים כאלה הם לא שכיחים. וכיון שחולה שאין בו סכנה מותר לו לקחת רפואות, שפיר נעשים כל התרופות שהוא רגיל להשתמש בהם שהם כבר לא נחשבים מוקצה, וכגון אקמול. ואף שיש אנשים עם מיחושים שאסור לקחת תרופות, אבל כיון שתרופות אלה ראויות לחולים, שוב לא הוי מוקצה לשום אדם. 6 הכתובת שלך לכל שאלה בהלכה: Din.org.il