בבית המשפט העליון רע"א 290/15 לפני: המבקשים: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז 1. ברנד פור יו בע"מ 2. רפאל שפר 3. שלמה ניסים נ ג ד המשיבות: 1. רמי לוי שיווק השקמה בע"מ 2. רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.12.2014 בת.א. 8544-06-10 ובת.א. 2293-09-12 מיום 14.12.2014 שניתן על ידי כבוד השופט ר' יעקובי תאריך הישיבה: י"ח באב התשע"ה (3.8.2015) בשם המבקשים: בשם המשיבות: עו"ד ד"ר אסף רנצלר; עו"ד פרח רוסלר; עו"ד מעין אס עו"ד רון רוה; עו"ד סיגל בנימין פסק-דין השופטת א' חיות: צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט- 2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו) קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים בו. האם יחול הצו כאשר ההחלטה אינה מנומקת הגם שהיא נמנית עם הסוגים המנויים בצו? זוהי השאלה העיקרית העולה בבקשת רשות הערעור דנן ולצידה עולה שאלה לגבי היקף חובת ההנמקה גם בסוגי החלטות שלא נכללו בצו.
2 רקע עובדתי והחלטתו של בית המשפט המחוזי 1. בשנת 2005 החליטו המשיבות 1 ו- 2 (להלן ביחד: רמי לוי) בשיתוף עם רשתות שיווק נוספות (להלן: הרשתות או בעלות המניות) להקים את הרשת הרביעית בע"מ (להלן: הרשת הרביעית) במטרה לנצל את כוח הקנייה המצרפי של קמעונאים בינוניים בתחום רשתות המזון. הפעילות המרכזית של הרשת הרביעית הייתה ביצירת מותג צריכה פרטי לרשתות השיווק המאוגדות ברשת הרביעית המכונה "המותג". בחודש יולי 2005 חתמה הרשת הרביעית עם המבקשת - 1 חברת ברנד פור יו בע"מ (להלן: ברנד) על הסכם לעשר שנים, לפיו ברנד תפתח ותשיק את ה"מותג" תמורת אחוז מסוים מכלל מחזור הקניות החודשי של מוצרי המותג בחנויות המופעלות על-ידי הרשתות. בהמשך התגלעו מחלוקות בין ברנד ובין הרשתות ובחודש יוני 2010 הגישה ברנד לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד הרשת הרביעית והרשתות בטענה כי הפרו את ההסכם ולא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמן להבטיח את הצלחת "המותג" ואת הגדלת היקף המכירות של מוצרי "המותג" ברשתות השיווק החברות ברשת הרביעית. הרשת הרביעית ובעלות מניותיה, למעט רמי לוי, הגיעו להסכם פשרה עם ברנד, ומשכך הגישה ברנד כתב תביעה מתוקן נגד רמי לוי בלבד בו עתרה, בין היתר, לפיצוי בסך של כ- 33 מיליון ש"ח. רמי לוי מצידה הגישה בחודש ספטמבר 2012 תביעה נגד ברנד ושניים ממנהליה (המבקשים 3-2) לפיצוי בסך 9 מיליון ש"ח. בתביעה זו נטען, בין היתר, כי ברנד גובה עמלות מספקי המותג ללא ידיעת רמי לוי ובעלות המניות ברשת הרביעית וללא הסכמתם. ביום 20.9.2012 איחד בית המשפט המחוזי את הדיון בשתי התביעות. 2. בהוראת בית המשפט קיימו הצדדים הליכים מקדמיים ואף הגישו בקשות הדדיות בהקשר זה. רמי לוי טענה, בין היתר, כי מסמכים שגילתה ברנד בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה מכילים מידע מסחרי סודי הנוגע לרמי לוי וליתר הרשתות בנוגע להיקף רכישות המותג מצד הרשתות (סעיפים 4.7-4.6 לתצהיר הגילוי של ברנד). אשר על כן, עתרה רמי לוי לכך שבית המשפט יאסור על ברנד לעשות שימוש במידע העוסק בהיקף הרכישות של הרשתות ועוד עתרה כי ככל שברנד תבקש לעשות שימוש במידע על היקף הרכישות של רמי לוי, יהא עליה לעתור לסגירת הדלתיים. רמי לוי הוסיפה וטענה כי מסמך מספר 13 בתצהיר גילוי המסמכים של ברנד - מסמך הכולל מידע מסחרי על מחירי קניה שמשלמת רשת ויקטורי לספקיה עבור מוצרים שאינם "המותג" - כולל נתונים מסחריים של בעלת מניות ברשת הרביעית. על כן, בהתאם לדיני ההגבלים העסקיים בכלל ובהתאם להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים בדבר
3 העברת מידע בין בעלות המניות ברשת הרביעית בפרט, אסור לברנד להשתמש במסמך זה או בכל מסמך אחר הכולל נתונים מסחריים אודות בעלות מניות אחרות ברשת הרביעית. עוד טענה רמי לוי כי יש לאסור על ברנד לעשות שימוש בשני מסמכים שנכללו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה בשל חסיון עורך-דין לקוח: מסמך - 414 סיכום פגישה של נציגי הרשת הרביעית עם בא כוחם בנוגע להליכים משפטיים בינה לברנד ומסמך - 415 תכתובת דואר אלקטרוני הנוגעת לסיכום הפגישה. רמי לוי הוסיפה וטענה כי ברנד לא השיבה על כל 28 השאלות (ובתוכן עוד תת-שאלות) בשאלון שהופנה אליה וביקשה מבית המשפט להורות לה לעשות כן. 3. בהחלטתו מיום 14.12.2014 הכריע בית המשפט המחוזי בבקשות בכל אחת מן הסוגיות שהעלו הצדדים. הבקשה דנן שהגישה ברנד מתמקדת בסעיפים 4 (ה) - 4 (ח) להחלטה ולמען הנוחות נביאם כלשונם: ה. על "ברנד" להשלים כל שנדרש ממנה במסגרת השאלון ואין להסתפק בתשובות החלקיות שנתנה עד כה. ו. לגבי המסמכים שבסעיפים 4.7-4.6 לתצהיר הגילוי הכללי של "רמי לוי" [צ"ל ברנד-א.ח.] יש לפעול בהתאם למצוין בסעיף 87 לבקשת "רמי לוי". ז. לגבי מסמכים שנחשפו והועברו לעיון "רמי לוי" שלא כדין [המסמך של רשת ויקטורי-א.ח.], יש לפעול בהתאם למצוין בסעיף 95 לבקשת "רמי לוי". ח. על מסמכים 415 414, בתצהיר הגילוי הכללי של "ברנד" חל חסיון עו"ד-לקוח ולכן אין לעשות בהם שימוש בהליכים דנן. מקובלת עליי לעניין זה העמדה שבסעיפים 101-96 לבקשת "רמי לוי". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי שאלת ההוצאות תוכרע בהמשך הדיון בהליך וקבע מועד לקדם משפט. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 4. ברנד טוענת כי ככלל החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת ועל-כן נפל בה פגם היורד לשורשו של עניין המחייב את ביטולה ולמצער את החזרתה לבית המשפט המחוזי לשם הנמקה. העדר הנמקה, כך נטען, מצדיק מתן רשות ערעור לגבי סעיף 4 (ה) (מתן תשובות לשאלון) הגם שהחלטה זו באה בגדר הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט כהחלטה אשר לגביה לא תינתן רשות ערעור. אשר לקביעה בסעיף 4 (ו)
4 להחלטה, טוענת ברנד כי שגה בית המשפט בקבלו את עמדת רמי לוי וכי המסמכים שנאסר עליה לעשות בהם שימוש הם רלוונטיים והכרחיים לניהול התביעה, בין היתר, לצורך חישוב הנזק הנטען. עוד טוענת ברנד כי בניגוד למסמכים הכוללים נתונים עסקיים של רמי לוי, הנתונים העוסקים בבעלות המניות ברשת הרביעית הם אכן סודיים ולכן לא נמסרו לעיון רמי לוי, אך ניתן לעשות בהם שימוש בכפוף לחתימת בא-כוחה של רמי לוי על כתב התחייבות לפיו המסמכים והמידע שיועברו לעיונו לא יועברו לכל גורם שהוא לרבות רמי לוי עצמה וכן באמצעות מתן צו מגן לפי סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות). אשר לקביעה בסעיף 4 (ז) להחלטה העוסקת במסמך המכיל נתונים מסחריים של רשת ויקטורי, טוענת ברנד כי מנכ"ל רשת ויקטורי נתן את הסכמתו להעברת המסמך לברנד, כי אין בהעברת המסמך משום פגיעה בתחרות לפי דיני ההגבלים העסקיים והעברתו אינה בניגוד להוראות הממונה על ההגבלים העסקיים וכי מכל מקום שגה בית המשפט בקבלו את עמדת רמי לוי ובמתן צו כללי וגורף בהקשר זה בלא להגבילו למסמך של רשת ויקטורי. אשר לסעיף 4 (ח) להחלטה - חיסיון המסמכים הכוללים ייעוץ משפטי - טוענת ברנד כי בעל החיסיון, נציג הרשת הרביעית, ויתר על החסיון. לבסוף, טוענת ברנד כי יש מקום לדון בבקשתה כבר בשלב זה שכן מתן מענה לשאלון בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי יגרום לה נזק בלתי הפיך בשל חשיפת נתונים עסקיים וכן משום שהטלת מגבלות על השימוש במסמכים השונים שנכללו בתצהיר גילוי המסמכים שלה, תקשה עליה להוכיח את נזקיה וחלק מטענות התביעה וההגנה שלה. 5. רמי לוי טוענת מצדה כי גם באמתחתה טענות רבות כלפי החלטת בית המשפט המחוזי, אך בניגוד לברנד היא סבורה כי המקום להעלאתן הוא במסגרת הערעור על פסק הדין. עוד נטען כי נוכח ההיקף העצום של החומר שהובא בפני בית המשפט המחוזי אשר כלל מאות עמודים, הוא בחר במתן החלטה עניינית - אופרטיבית באופיה המנומקת בקצרה וכי בשים לב להיקפם של כתבי הטענות די בהנמקה זו. בניגוד לטענת ברנד, טוענת רמי לוי כי כל סעיפי ההחלטה, למעט סעיף 4 (ז), חוסים תחת הוראות צו בתי המשפט ואין ליתן רשות ערעור לגביהם. לגופם של דברים טוענת רמי לוי כי השאלות שהפנתה לברנד רלוונטיות וכי בדין קיבל בית המשפט את עמדתה שאין לעשות שימוש במסמכים המנויים בסעיפים 4.6 ו- 4.7 לתצהיר גילוי המסמכים של ברנד נוכח הוראות הממונה על ההגבלים העסקיים ונוכח הוראות תקנון הרשת הרביעית ופוטנציאל הפגיעה בצדדים שלישיים. עוד טוענת רמי לוי כי טענותיה של ברנד בבקשה דנן סותרות את הסכמתה בבית המשפט המחוזי לכך שמדובר במסמכים חסויים. בהקשר זה טוענת רמי לוי כי התנגדותה של ברנד לסגירת הדלתיים בעת השימוש בנתונים המסחריים של רמי לוי אינה ברורה; כי טענת ברנד שהמסמכים
5 דרושים לה לשם הוכחת גובה הנזק הועלתה לראשונה בבקשת רשות הערעור ומהווה הרחבת חזית אסורה; וכי מתן צו מגן לפי חוק עוולות מסחריות אינו רלוונטי בנסיבות העניין, שכן ההליך אינו עוסק בגזל של סוד מסחרי. אשר לסעיף 4 (ז) להחלטה, טוענת רמי לוי כי לא הוכח שמנכ"ל ויקטורי נתן את הסכמתו לחשיפת המסמך ומכל מקום מדובר בסודות מסחריים שאין לחשוף אותם בהתאם להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים. כך בנוגע למסמך 13 וכך לגבי כל המסמכים מאותו הסוג הנכללים בתצהיר גילוי המסמכים של ברנד. אשר לסעיף 4 (ח) העוסק בחיסיון עו"ד-לקוח, טוענת רמי לוי כי ככל הנראה צו בתי המשפט חל על העניין, שכן אין מחלוקת שיש חיסיון והשאלה היא רק לגבי הסרתו, ולשיטתה חיסיון זה לא הוסר. 6. בתשובתה טוענת ברנד כי אם בית המשפט המחוזי יידרש לנמק את החלטתו ייתכן שישנה אותה. כמו כן היא מוסיפה כי הסכמתה בפני בית המשפט המחוזי לכך שהמסמכים נושא סעיף 4 (ו) העוסקים בנתונים מסחריים של יתר בעלי המניות - חסויים, מקורה בטעות. דיון והכרעה 7. החלטנו לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. זאת, בין היתר, נוכח "מחלוקת פוסקים" הקיימת בבית משפט זה (בדן יחיד) בשאלה האם יש להחריג את תחולת הוראות צו בתי המשפט מקום שבו מדובר בהחלטה בלתי מנומקת וכן בשל הצורך להתייחס לסוגיות הנוגעות להיקף ההנמקה גם מקום שבו אין מדובר בסוג החלטות שנכללו בצו כהחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור. הורתו של צו בתי המשפט בחוק בתי המשפט (תיקון מספר 52), התשס"ח- 2008, ס"ח 2169 (להלן תיקון 52) בו אימצה הכנסת חלק מהמלצות הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל בראשות השופט (בדימוס) תאודור אור, לצמצם את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" בעניינים אזרחיים (ראו: דין וחשבון הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל 109-107 (התשנ"ז); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב"גלגול שני") דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל( 1 ) (2006) 71 (להלן: שני)). צמצום האפשרות לערער על "החלטה אחרת" התבטא בשני תיקונים לחוק: התיקון הראשון היה הוספת הסיפה לסעיפים 41 (ב) ו- 52 (ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הקובעת כי רשות לערער תינתן רק "אם
6 שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". התיקון השני לחוק בתי המשפט היה בהוספת סעיפים 41 (ג) ו- 52 (ג) לחוק בתי המשפט בהם הוסמך שר המשפטים לקבוע בצו סוגי החלטות לגביהן לא תינתן רשות ערעור (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 46), התשס"ח- 2007, ה"ח הממשלה 341; מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (2012) (להלן: קרייני); אורי גורן סדר הדין האזרחי 1117-1115 (מהדורה אחת עשרה, 2013); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 237-233 203-200, (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן נון וחבקין)). 8. שר המשפטים הפעיל את הסמכות שניתנה לו כאמור וביולי 2009 פורסם צו בתי המשפט הכולל רשימת סוגי החלטות דיוניות לגביהן לא תינתן רשות ערעור, ובהן החלטות על קביעת מועדים, היקף כתבי טענות, קבלת בקשה לביטול פסק-דין או לביטול החלטה, הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו) וכן כל ההחלטות לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) שעניינו "הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים", למעט החלטות שעניינן גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים וטענת חיסיון. המכנה המשותף לכל ההחלטות המנויות בצו הוא כי מדובר ב"החלטות דיוניות ניהוליות מובהקות" (רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, פסקה 9 (5.6.2013)) (להלן: עניין שמיע) שסיכוייהן להשפיע על התוצאה הסופית נמוכים (אלון קלמנט "סדר הדין האזרחי" הגישה הכלכלית למשפט 1059 997, (אוריאל פרוקצ'יה עורך, 2012)) (להלן: קלמנט). על תכליתו של הצו עמד המלומד מ' קרייני: ככלל אפשר אפוא לומר, כי הצו מבקש לקדם את עקרון ה- rule Final judgment האוסר על בעל דין להעלות השגות בפני ערכאת הערעור על החלטות הביניים של הערכאה הראשונה עד שהיא תיתן את החלטתה הסופית בסכסוך בכללותו, קרי עד לפסק הדין. התכלית הדיונית של הצו ברורה: לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה. תכלית זו מקבלת משנה תוקף נוכח קיומה של 'נטייה גוברת והולכת אצל בעלי דין לפנות לבית
המשפט שלערעור כדי להשיג על כל החלטה והחלטה של בית המשפט דלמטה ובפרט על החלטות ביניים'" (קרייני, בעמ' 163-162) על תכלית זו שביסוד הצו עמד גם בית משפט זה בפסיקתו (ראו: עניין שמיע, פסקה 8; רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן, פיסקה (14.10.2010); 3 רע"א 8557/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ, פיסקה (31.7.2011); 13 רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקאות (20.5.2012); 11-10 רע"א 4104/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' גולדשטיין, פסקה (19.6.12); 5 רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולידאנו, פסקה (21.3.12) 4 (להלן: עניין שחף); רע"א 4846/12 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אשר אברג'ל, פסקה י' (10.8.11); רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, פסקה (20.10.2009); 3 ראו גם: בן נון וחבקין, בעמ' 238-233). כמו כן, עמדו המלומדים על כך שהמחסום הדיוני שמקים הצו חוסך מערכאת הערעור את עצם הצורך לשקול אם ליתן רשות לערער אם לאו, וכי יש בכך חסכון בזמן שיפוטי משום שערכאת הערעור נטתה בעבר לבדוק לגופן את הטענות שהועלו בבקשות רשות ערעור, גם מקום שמצאה לבסוף כי יש לדחותן (קרייני, בעמ' 163; שני, בעמ' 101-98; השוו: בן נון וחבקין בעמ' 202). 7 בשולי הדברים, יצוין כי הוראות הצו השוללות קטגורית רשות ערעור מוכרות גם בשיטות משפט אחרות. כך למשל במשפט האמריקאי החלטות ביניים ככלל אינן ניתנות לערעור אלא במסגרת ערעור על פסק הדין לפי כלל ה- Rule Final Judgment (קרייני, בעמ' 175, שני בעמ' 97-95). באנגליה זכות הערעור מסויגת וכדי לערער נדרש בעל הדין לקבל רשות, בכפוף למספר יוצאים מן הכלל (למשל פגיעה נטענת בחירויות הפרט, ראו: ADRIAN ZUCKERMAN, ZUCKERMAN ON CIVIL PROCEDURE PRINCIPALS 2013)) ed. (AND PRACTICE 1136 (3 rd (להלן:.(Zuckerman כמו כן, תתאפשר הגשת בקשת רשות ערעור באנגליה רק כאשר מדובר בהחלטה סופית Decision) (Final ולא בהחלטת ביניים (להרחבה באשר לדין הנוהג בעניין זה באנגליה ראו:,Zuckerman בעמ' 1119,1122 1136 ;1138 קרייני בעמ'.(176 9. מאז פרסום הצו התייחסה הפסיקה בישראל לאפשרות "הגמשתו" כך שבמצבים מסוימים תינתן בכל זאת רשות ערעור על החלטות מן הסוגים שפורטו בו. ברע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל (10.8.2011) ציין למשל השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין את נטייתו הכללית "לסבור, כי אין לנעול דלת, גם על פי הצו, מקום שיתעורר החשש לפגיעה ממשית בצד לתיק - אך הדלת תיפתח באופן
8 מושכל ומדוד, כדי שלא לסכל את כוונת הצו..." (ראו גם רע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי (15.8.2010) ולסקירת הפסיקה בסוגיה זו ראו רע"א 3585/14 חפדי אבו מוך נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פסקה (21.8.2014) 7 (להלן: עניין אבו מוך)). השאלה העומדת בלב ההליך שבפנינו - האם יש לסטות מהוראות הצו במקרה של החלטה לא מנומקת, נדונה אף היא בפסיקה לראשונה ברע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ (23.4.2013) (להלן: עניין ליברפול), שם קבעה השופטת ע' ארבל כי אי הנמקה היא "פגם היורד לשורש העניין הפוגע בכללי הצדק הטבעי" ועל כן במקרים כאלה "למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה". באותו מקרה הדגישה השופטת ארבל כי תוצאת פגם אי ההנמקה לא תהיה בחינה של טענות הצדדים על-ידי ערכאת הערעור אלא ביטול ההחלטה והחזרתה לערכאה הדיונית להנמקה שאותה היה עליה לכלול בהחלטתה מלכתחילה. עמדה הפוכה לעמדתה של השופטת ע' ארבל הציג הנשיא א' גרוניס בעניין שמיע בו הסכים לקביעה בעניין ליברפול לפיה היעדר הנמקה מספקת עשוי, במקרים מתאימים, להוות פגם היורד לשורש ההחלטה אך מנגד סבר כי המועד לבירורה של סוגיה זו יגיע רק בשלב הגשת הערעור על פסק הדין הסופי. לגישתו כל מסקנה אחרת "עלולה לסכל את תכליתו של צו בתי המשפט" (שם, פסקה 10). עוד ציין הנשיא גרוניס כי ייתכנו אמנם מקרים בהם קבלת הטענה בערעור על פסק הדין תהיה חסרת נפקות מעשית, אך לגישתו גם השבת העניין להנמקה אינה מעלה או מורידה בהקשר זה, שכן לאחר מתן ההנמקה וגם אם זו שגויה - לא תינתן רשות ערעור. טעם נוסף התומך במסקנה זו, כך נקבע בעניין שמיע, הוא כי הדבר ייצור קשיים מעשיים בלתי מבוטלים, שכן ערכאת הערעור תידרש לברר האם החלטה מסוימת עומדת בחובת ההנמקה ובירור כזה נושא עימו קושי על פני הדברים בהינתן הפרקטיקה הנוהגת לפיה החלטות מסוימות כמו החלטות בדבר זימון עדים או החלטות הדוחות או מקבלות התנגדות בעניין שאלות לעדים (סעיף 1(5) לצו) אינן מנומקות, למעט במקרים נדירים. לכך הוסיף הנשיא גרוניס את חשיבות הוודאות בתחום הפרוצדורה האזרחית והצורך להימנע מיצירת כללים עמומים שיעודדו התדיינות מקדמית וכן עמד על הצורך בהרמוניה משפטית, בהינתן העובדה שבהליך הפלילי נקודת המוצא היא שלא ניתן להגיש הליך השגה לערכאת הערעור על החלטת ביניים בין אם היא מנומקת ובין אם לאו.
9 10. מאז ניתנו ההחלטות בעניין ליברפול ובעניין שמיע לא נקבעה הלכה בסוגיה זו ודעותיהם של השופטים בבית משפט זה נותרו חלוקות. בעמדה המצדדת במתן רשות ערעור כאשר ההחלטה אינה מנומקת תמך המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, פסקה ז (28.11.2013)) ומנגד תמכו השופטים נ' סולברג (רע"א 2899/13 א.מ.ת.י. אנרגיה בע"מ נ' יונה אברמוביץ', פסקה (11.6.2013)) 4 ו-נ' הנדל (רע"א 8804/13 קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (27.1.2014)) בעמדה השוללת באופן קטגורי מתן רשות ערעור בכל מקרה של החלטה החוסה תחת צו בתי המשפט, אם כי בלא להתייחס באופן מפורש לסוגיית אי-ההנמקה. "מחלוקת פוסקים" זו אוזכרה גם על-ידי שופטים נוספים בלא להביע עמדה בנושא (ראו למשל החלטתו של השופט י' עמית ברע"א 8113/14 קינג נ' אופיר טורס בע"מ, פסקה (15.3.2015); 4 החלטתו של השופט צ' זילברטל בעניין אבו מוך והחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 862/14 אלי בר לב בע"מ נ' מיסטר עוף בע"מ (27.2.2014)). הנשיא גרוניס היה ער לאותה המחלוקת וציין בעניין שמיע כי מן הראוי שהסוגיה תוכרע על-ידי הרכב. מטעם זה, בין היתר, ניתנה על ידינו רשות ערעור בהליך דנן. 11. בית משפט זה עמד לא אחת על חשיבותה של חובת ההנמקה ונפסק כי "כלל גדול הוא - כתוב או בלתי כתוב - כי בית משפט חייב לתת נימוקים להחלטתו" (ע"א 176/54 נחום נ' ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט- 1949, פ"ד ט 617, (1955); 635 בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח( 1 ) 689 673, (1984); בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, ירושלים, פ''ד כה( 1 ) (1971) 334 325, וכן רע"א 8996/04 עודד שכטר נ' נציגות הבית המשותף ע"י שרה כץ, פסקה ט' (21.12.2004); כן ראו: תקנות 190 (ב), 192 ו- 460 (א)( 3 ) לתקנות סדר הדין האזרחי). ההנמקה נועדה, בין היתר, "לאפשר לצדדים להבין על מה מבוססת החלטתה של הערכאה הדיונית וכן על מנת לאפשר לערכאת הערעור לבקר את ההחלטה" (רע"א 6393/11 סולבר חצור בע"מ נ' מזל עזרא (8.11.2011) (להלן: עניין סולבר)). כמו כן משמשת ההנמקה כלי חיוני בידי השופט עצמו בגיבוש החלטתו והעברת רעיונותיו בכור ההיתוך של שיקול הדעת השיפוטי (אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי (1987)). 48-46 על בית המשפט לפרט את נימוקי החלטתו מטעם נוסף והוא - מראית פני הדברים על מנת שלא ידבק בעשיית המשפט "אבק של שרירות" (ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו( 5 ) (2002) 30 25, והאסמכתאות שם; רות גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב 92 89, (התש"ל)) וכדבריו של הנשיא לנדוי "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין
10 אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין" (משה לנדוי "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט" משפטים א 303 292, (התשכ"ח-התשכ"ט)). חובת ההנמקה נמנית עם כללי הצדק הטבעי שנועדו, בין היתר, להגשים "צדק דיוני" (בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב יפו, פ"ד מח( 2 ) 491, (1994); 502 יאיר שילה "צדק דחוי עדיף על אי-צדק מהיר" עלי משפט ג 338-317, (2003)). 337 במובן זה ניתן לראות בהפרתה פגם המצוי ב"מעטפת החיצונית" של ההחלטה ובהחלט ייתכנו מקרים אשר בהם היעדר הנמקה או היעדר הנמקה מספקת יהוו פגם היורד לשורש פסק הדין או ההחלטה המצדיקים כשלעצמם את ביטול פסק- הדין או ההחלטה אשר לגביה הוגשה בקשת רשות ערעור (ע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות (29.5.1990); 9-8 ראו לאחרונה, רע"א 2674/15 פלוני נ' פלוני, פסקה (5.7.2015); 10-9 רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב( 2 ) 743, (1998) 750 (להלן: עניין ארזי); רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, מפרק של חברת י. זקן מפעלי בנייה בע"מ (בפירוק) ואח', פסקה (2.6.2008); 22 עניין שמיע, פסקה 10; עניין ליברפול, פסקאות 9-7). לעומת זאת, יתכנו מקרים אחרים שבהם היעדר הנמקה או היעדר הנמקה מספקת לא יהוו פגם כה מהותי ולא יצדיקו תוצאה כזו. אכן התשובה לשאלה מהי הנמקה ראויה יכול שתשתנה מעניין לעניין ויש להכריע בכך בכל מקרה על פי נסיבותיו (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד( 4 ) (1990); 697 694, עניין סולבר, פסקה 4; רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, פסקה ז (28.11.2013); עניין ליברפול, פסקאות 11-10; עניין שמיע, פסקה 10). בעניינים מסוימים תיחשב ההנמקה כראויה גם אם היא קצרה ותמציתית (עניין ארזי, 749-748) וכדבריו של בית משפט זה: יש ומתחייבת החלטה המנמקת את עצמה ארוכות, יש שנדרשת הנמקה קצרה, ויש שדי בקבלתה של בקשה או דחייתה, ללא כל הנמקה. וזאת כאשר החלטה מן הסוג האחרון כמו מתבקשת מעצמה מתוך מכלול החומר המונח בפני בית המשפט. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו שלו (בג"ץ 7390/95 קרטה נ' המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין (לא פורסם) (להלן: עניין קרטה); ראו גם: עניין רודמן, שם; בג"ץ 1918/96 כהן נ' שופטת בית המשפט העליון ד' דורנר (8.9.1996); דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה.((16.7.2002) 6
11 12. האם צו בתי המשפט מקים מחסום בלתי עביר מפני בקשת רשות ערעור גם כאשר ההחלטה אינה מנומקת? שאלה זו תיבחן על רקע חשיבותה ויעדיה של חובת ההנמקה עליהם עמדנו לעיל. השיקולים התומכים בגישה לפיה הצו אכן מקים מחסום כזה נגזרים מתכליתו המבורכת של הצו שנועד, בין היתר, למנוע טקטיקות פסולות המכוונות להטרדת הצד שכנגד והתשתו; הגשת בקשת רשות ערעור כאמצעי לחץ על בעל-דין להסכים להסדר פשרה; העמסת הליכי משנה בעניינים אשר הסיכוי כי ישפיעו על התוצאה הסופית נמוכים; ופגיעה בוודאות המשפטית בשל "ערפולו" של הכלל בצו בתי המשפט. חשש נוסף עליו הצביע הנשיא גרוניס בעניין שמיע נוגע להעמקת פערי הכוחות בין בעלי הדין (שני, בעמ' 88; עניין שמיע, פסקה 16). שיקולים אלה כולם ראויים וחשובים אך כנגדם ניצבים שיקולים שגם בחשיבותם אין להמעיט. בסעיף 2 לצו ניתנה לבעלי הדין האפשרות לערער בזכות על החלטות מן הסוגים המפורטים בו במסגרת הערעור על פסק הדין. מוכנה אני להניח כי במקרים רבים יתייתר בסופו של יום הערעור על החלטות דיוניות מן הסוגים המפורטים בצו. עם זאת חשובה ההקפדה על קיום חובת ההנמקה ולו בהיקף התמציתי והקצר התואם את סוג ההחלטה שבה מדובר. אחרת עלולה להתרוקן מתוכן זכות הערעור הנתונה לבעל דין, כאמור, משום שהאפשרות לרפא בשלב הערעור את הפגם של היעדר הנמקה שנפל בהחלטה דיונית כזו או אחרת מוטלת בספק רב. מתן אפשרות לבעלי הדין לפנות לערכאת הערעור כאשר חובת ההנמקה מופרת, יש בה אפוא כדי לאפשר זכות ערעור אפקטיבית וכן כדי לתרום למראית פני הצדק ולתחושה של בעלי הדין כי ידה של ערכאת הערעור נמצאת על "דופק ההליך" (שני, בעמ' 82). שיקול זה נושא חשיבות בהינתן חובתו של בית המשפט לשמור על "צדק דיוני" ובכלל זה להקפיד על חובת ההנמקה בהיותה חובה ממסדר כללי הצדק הטבעי (השוו: רע"א 4540/12 שוויקי נ' שוויקי, פסקה 7 (11.7.2012) והאסמכתאות שם). על כן, גם בהינתן המטרות הראויות שנועד צו בתי המשפט להגשים עליהן עמדתי לעיל, אינני סבורה כי יש לאמץ גישה לפיה מקים הצו מחסום בלתי עביר מפני מתן רשות לערער גם מקום שבו ההחלטה לוקה בהיעדר הנמקה. עם זאת, וכפי שכבר צוין חובת ההנמקה והיקפה נגזרים מנסיבותיו של כל עניין ועניין (עניין קרטה לעיל) ובהינתן העובדה כי עסקינן לכתחילה בסוגי עניינים דיוניים - ניהוליים מובהקים אשר בתי המשפט נדרשים אליהם תוך כדי ניהול ההליך העיקרי כדבר שבשגרה ובהיקפים ניכרים, מן הראוי לעצב את כלל ההתערבות בהקשר זה בזהירות על-מנת שלא נימצא מטילים על הערכאה הדיונית חובה שלא ניתן לעמוד
12 בה. כמו כן מן הראוי להביא בחשבון בהקשר זה את יתר השיקולים אשר עמדו לכתחילה ביסוד התקנתו של צו בתי המשפט עליהם עמדתי לעיל ועל תכליתו לייעל את ניהול הדיונים ולהחישם. בהינתן מכלול השיקולים מזה ומזה אני סבורה כי יש לאפשר מתן רשות לערער בסוגי החלטות המפורטים בצו רק מקום שבו ההחלטה נושא הבקשה לוקה בהיעדר הנמקה כלשהי וזאת להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית. חשוב להדגיש כי משמעותו של כלל זה היא שהצו לא יעמוד לרועץ במקרים כאלה, אך אין בו כדי לקבוע כי בכל מקרה שבו לא ניתנה הנמקה יש בהכרח הצדקה למתן רשות ערעור ועל מנת שזו תינתן יש להוסיף ולהראות כי מדובר בסוגיה שיש לה חשיבות של ממש בהליך וכי ייקשה להעמיד את פגם אי ההנמקה על תיקונו אם יידחה הערעור לסוף ההליך. כך למשל ניתן לחשוב על החלטות כגון דחיית התנגדות לשאלה המופנית לעד - אשר אי ההנמקה לא תצדיק בדרך כלל מתן רשות לערער עליהן. עוד חשוב להדגיש כי מקום שבו תסבור ערכאת הערעור כי יש מקום ליתן רשות ערעור על החלטה לא מנומקת, כאמור, הסעד היחיד אותו יוכל המבקש לקבל הוא ביטול ההחלטה והחזרתה להנמקה על-ידי הערכאה הדיונית. דומני כי כלל מצומצם זה הינו בהיר ופשוט יחסית ליישום והוא מאזן כראוי בין השיקולים הנוגדים שהוצגו בהקשר זה לעיל. מן הכלל אל הפרט 13. סעיף 4 (ה) להחלטת בית המשפט המחוזי עוסק במתן תשובות לשאלון והחלטות מסוג זה מנויות בצו בתי המשפט כהחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור (סעיף 1(10) לצו). ברנד טוענת כי החלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה לוקה בהיעדר הנמקה אך עיון בהחלטה מלמד כי אין מדובר בהיעדר הנמקה כלשהי וכי אף שמדובר בהנמקה קצרה ותמציתית, הנימוק אשר בגינו הורה בית המשפט לברנד להשלים את התשובות לשאלון היה כי התשובות שניתנו על-ידה היו חלקיות ואין להסתפק בהן. בהינתן הכלל שהותווה לעיל לצורך מתן רשות ערעור בסוגי החלטות המפורטים בצו, יש לדחות אפוא את טענתה של ברנד ככל שהיא מתייחסת לסעיף 4 (ה) להחלטת בית המשפט המחוזי. 14. סעיפים 4 (ו)- 4 (ח) להחלטת בית המשפט המחוזי מתייחסים לגילוי מסמכים, אך בניגוד לעמדת רמי לוי מקובלת עליי טענת ברנד שמדובר במסמכים ספציפיים ובטענת חיסיון. על כן חל לגביהם החריג המפורט בסעיף 1(10) סיפה של צו בתי המשפט ואין מדובר לכתחילה בסוג החלטה אשר מכוח הצו אין ליתן לגביה רשות ערעור. אך גם לגבי סעיפים אלה מן הראוי לבחון את הטענות שהעלתה ברנד אשר נוגעות לסוגיית היקף ההנמקה הראויה.
13 על מנת שנוכל לבחון את טענות הצדדים בהקשר זה מן הראוי לשוב ולהציג את סעיפי ההחלטה האלה כלשונם: ו. לגבי המסמכים שבסעיפים 4.7-4.6 לתצהיר הגילוי הכללי של "רמי לוי" [צ"ל ברנד-א.ח.] יש לפעול בהתאם למצוין בסעיף 87 לבקשת "רמי לוי". ז. לגבי מסמכים שנחשפו והועברו לעיון "רמי לוי" שלא כדין [המסמך של רשת ויקטורי-א.ח.], יש לפעול בהתאם למצוין בסעיף 95 לבקשת "רמי לוי". ח. על מסמכים 415 414, בתצהיר הגילוי הכללי של "ברנד" חל חסיון עו"ד-לקוח ולכן אין לעשות בהם שימוש בהליכים דנן. מקובלת עליי לעניין זה העמדה שבסעיפים 101-96 לבקשת "רמי לוי". לטענת רמי לוי בית המשפט נימק את החלטתו בדרך של אימוץ טענותיה ואין להתערב בכך. טענה זו מעוררת קושי. לטעמי לא יצא בית המשפט המחוזי בכך ידי חובת ההנמקה אף לא זו התמציתית המוטלת עליו. אין מדובר במקרה שבו "ההנמקה מתבקשת מתוך עצמה", ומשלא נדרש בית המשפט כלל לטענות שהעלתה ברנד בעניינים אלה אל מול טענותיה של רמי לוי, בפנינו החלטה המאמצת באופן "אילם" טענות של אחד הצדדים בלא לנמק ולהסביר מדוע העדיפן על פני טענות הצד שכנגד (השוו: בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, 690, 673, פ"ד לח( 1 ) 673, (1984)). 690 בקביעתי זו אין משום הבעת עמדה לגופם של דברים, אך משלא קיים בית המשפט את חובת ההנמקה המוטלת עליו ככל שהדבר נוגע לסעיפים 4 (ו) 4 (ח) להחלטה, דין חלק זה של החלטתו להתבטל והדיון יוחזר אליו על מנת שיקבל בסוגיות אלה החלטה מנומקת. 15. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 29.11.2015 הגישה ברנד בקשה להוספת ראיה חדשה בשלב הערעור שעניינה תכתובת עם הממונה על ההגבלים העסקיים הקשורה לסוגיות נושא הבקשה דנן. נוכח המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי מקום להיענות לבקשה וטענותיה של ברנד שמורות לה. סיכומם של דברים, אציע לקבל את הערעור בחלקו, כאמור בפסקה 14 לעיל. עוד אציע כי בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת
14 השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ו בכסלו התשע"ו (8.12.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15002900_V06.doc גק מרכז מידע, טל' ; 077-2703333 אתר אינטרנט, www.court.gov.il