Microsoft Word - ספרות.doc

תמליל

1 פתרון בחינת הבגרות בספרות 2 יח"ל (שאלונים: (904441, 05 מוגש על-ידי: בתיה לוינסון-שריג, דליה גורי וענת עמנואל מורות ברשת "יואל גבע" שירת ימי הביניים פרק ראשון: שירה שאלה מספר 2 השיר "הים ביני ובינך" מאת שמואל הנגיד מבטא את תחושת הקרבה הגדולה שבין המשורר- הדובר השר- החי לבין אחיו הבכור- המת. המשורר מספיד את אחיו המת בשיר קינה זה. הדובר מנסה לאורך השיר להתגבר על הפער שבינו- כאדם חי לבין אחיו המת ולהוכיח את קירבתו הגדולה לאחיו. תחושת הקרבה הגדולה של הדובר לאחיו המת, מתבטאת באמצעות תהליך ההתמודדות עם אובדנו בשלושה שלבים: שלב ההכחשה- הקושי לקבל את היעדרו, שלב ההתמודדות- הדובר החי מתעמת עם הריק- הואקום שנוצר בחייו בעקבות מות אחיו, ושלב ההפנמה והקבלה- יכולת הדובר להמשיך בחייו כשהזיכרון את אחיו המת הוא חלק אימננטי מחייו. בשלב ההכחשה- רגשות האשמה של הדובר הבא לידי ביטוי בשאלות רטוריות המבטאות את הקרבה ותחושת השייכות של הדובר לאחיו המת. הוא חש שאינו עושה די על מנת להראות את קרבתו לאחיו. השבועה שנשבע הדובר מעידה על ניסיונו להביע את קרבתו העזה לאחיו הגם שמת. בשלב ההתמודדות- הדובר מתעמת עם הריקנות שנוצרה בחייו בעקבות מות אחיו. כל הפעולות והמצבים הטריוויאליים, היומיומיים, שאפיינו את התקשורת ביניהם חסרים לו. הדגשת הריקנות באמצעות משפט התנאיהחסר. הדובר משווה את עוצמת כאבו בהווה לעוצמת כאבו עם מות אחיו- הזמן לא טשטש את הכאב או הקהה אותו "לך מכאוב בתוך לבי כמכאובי במיתתך". חזרה על משפטי השלילה מדגישה את קרבתו העזה של הדובר לאחיו המת. הצימוד השלם "ארץ- ארץ" ממחיש שלמרות הניגוד בין החי- הדובר למת- אחיו הוא נאלץ להמשיך בחייו למרות הקרבה שביניהם.

2 הניגוד בין החי למת "ואנום עת ואיקץ עת- ואת לעד בנומתך", מבטאים את ההכרה של הדובר במות אחיו ואת ההפנמה של מותו. הייחול וההבטחה של הדובר בתפארת החתימה- הסיום שיוכלו להתאחד מחדש עם מותו של הדובר מבטאת את קרבתו של הדובר לאחיו. השיבוץ מקראי מ'איוב' מדגיש את הציפייה של הדובר למותו על מנת להיות שוב במחיצת אחיו. המטפורה "אש פרידתך" ממחישה שמות אחיו ילווה אותו כל חייו עד למותו (כפל המשמעות). שאלה מספר 3 השיר "מליצתי בדאגתי" מבטא קונפליקט בין שתי גישות לחיים: גישה אופטימית וגישה פסימית. במבנה של דיאלוג בין הדובר לבין ידיד, שהוא פן בנפשו, מוצגות שתי גישות אלה. בבתים 3-4 ובבתים 7-8 הדובר הוא הידיד והוא מייצג בדבריו את הגישה האופטימית לחיים. בבתים 3-4 פונה הידיד לדובר ואומר לו שבגיל 16 אין טעם לבכות על יום המוות, אלא עליו להנות בילדות: "בלחי כחבצלת שזופה" - מטונימיה ודימוי. דברי הידיד במסגרת של שאלה רטורית והם אלוזיה לקהלת: "שמח בחור בילדותך... כי הילדות והשחרות הבל". בתים 7-8 אף הם דברי הידיד וגם הם בתבנית של שאלות רטוריות, באמצעותן הידיד מטיף לדובר ואפילו לועג לו. הוא אומר שאין טעם לרגוז, יש להירגע ולקוות שלכל מכה תרופה. עוד הוא אומר שאין טעם לבכות על המצוקים (מצוקות או סלעים) ואין טעם להתאמץ לבכות- "לדמעה הערופה"- מטאפורה. לעומת גישת הידיד, מופיעה בבתים האחרים של השיר, גישת הדובר. זוהי גישה פסימית לחיים, שאף היא יוצאת מאותה נקודת מוצא- "יום האסיפה". הדובר אומר שהעצב שולט בו, כי החיות נקטפה ממנו. הוא מסביר זאת בכך שהלב= השכל שולט בו מנעוריו, החוכמה והמוסר הם מנת חלקו וכתוצאה מכך נפשו רוגזת. גישת הדובר נשענת אף היא על קהלת: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".

3 השיר מסתיים בגישתו הפסימית של הדובר שלמעשה הכריע בקונפליקט. הצימוד אוחיל/איחל מדגיש את שתי הגישות ואת חוסר השליטה של האדם בגורלו. גורל האדם טרגי וטרם ימצא מרפא ("צרי גלעד"- שיבוץ מישעיהו) ימות האדם בכאביו הפיזיים והנפשיים. שירת ביאליק שאלה מספר 4 בית זה מהווה מעין סיכום של בתי השיר שלפניו. קדמה לבית שאלת המלאך "ותיחנק?". תשובת המשורר היא שנשמתו לא נחנקה, אלא "פרפרה ותשורר". באותיות המתות נולדים שירים חיים. שיריו של המשורר היו שונים מהמקובל והם התבססו על חוויות שחווה בתקופות השונות שלחייו. במרכז הבית מופיעים מוטיבים מרכזיים משירת המשורר: העב הקטנה, קרן הזהב והדמעה- שירת הילדות והטבע. הציציות הפסולות וטיפות השעווה- שירת בית המדרש. העדר נעורים ואהבה- שירת האהבה. בסיום הבית הזה מתאר המשורר חוויה מכוננת בבגרותו- עזיבת עולם המסורת. בית זה מסכם את הבתים הקודמים בהם תוארו החוויות שחווה המשורר בתקופות הילדות וההתבגרות, שהיו חומרי גלם ליצירתו. העב הקטנה בבית זה מחזירה לראשית השיר, לתיאור תקופת הילדות: הכפר השאנן מוקף חומת יערים, תיאור רקיע התכלת של הכפר, תיאור העב היחידה הלבנה והקטנה. לעומת העב הקטנה הנמצאת באמצע הרקיע, נמצא באמצע הכפר ילד עזוב לנפשו. הכמיהה אל העב הקטנה הייתה חוויה מכוננת של ילדותו. בשלב מאוחר יותר של הילדות, כמה המשורר כשהיה ילד ל"פנינת הטל", וכשלא הצליח להשיגה פרץ בבכי. הבכי מסמל את המעבר מילדות להתבגרות. בבית השלישי מתאר המשורר את ימי הלימוד בבית המדרש מנקודת המבט של הנשמה שנפלה אל הדמעה. הגמרא מתוארת כישנה ומעוכת גווילים ובה מפרפרת בדד נשמתו של המשורר. בין הציציות הפסולות וטיפות החלב של השעווה הנשמה עלולה להיחנק אך במקום זאת היא "מולידה" שירים.

4 הבית האחרון הוא תשובה לשאלתו הראשונה של המלאך "בני נשמתך אייה?" והמשורר משיב שהנשמה טסה ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת תנחומין ובלילות של ראש חודש כשהכול מתפללים על פגימת הלבנה נשמתו מתפללת על האהבה. הנשמה מתוארת כשהיא מתדפקת על שער האהבה הסגור בפניה. גם בבית זה ישנה זיקה לחוויה מרכזית בשירת ביאליק והיא החיפוש אחר האהבה או החוויה של אי מימוש האהבה. השיר "ואם ישאל המלאך" הוא שיר ארספואטי ואוטוביוגרפי. מקובל לראות בו צומת מוטיבים המופיעים בשירת ביאליק ורומזים לתקופות שונות בחייו. שירת המאה ה- 20 שאלה מספר 6 הזמנים השונים בשיר- היום, הערב והלילה- מייצגים את מערכת היחסים בין הדובר לאלוהיו, באמצעותה עולה תפיסתו הארספואטית של המשורר. הבית הראשון מתאר את היום, המסמל את החיים. יחסי הדובר ואלוהיו כיחסי נביא ואלוהיו. ימותיו של הדובר מדומים לפרקי נבואה. במרכז הבית הראשון תמונה מטפורית של האל כנפח והדובר כגוש מתכת. הזמן הוא כלי העבודה באמצעותו מכה האל בדובר. מכותיו של האל פותחות את פצעיו של הדובר, הפצעים הפולטים אש עצורה. הדימוי של האל לנפח המכה בדובר המדומה לגוש מתכת להתיך מדגיש את הסבל הרב של הדובר. תחילתו של הבית השני מחדדת את המטפורה של החיים כיום בו הולך האדם בדרך עד הערב- ערוב ימיו, סוף חייו. הדובר רואה עצמו כמי שנגזר עליו להיות במהלך חייו "עד ערב בדרך" כחומר בידי היוצר (האל), שירתו תמשיך לבטא את הכאב שהזמן חותך בו. המטאפורה: "פי- פצע פתוח" מתארת את שירת הכאב שפורצת ממנו בצל חווית המוות. בשתי השורות האחרונות של השיר יש מפנה- מבחינת הזמן ומבחינת העמדה של הדובר. נימת הדיבור של הדובר משתנה. הוא פונה אל האל כ"שווה" לו "וערום אדבר עם אלי" המחיצות הוסרו בניהם ומבקש "תן- שנינו ננוח". הוא רואה באל שעבד בפרך כמי שזקוק כמותו למנוחה.

5 שאלה מספר 9 "הייתה לי בריכה" מאת אורי צבי גרינברג השיר הוא שיר ארספואטי בו הדובר מייחס לעצמו וליצירתו עולם רוחני נשגב ועליון, מקור חיים, מול קהל קוראיו וסביבתו בעלי עולם צחיח, משמים הניזונים ממקורותיו ומתנהגים בכפיות טובה ואי הכרת תודה. שירי נתן זך המשורר בונה את הדימוי העצמי שלו כעליון, בניגוד לגסות לבהמיות ולכפיות התודה של סביבתו באמצעות מטפורה מרכזית: הדובר ושירתו- הם בריכה ואילו סביבתו וקהל קוראיו- הם מדבר האדם. המטפורה המרכזית מתפתחת לאורך השיר מבית לבית. בבית ראשון: הניגוד בין הבריכה שמימיה היו טהורים כבדולח ומחיים מול אנשי המדבר הצחיח והיבש. הדימוי והאלוזיה המקראית לספר "בראשית"- מדגישים את הבריכה של הדובר כמקור מים חיים וטהורים- גן עדן. בבית שני: הדובר מתעצם וחולם חלומות נשגבים על שפת ברכתו ואילו אנשי המדבר מפריעים לו, שותים ממימיו ללא רשות, ממלאים כדיהם במים היקרים ולבסוף אף לא מכירים אותו ולא מודים לו. אלוזיה מקראית- חלומות יוסף. בניגוד לסיפור המקראי- הדובר לא זוכה להכרה ונותר בכאבו וייאושו. בבית השלישי: מתוארת ההתנהגות המסואבת והנלוזה של אנשי המדבר: הם נהנים הנאה בהמית וסתמית "ששים בלילות" על חשבון הזולת- הדובר. ניגוד לאלוזיה של "מגילת אסתר". לבסוף, אנשי המדבר- סביבתו של הדובר וקהל קוראיו "יורקים לבאר ממנה שתו" ומזהמים את הבריכה של הדובר ממנה שתו וניזונו. שאלה מספר 10 שיר זה מתאר התנהגות אנושית נפוצה אל מול חוויה אנושית נוראה, אל מול המפגש עם האבסורד של הקיום. במרכז השיר הנער שחווה "נפילה" - מפגש עם האבסורד, עם המוות וכתוצאה מכך זועק למשמעות. האם, הרופא, השופט והמורה מייצגים בשיר את ההתנהגות האנושית הנפוצה. הם מתכחשים לאמת עמה נפגש הנער.

6 לשיר מבנה קולאז'י, רסיסי תמונות שנראים לכאורה לא קשורים, אבל משמעות השיר היא הקשר ביניהם. באמצעות מבנה זה חווה הקורא מבוכה וחוסר המובנות, שמזכירים את חוויית המפגש עם האבסורד של הקיום. יש לפרט את בתי השיר ולהסביר את דבריהם של האם, השופט, הרופא והמורה. בסיום השיר חשוב לעמוד על האלוזיות לשיר הילדים: "רוח רוח רוח" ולסיפור גן עדן- לאכילה מפרי עץ הדעת. שיר בעל משמעות פילוסופית אקזיסטנציאליסטית. שאלה מספר 11 עמדתו של המשורר "וגם המשורר ממצוקה, לא משפע הוא שר" מאירה את עמדתו המעריצה כלפי "האהבים הנבונים". באמירה ארספואטית זו אומר המשורר כי האהבה הנבונה של האוהבים מקורה בחולשה ובצורך להתגוננות מפני האיום והסכנות של העולם, כשם שהוא מתמודד עם מצוקות הקיום באמצעות שיריו. המשורר מזדהה באמירה זו עם האוהבים הנבונים. המשורר עובר ממבט של עד המתבונן מהצד למתערב הנוקט עמדה: המסבירה את פשר אהבתם "הנבונה". עמדת הדובר כלפי "האוהבים הנבונים" יכולה להתפרש בכפל משמעות: כהערצה ובאופן אירוני. הערצה- תיאור אידילי של ביחד, אינם נפרדים, אינם זקוקים לדיבור, מתחשבים ומבינים האחד את השני, השכילו לדעת כיצד לגונן על עולמם מפני פגעי הזמן והקיום, כמו המשורר. אירוניה- אוטומטיות, רובוטיות, איבוד האינדיבידואציה של כל אחד בקשר, אינם שומעים את ילדיהם, אהבה נעימה ופושרת. זקוקים לגונן על עולמם המסוגר באמצעות פשרות: אהבה נבונה. השיר מסתיים בגלישה המדגישה את ההפרדה בין "השארו" לבין "חבוקים" ויוצרת עמדה אירונית של המשורר בעצתו לאוהבים הנבונים.

7 פרק שני: סיפור קצר שאלה מספר 14- "תהילה" המשגה בסיפור "תהילה" - חודש לפני החתונה המתוכננת של תהילה עם שרגא שמע אביה של תהילה ששרגא נסע לרב של חסידים. באותה תקופה החסידים היו בזויים ונרדפים. אביה של תהילה שהיה ראש לרודפים קרע את התנאים (הסכם) ושלח אתה הקרעים לבית המחותן. כאשר מבטלים שידוך יש לבקש מחילה מן הנעלב- אביה של תהילה על אף שהיה מודע לכך היטב לא ביקש מחילה. אי בקשת המחילה משרגא- היא המשגה. תהילה אחראית לגורלה: אחר נישואיה היא שכחה שלא קיבלה שטר מחילה משרגא. היא שוקעת בחיי החומר ומחמיצה את אימהותה ומאבדת את כל ילדיה. תוצאותיו של המשגה: תהילה נישאת לאדם אחר (ללא אהבה). שנה לפני שנעשה בנה הבכור של תהילה בר מצווה, ראה אדם לבוש תכריכים כמת, הילד נבהל ומת. בנה של תהילה מת במוצאי שבת אחר ההבדלה, שלושים יום קודם הנחת תפילין, ובמוצאי שבת אחר ההבדלה שלושים יום קודם שעמדה תהילה להיכנס עם שרגא לחופה, קרע אביה את התנאים. שני הדברים קרו באותו היום ובאותה השעה (אין כאן מקריות). לאחר שנתיים בנה השני של תהילה מגיע למצוות. "מגיע ולא מגיע"- הוא הולך עם חבריו ליער להביא ענפים לשבועות ולאחר מספר ימים מוצאים את גופתו מושלכת בתוך הביצה ביער. תהילה אומרת לבעלה בסיום ימי האבל שיש לבקש מחילה עם שרגא. היא מקשרת בין האסון לבין המשגה. בעלה של תהילה מחפש אחרי שרגא. באחת הנסיעות שבהן ביקש אחר שרגא, חלה ומת. בתה של תהילה בורחת ערב נישואיה אל המנזר. בחייה של תהילה סבל רב ותחושת אשמה במעשה הצדקה הרבים שהיא עושה היא מנסה לכפר על חלקה באשמה כלפי שרגא וכלפי בתה.

8 ההחמצה בסיפור "תהילה" היא התפיסה המוטעית של תהילה לאורך חייה. תהילה האמינה שהיא נענשת על חטא אביה ורק ערב מותה היא מבינה את אחריותה לגורלה. תלמיד שבחר לענות על ההחמצה של תהילה ותוצאותיה, יתייחס לעשיית המצוות והמעשים הטובים כרצון של תהילה לכפר על אשמה אותה היא מבינה לפני מותה. יש לפרט את הווידוי ואת המשמעות הגלויה והסמויה. "פרנהיים" בסיפור "פרנהיים" מאת עגנון הגיבור פרנהיים מחמיץ את הכמיהה החשובה ביותר בחייו- שיבה אל אינגה אשתו ואל בנו התינוק. הוא שב לאחר היעדרות ממושכת מביתו בגין שבי אצל האויב במלחמת העולם הראשונה ומגיע עם ציפיות לאיחוד מחודש עם אשתו ובנו התינוק. הציפיות של פרנהיים נשברות מיד עם שובו. באמצעות המפגשים שלו עם הדמויות השונות בסיפור, מתוודע פרנהיים באופן הדרגתי לציפיותיו המוטעות. הוא כשל בעבר בשני אירועים מרכזיים בחייו: הוא נשא לאישה את אינגה במקום חברו הטוב קרל נייס שהיה ארוסה, מאחר וסבר כי הוא מת תחת מפולת שלגים, וכן מעל בכספי החברה המשפחתית "שטארקמט את שטיינר". חטאיו וטעויותיו של פרנהיים הביאו עליו את גורלו, גורל של החמצה. פרנהיים עובר תהליך של היוודעות לאמת: מהכחשה דרך התמודדות והתעמתות עם הבנתו המוטעית ולבסוף השלמה וקבלה של המציאות החדשה המבטאת החמצה. הפגישה עם אינגה- חושפת את ההחמצה של פרנהיים. הווידוי של פרנהיים בפני אינגה חושף הכרה באמת החדשה. פרנהיים מבין שזרימת החיים מותירה אותו מחוץ לזמן "נראה הדבר שמנעלים שאמר שהם נוחים לא היו נוחים". הנעליים הישנות כבר אינן נוחות לו כמקודם. בתחילת הסיפור סבר כי "המאושר למעלה מן הזמן" מי שמאושר אינו זקוק לדעת את השעה. בסיום הפגישה עם אינגה מבין פרנהיים כי "לא המאושרים בלבד הם למעלה מן הזמן, אף מי שאינו מאושר, כל השעות כשרות לו לפורענות". פרנהיים מבין שהזמן אינו קשור למאושרים בלבד. הפורענות עלולה להפתיע כל אדם ובכל זמן.

9 היא אין קשר בין הזמן לאושר. הגורל אמנם שולט בחיי אדם אולם לגורל זה אחראי גם פרנהיים בטעויותיו. פרנהיים חוזר לשקט ולאיפוק שאפיינו אותו, אולם זה אינו אותו איפוק של ראשית הסיפור. זה איפוק של הבנה והכרה בתבוסתו. לכן, לא משנה באיזו רכבת הוא ייסע. יש פער בין ציפיותיו של האדם לבין מימושן. המציאות החדשה מנתצת את כמיהתו הרומנטית של פרנהיים לקיום שלם ומאושר. הכמיהה והזיכרונות סייעו לו לעבור את המשברים שזימנה לו המלחמה, אולם המציאות טופחת על פניו. חייו של פרנהיים הם חיים של דמות טרגית מודרנית. קיומו מושתת על מעשים מבישים מהעבר. כל מה שיעשה לא יוכל לכפר על העבר. גם גורל וגם אופיו מובילים אותו לכישלונו. התפוררות הבית וההכרה בכך מהווה את הנושא המרכזי בסיפור. הבית הנעול הוא סמל לביטחון וליציבות שאינם מושגים. השוערת, זיגי, גרטרוד והיינץ הם סמל לשומרי הסף המונעים מפרנהיים הכניסה לבית הנכסף. הערה: ניתן לענות גם על הספור "מדירה לדירה": המשגה הוא חיי הבדידות בירושלים. תוצאת המשגה היא המחלה, אבל הגיבור עובר תהליך ומתקן את המשגה. הוא מכריע בקונפליקט לטובת קשר אנושי חם. שאלה מספר 15 בסיפור "יום נפלא לדגי הבננה" מאת סלינג'ר מתואר קשר בין גבר לאישה באור ביקורתי. זהו קשר שיש בו ניכור וזרות. האישה מייצגת את החברה והגבר הוא חייל שלחם במלחמת העולם ה- 2 וחזר כשהוא לוקה בהלם קרב. הנתק בין מיוריאל לסימור, הוא הנתק בין סימור לבין החברה עליה הוא שב והדבר מהווה גורם מרכזי בהתאבדות של סימור בסיום של הסיפור. בחלק הראשון של הסיפור מופיע תיאור חיצוני של מיוריאל, המבטא את האגוצנטריות שלה והעיסוק בחומר ובחיצוניות. תיאור זה מסמל את החברה החומרנית שבה פולחן הגוף הוא ערך עליון. במהלך החלק הראשון שיחת טלפון בין מיוריאל המכונה "הנערה" לבין אמה. בשיחה זו אמה של מיוריאל מבטאת את דאגתה לבתה, תוך ביקורת קשה על סימור שנוהג בפראות ומתנגש בעצים. השתיים משוחחות על מצבו

10 של סימור שחזר "חולה" מהמלחמה. האם מציעה לבתה לעזוב את סימור ומבטיחה את התמיכה שלה ושל אביה. בשיחה בין מיוריאל ואמה באה לידי ביטוי הזרות שבין בני הזוג, כאשר השתיים מזכירות את ספר השירים ששלח סימור מהמלחמה (כנראה ברטולד ברכט), וציפה שאשתו תקרא בו. היא לעומת זאת לא זוכרת היכן הניחה את הספר. השתיים משוחחות על כך שסימור מכנה את אשתו: "פראיירית רוחנית לשנת 1948", דבר המעיד על הנתק בניהם. מתוך שיחת הטלפון עולה כפל פניו של סימור. מצד אחד, הוא בחור פרוע אפילו אלים. מצד שני, הוא איש רוח שקורא שירה ומנגן בפסנתר ואינו מוצא את מקומו בחברה ובחברת אשתו. האם והבת המשוחחות בטלפון מייצגות את אובדן הערכים בחברה בה טפל ועיקר שווי ערך. לצד השיחה על מצבו הנפשי של סימור, הן משוחחות על אורך המעילים וגודל האבזמים שאופנתיים השנה. בתמונה השניה בסיפור- סימור נפגש עם סיביל. החמימות שביניהם מדגישה את הניכור ביחסים שבין סימור ואשתו. סימור הבודד (והלום קרב) אינו מוצא אוזן קשבת אצל המבוגרים ומשום כך פונה אל סיביל ושרון ליפשוץ- המייצגות את עולם הילדות. בדיאלוג בינו לבין סיביל עולה מצוקתו הנפשית: "חסר יותר אוויר ממה שאני מוכן להודות". יש לפרט את המשל על דגי הבננה. בסיום הסיפור הנערה ישנה במיטה כפולה, סימור מסתכל בה, דורך את האקדח ומתאבד. השינה של מיוריאל- מבטאת גם היא את הזרות והניכור ביחסים בינה לבין בעלה. עיניה העצומות מטונימיות לחברה האטומה שעוצמת עיניה. מיחסים אלה עולה ביקורת על מיוריאל כנציגה של החברה האמריקאית החומרנית, שמתייחסת בניכור לבעלה. ביקורת זו נובעת מהמתח בין הציפייה לכך שהחברה, המשפחה, האישה "תחבק" את החיילים ששבו מן הקרב (מלחמת העולם השנייה), שהקריבו נפשם למען החברה לבין החברה שמתנכרת להם. הערה: ניתן לענות גם על הסיפורים ה"עיוורת", ו"תפוחים מן המדבר".

11 שאלה מספר 16 סיפור בלי כתובת מות האם עולה בזיכרונה של המספרת בעקבות מות באשה האלמונית בחנות עיתונים ביום ששי בצהריים. יש לתאר את האפיזודה הפותחת את הסיפור ולעמוד על הניגודים הרגשיים שעולים באמצעות תיאור הכלב והבחורה "הכלבית". התרחשות זו מעלה מן המודחק אל המודע את מות האם, שלא עובד עיבוד מוסרי בוגר שנים רבות. כל האפיזודות בסיפור מתקשרות זו לזו באמצעות התהליך המאוחר של עיבוד האבל על שלביו. יש לפרט את האפיזודות ולהדגים כל שלב בתהליך באמצעות דוגמאות. ההתמודדות עם הזיכרון על מות אמה מעניק לסיפור אופי פסיכולוגי בדבר חשיבות הביטוי של מצוקות וכאב. לסיפור אופי אקזיסטנציאליסטי. חווית הזרות והניכור נוכח המפגש עם המוות. פרק שלישי: דרמה טרגדיה של סופוקלס וטרגדיה של שקספיר שאלה מספר 17 מאפייני הגיבור הטרגי הם: מורם מעם, אציל נפש, שוגה במשגה גורלי בגין האמרטיה (פגם יחידי- חולשתו האנושית), חוטא בחטא ההיבריס, סובל, מייצג את האנושות וגם שונה ממנה, מתאפיין בחרון אף, מגיע לידיעה ולהכרה בחטאו ובגאוות היתר שלו, גורלו הוא גורל של קטסטרופה: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". בטרגדיה "אנטיגונה" מאת סופוקלס הן קריאון והן אנטיגונה הם גיבורים טרגיים, אולם קריאון הוא גיבור טרגי מודע, בעוד שלאנטיגונה חסרה הידיעה וההכרה בגאוות היתר שלה. השאלה דורשת לבחור את אחד הגיבורים ולהדגים באמצעותו את הדברים.

12 קיראון מורם מעם- מלך תבי, אומץ ליבו- מתבטא בחוק שחוקק, ברצונו לפתור את בעיית הבגידה במדינה. בסיום המחזה יש לו האומץ לראות את המציאות נכוחה ולהודות בטעויותיו ובמעשיו המבישים. משגהו הגורלי ומעשהו המביש- החוק שחוקק לא לקבור את פולינקס הבוגד. סובל- סבלו של קריאון הוא הקונפליקט בין הגורמים הצודקים, הקונפליקט הטרגי. הוא בא לידי ביטוי בשלושת עימותיו- עם אנטיגונה, עם הימון בנו ועם טרסיאס- יש לפרט בדוגמאות. במונולוג הראשון של קריאון במחזה נחשף כפל פניו: דמוקרט אך גם דיקטטור קפריזי. ההיבריס שלו- כוחו כשליט מעוור את עיניו והוא שוכח את מגבלותיו. קריאון בעל חרון אף- הוא ממהר לכעוס, קפריזי- ניכר בעימותיו עם הסביבה: אנטיגונה, הימון וטרסיאס. גורלו הוא גורל של קטסטרופה- משלם מחיר אישי ופוליטי. כל קרוביו ואהוביו מתים: אנטיגונה, הימון בנו ואשתו אורדיקה, והוא מאבד את מלוכתו. הוא מייצג בגורלו את בני האדם הלוקים בחולשות אנושיות. לקריאון פגם יחיד באישיותו. הוא חוטא בהיבריס ומביא עליו את אובדנו. אם זהו גורלו של הגיבור הטרגי שהוא "האנושי המושלם", קל וחומר שזהו גורלם של אנשים פשוטים- כלל בני האדם. קריאון מתוודע למעשיו המבישים ומכיר בטעותו במערכה החמישית לאחר העימות עם טרסיאס, ולוקח את האחריות למעשיו שהביאו לקטסטרופה. אנטיגונה נסיכה, בת המלך אדיפוס. אצילת נפש- בעלת אומץ להפר את חוקי המלך בגין מניעים מוסריים- חוק האלים ונאמנות למשפחתה. מעשיה המבישים- הפרת חוק המלך וקבורת אחיה המת פולינקס- פעמיים. התרסתה הפרובוקטיבית כלפי קריאון. סובלת- אם כי סבלה אינו מוחצן. רק לפני מותה, במערכה רביעית סבלה הופך גלוי והיא מבכה את מותה בדמי ימיה. אפשר לציין את סבלה המובלע

13 של אנטיגונה בפרולוגוס וכן את דברי המקהלה על אנטיגונה: "האומללה בבנות". חוטאת בחטא ההיבריס- מול איסמינה- אותה היא משפילה ומול קריאון- מתנהגת באופן פרובוקטיבי ומתגרה בו- המלך. אנטיגונה מזלזלת בערך החיים וממהרת להתאבד ומביאה על עצמה את גורלה הטרגי. בדמותה של אנטיגונה אין תהליך של היוודעות המביא להכרה בטעותה כמו גם לתחושת אשמה וכפרה. ערב מותה של אנטיגונה מתערער הביטחון בצדקת מעשיה, אבל היא לא מכירה בחטאה- בהיבריס. שאלה מספר 18 הנושא המרכזי בטרגדיה "אנטיגונה" כפי שבא לידי ביטוי בתמונות הראשונות של המחזה: הקונפליקט בין חוק פוליטי, חוק המלך- אותו מייצג קריאון: האיסור לקבור את פולינקס לבין חוק האלים- אותו מייצגת אנטיגונה: יש לכבד את המת בקבורתו, וכן לבין ערכים כמו: קשר דם ומוסר. הקונפליקט המרכזי מתבטא כבר בפרולוגוס בעימות שבין אנטיגונה לאיסמנה- יש לפרט את הדיאלוג בין האחיות ולהראות כיצד הקונפליקטים המרכזיים עולים בו. הנושא המרכזי בטרגדיה עולה גם במונולוג של קריאון, שמציג את ה"אני מאמין" של המלך החדש. במערכה השנייה בעימות שבין אנטיגונה לקריאון, הקונפליקט בין צו המלך לבין צו האלים מתעצם. בבסיס הטרגדיה התפיסה: "הכל צפוי מראש והרשות נתונה". "הכל צפוי מראש"- גורמים חיצוניים: קללת האלים על בית אדיפוס. "הרשות נתונה"- אופציית הבחירה שקיימת לגיבורים הטרגיים. אנטיגונה וקריאון טעו טעויות גורליות, חטאו בהיבריס וכתוצאה מכך בחרו בחירות שגויות. בחירותיהם הובילו לקטסטרופה ולמוסר ההשכל בסופה של הטרגדיה: גאוות היתר היא אסונו של האדם, אבל הוא מבין זאת תמיד כשמאוחר מדי.

14 הקונפליקט המרכזי- צו המלך מול צו האלים הוא קונפליקט נצחי בין חוקי המדינה לבין חוקי הדת. נושאי הטרגדיה הקלאסית הם תמיד ברומו של עולם והם מעניקים לטרגדיה את השגב. פרק רביעי: רומאן ונובלה סיפור פשוט/ ש"י עגנון שאלה מספר 19 שניים מהמוטיבים החשובים ברומן "סיפור פשוט", הם האוכל והעיוורון. האוכל, מייצג את החברה בשבוש והוא גם אמצעי אפיון של עולמן הפנימי של הדמויות. העיוורון, מאפיין את אנשי הרוח ואת גיבור הרומן הירשל הורוביץ, שהתכחשו לעולמם הפנימי. האוכל מופיע ברומן לכל אורכו: העוגיות של בלומה בראשית הרומן. ארוחת הלביבות אצל סופיה גילדנהורן. ארוחת האירוסין בבית משפחת צימליך. העוגיות של מינה. הסעודה האחרונה ברומן. האוכל מאפיין את צירל קלינגר-הורוביץ, שהיא נציגת החברה. זו חברה חומרנית, שיודעת מה טוב לגוף אבל מה נפש צריכה אינה יודעת. צירל קלינגר-הורוביץ עסוקה באוכל באופן אובססיבי, למרות שאינה מבשלת בעצמה. באמצעות האוכל מכוון המספר לחסך של צירל באהבה, עליו פיצתה באכילה. בסוף הרומן, כאשר היא מבינה שנכשלה בניסיונה לקשור אליה את בנה לעולמים, אפילו האוכל כבר איננו פיצוי: "דמומה יושבת צירל. שינוי גדול נשתנתה צירל, אינה להוטה אחר התבשילים נאים ואינה בהולה לאכול ולשתות". גיבור הרומן מנסה למרוד בחברה המתוארת ובאמו באמצעות האוכל. בסעודת האירוסין לא אוכל, אבל בסוף נכנע, אוכל מהפשטידה ונכנע לאמו. בתקופת ההתדרדרות הנפשית ממעט הירשל לאכול. בסוף הרומן כשהוא שב לביתו, לאחר הטיפול אצל דר' לנגזם, הוא הופך לאחד האדם בשבוש ומעלה בשר. העיוורון אף הוא מוטיב מרכזי ברומן:

15 על ברוך מאיר נאמר שכסף וזהב שהיו לה לצירל סימאו את עיניו (עיוורו אותו). כשהירשל חווה את הקונפליקט בין היצר לשכל בעקבות ההתאהבות בבלומה, הוא נזכר בסיפור על רבי מתיא שניקר את עיניו. דר' לנגזם מספר להירשל על המנגנים הסומים. חלומו של הירשל- יש לפרט ולעמוד על הסמליות: אחד מאנשי שבוש זורק מטבעות לעיניו של הירשל ("בעל החלומות"), ומונע ממנו לראות את הנערה שמגישה עוגה. לקראת סוף הרומן זורק הירשל לקבצן עיוור, שגרם לו לסערת רגשות, מטבע גדולה במיוחד, דבר המסמל את הזדהותו עם הקבצן העיוור. המספר אומר בשלב זה על הירשל: "פעמים הוא עצב פעמים הוא שמח אף שמחתו אף עצבותו מופרזות". הירשל, שוויתר על רצונותיו האמיתיים המיוצגים ע"י ההתאהבות בבלומה, הפך עיוור לנשמתו היתרה וכמו הקבצנים הסומים, שירת חייו עצובה. האוכל מייצג את החברה החומרנית בשבוש, העיר שהכול בה משובש. קוראי הספרים הם אנשי הרוח שנמצאים בשולי החברה. האוכל והספרים מייצגים את הקונפליקט המרכזי ברומן בין החומר לבין הרוח. גיבור הרומן פתר את הקונפליקט בדרך טרגית- העיוורון. אפשר לענות גם על פי מוטיבים נוספים כגון: החלומות, הצבעים, התרנגול ועוד. שאלה מספר 20 השקפת העולם של צירל, כפי שמשתמעת מקטע זה, היא השקפת עולם חומרנית. בשיחתה עם הירשל היא מסבירה לו מדוע עליו להינשא למינה ולא לבלומה. מינה היא ביתו המשכילה של גדליה צימליך העשיר, והנדוניה היא העיקר. אדם פנוי הולך אחרי ליבו, אבל כשמגיעה שעתו להתחתן הוא מתחתן עם בת מעמדו. בלומה היא משרתת ענייה ובן בעלי בתים כהירשל, צריך להינשא לגדולה ממנה. זו השקפת העולם של צירל נציגת החברה, בעיר שבוש חברה חומרנית שיודעת מה טוב לגוף, אבל מה הנפש צריכה אינה יודעת. יש לתאר את החברה המעמדית.

16 צירל עצמה נישאה לברוך מאיר, שהיה משרת בחנותו של אביה, כי לא נמצא לה חתן אחר (בגלל קללת השיגעון שהייתה על המשפחה). ברוך מאיר נישא לצירל בגלל כספה: "כסף וזהב שהיו לה לצירל סימאו את עיניו". לא אהבה חיברה בין השניים וזה הגורל אותו מבקשת צירל להחיל על בנה. לאורך הרומן הקונפליקט המרכזי הוא בין הנורמות של החברה, המיוצגות ע"י צירל לפיהן החומר והפרנסה חשובים יותר, לבין כמיהת האדם לאהבה. גיבור הרומן, הירשל הורוביץ, משתגע כתוצאה מהקונפליקט הזה, שמיוצג ע"י בלומה- זו שאהבה נפשו ומינה זו שנישא לה. יש מקום לפרט על התהליך שעובר הגיבור: ההתאהבות בבלומה, הויתור, הנישואים למינה, ההתמוטטות והאשפוז בפנסיון של לנגזם. בסיומו של הרומן הירשל שב לביתו, כשהוא מבין דברים שלא הבין קודם. התובנה החשובה ביותר של הירשל היא, כשכאין אהבה בין איש לאישתו אין ברכה על ילדיהם, זו הסיבה שהוא לא היה מאושר וכבר בגיל 16 הבין שהכול בא במכאוב. כדי להעניק לבנו התינוק חיים טובים, "מחליט" הירשל לאהוב את אשתו, מרגיש כמי שאיבד אבדה אבל מצא מציאה במקומה. יש לעמוד על מורכבותו של הסיום להראות שקיימת אפשרות לראות בסיום תיקון, וקיימת אפשרות לראות בסיום תיקון רק למראית עין. עלילת הרומן וסיומו מערערים השקפה זו. בסיום הרומן הכרעה לטובת האהבה, גיבור הרומן מבין שבלי אהבה אין ברכה גם אם הוא עצמו וויתר על אהבתו. העובדה ששמה של העיר הוא שבוש והוא מסמל שהכול בה משובש, מכוונת אף היא לערעורן של הנורמות המקובלות המיוצגות ע"י צירל בקטע זה. בסוף הרומן, כאשר היא מבינה שנכשלה בניסיונה לקשור אליה את בנה לעולמים, אפילו האוכל כבר איננו פיצוי: "דמומה יושבת צירל. שינוי גדול נשתנתה צירל, אינה להוטה אחר התבשילים נאים ואינה בהולה לאכול ולשתות". לתיאור זה משמעות סמלית. אפילו צירל לא מייצגת עוד את עולם החומר שאופיין ע"י האוכל, דבר המעיד על כך שסיומו של הרומן מערער את תפיסת עולמה.

17 דבריו האחרונים של הירשל ברומן הם שירת חייו העצובה. הוא אומר למינה: "אהבה באה עם אין מי שחוצץ בינה לבינינו". אמירה זו מעידה על חשיבותה של האהבה ומערערת את עמדתה של צירל. אפשר לראות בעלילת הרומן ובסיומו תמיכה בעמדת צירל, הנוקט בגישה זו יראה כיצד החברה הכניעה את הירשל. פרק חמישי: שיר שלא נלמד שאלה מספר 25 החפצים הנזכרים בשיר מטונימים לרגשותיו של הדובר האבל על מות אמו. בבית קצר ובו שורות קצרות מתוארת הסתלקותה הפתאומית של האם והדובר הנדהם חסר אונים נוכח המוות, דבר המודגש בשאלה הרטורית בסיום: "ומה אעשה אני?". האנשת הלחם- "לחם עזוב" - מכוונת לאם שעזבה פתע פתאום. על השולחן הערוך נותרו פרוסת לחם, סכין וגבינה. תיאור הפרוסה החתוכה והסכין מטונימים לתחושת החיתוך החד והשקט של המוות. השאלה: "מה כאן קרה?" והמשפט המקוטע: "הבוקר, יום שני" - מביעים את התדהמה. השולחן, הכיסא והראי הדוממים מדגישים את דממת המוות שנותרה בבית הריק והם תיאורים מטונימים המעצימים את תחושת ההעדר. האם שהייתה נוכחת שם ישבה על הכיסא, השתקפה במראה, אכלה מן הלחם ועכשיו היא איננה עוד.