Microsoft Word - kol_hachaim_emil_ajar.doc

תמליל

1 כל החיים לפניו לאמיל אז'אר: הרומן "כל החיים לפניו" מסופר בגוף ראשון ע"י גיבור הרומן עצמו מומו, המספר את קורות חייו ובעיקר את מה שקרה לו בשנה שבה הוא נמצא במצב מעורר דאגה במרתף אחד הבניינים שברובע בלוויל שבפריז. רק בסוף קריאת הרומן אנו מנחשים בפני מי הוא מספר את סיפור חייו. ניתן לתפוס עמודים רבים בתחילת הרומן כפתיחה ארוכה שבה מקפיד מומו לתאר את הרובע שבו הוא התגורר, תושבי הרובע רובם ככולם מהגרים ערבים מוסלמים מצפון אפריקה, יהודים ושחורים ממדינות שונות באפריקה. הוא מקפיד לתאר את האווירה המיוחדת ברובע זה ודרכו מתוודע הקורא לדמויות רבות אשר יתפסו מקום חשוב בעלילת הרומן ובסיפור חייו המדהים. בחלקו הראשון של סיכום זה נאפיין קודם כל על את סביבת מגוריו של מומו ולאחר מכן נתמקד בבנין שבו הוא גר ובסופו של דבר בבית שבו הוא צמח וגדל עד למותה של רוזה. בלוויל נחשב בזמנו לרובע מיוחד במינו בעיר פריז. מדובר ברובע ציורי ומכובד אשר שינה את חזותו ואופיו בגלל גלי המהגרים שאכלסו את רחובותיו ובנייניו. בשנות ה- 60 וה- 70 התרכזו בו בעיקר מהגרים שחורים מצפון אפריקה, יהודים וערבים. המהגרים השחורים חיו, על-פי תיאוריו של מומו, בקבוצות גדולות, מעין חמולות, ובתנאים מחפירים. כדי לענות על מצוקת הדיור אשר התעוררה עם בואם על הערבים מצפון אפריקה, במיוחד מאלז'יריה, בנו בניינים חסרי חן שבהם שוכנו המהגרים. מדובר אפוא ברובע שידע ימים יפים יותר. צריך לזכור שרוזה, גיבורת הרומן, והרופא כ"ץ גרו ברובע זה עוד בימים שהוא נחשב לרובע מכובד. הן רוזה והן דוקטור כ"ץ הגיעו לפריז עוד בשנות ה- 30. הרחובות בהם מתרחשת עלילת הרומן "כל החיים לפניו" מייצגים את פריז האחרת, כלומר, פריז הקוסמופוליטית יותר שיש בה ריכוז גדול של מהגרים אשר רכשו את השפה הצרפתית אך לא התאקלמו בחברה הפריזאית הבורגנית. מהגרים אלו נבדלו גם מצרפתים אחרים בסוג העבודות השחורות שהם נאלצו לבצע כדי להתקיים. חשוב לציין דברים אלו מכיוון שמומו, גיבור הרומן, שרוי במאבק פנימי של בניית זהותו האישית: מצד אחד הוא משתייך למעגל חברתי מוגדר שכובל אותו ומאלץ אותו לקבל את הנורמות החברתיות הקיימות, ומצד שני נראה שהוא מעוניין לפרוץ את המעגל שבו הוא חי כדי להכיר את פריז ה'אמיתית' הקיימת מחוץ לרובע בלוויל. ברחובות אחדים בבלוויל הוא מתוודע לשכניו השחורים החיים בדלות רבה ובאורח חיים שבטי השומר על זהות אתנית. הוא מכיר היטב את המקומות בהם נמצאות יצאניות. עם זאת יש לזכור שהאווירה העולה מתוך תיאורים אלו איננה שלילית: אדרבא שוררים ברובע זה אווירה וחום אנושי, עזרה לזולת ותמיכה הדדית. לפני שנמשיך את תיאורנו נבליט את העובדה שסיפור חייו של מומו מתחיל לערך בגיל שלוש שנים. לפני גיל שלוש הוא איננו זוכר דבר ועל אי-ידיעה אין הוא מסוגל לספר דבר. הוא גדל בפנסיון לילדי יצאניות שפתחה בביתה רוזה, יהודיה יצאנית לשעבר. בגיל מוקדם הופקד בנסיבות שיתבררו מאוחר יותר מוחמד בפנסיון של רוזה אשר גדלה אותו והרעיפה עליו אהבה רבה. אם-כך פנסיון משפחתי ומיוחד זה נמצא בביתה של רוזה בקומה השישית באחד הבניינים שברובע בלוויל. לא פעם מציין מומו בסיפורו עד כמה קשה ומפרך הטיפוס במדרגות לרוזה כבדת המשקל. בביתה הקטן התגוררו שבעה ילדים קטנים, בנים ליצאניות אשר רובן לא חזרו לדרוש את בניהם. גם מומו למעשה נשכח על-ידי אמו אשר עקבותיה נעלמו. אחד הדחפים המניעים את אישיותו המורכבת של מומו הוא החיפוש המתמיד אחר זהות הוריו. לא אחת ולא פעם הוא מתעניין 119

2 בשאלת הוריו הן בפני רוזה והן בפני אדון חמיל המורה הרוחני אשר מסייע בידו לבנות את זהותו האישית. רוזה, יהודייה ניצולת שואה ויצאנית לשעבר, מנהלת את הפנסיון אך מתגלים בה סימני עייפות ודעיכה. היא בת 65 שנים ונאלצת להתמודד כדי לשרוד ולשמור על צלם האנוש שבה. היא נולדה בפולין והגרה בשנות ה- 30 לצרפת ועסקה כל השנים האלה בזנות. גם לאחר שחרורה מאושויץ, היא המשיכה לעסוק בזנות עד לפרישתה הסופית. עם זאת מודעותה למצוקתן של יצאניות הולידה בה את הצורך לסייע בידן על-ידי הקמת מעון משפחתי אשר פעל בחשאיות ולמעשה אפשר ליצאניות להתקיים חרף הפחד והחרדה מפני רשויות הרווחה אשר איימו לקחת את הילדים. רוזה נתפסת אפוא כאישה מושיעה המושיטה יד מתוך סולידאריות לבנות מינה. גם בשנותיה המתקדמות ובתנאים לא פשוטים, נדחפה להושיט יד לנשים מוכות גורל. הגם שהיא איננה חדלה מלהתלונן על מר גורלה בפני הרופא כ"ץ, נראה שהיא מחבבת ביותר את ילדי טיפוחיה וביחור היא רוחשת אהבה רבה לילד הוותיק ביותר במעון שלה, מומו המסייע בידה לשמור ולפקח על הילדים האחרים. בפרישה הארוכה של הרומן אנו מתוודעים גם לדמויות רבות פרט לרוזה ולמומו: הרופא היהודי דוקטור כ"ץ, רופא מיוחד במינו המגלה רגישות רבה כלפי מומו ונחלץ לעזרתו כל פעם שרוזה מתלוננת או חושדת במחלה תורשתית שמקננת בו. מרפאת הדוקטור כ"ץ נמצאת ברובע בלוויל ומטבע הדברים רוב מטופליו שייכים לרובע זה. מדובר בדמות אנושית ביותר אשר ניחנה בחמלה וברגישות גדולה כלפי מטופליו ובמיוחד כלפי מומו. בנוסף לדוקטור כ"ץ ישנו אדון חמיל המשמש כמעין אב רוחני למומו. בדרך כלל הם נפגשים בבית הקפה השכונתי. אדון חמיל,לשעבר סוחר בשטיחים, הוא עיוור המדריך את מומו במציאות הסובבת אותו. הוא מקנה לו ערכים ומזכיר לו את מוצאו וזהותו המוסלמית. מידי פעם הוא מנסח היגדים השופעים בחכמה פרי ניסיונו הרב בחייו. מומו מתגלה כילד רגיש שאיננו מהסס לשאול את אדון חמיל גם שאלות מביכות על מוצאו ועל עיסוקי הוריו הבלתי-ידועים. נסכם ונאמר שבין הדמויות החיוביות המקיפות את מומו אדון חמיל תופס מקום חשוב ומרכזי. אין ספק שדמויות נעלות כמו הרופא היהודי דוקטור כ"ץ ואדון חמיל היוו מקור השראה למומו ותרמו לעיצוב אישיותו. אדון חמיל מייצג את הקיום הרוחני והערכי ומעמיד בפני מומו לראשונה דמויות מופת כמו הסופר והמשורר הצרפתי ויקטור הוגו שספרו הנודע "עלובי החיים" מוזכר לא אחת ע"י האיש החכם והעיוור. מומו איננו פוסח על דמויות נוספות ומשפיעות עליהן נמנית דמותו של העבריין אדון אנדה אמדה הנזקק לכתיבתה של רוזה כדי לשלוח מכתבים מפוברקים לבני משפחתו שבניג'ר. דמות צבעונית זו אשר מתייצבת כל יום ראשון בביתה של רוזה כדי לנסח עבורה מכתבים להוריו בגלל אי-ידיעתו קרוא וכתוב, מייצגת את הקוטב ההפוך של דמויות המעצבות את אופיו של מומו: הוא מייצג את השחור אשר עלה לגדולה בגלל עיסוקיו הלא-חוקיים. הוא למעשה סרסור אשר עשה את כל כספו על חשבון יצאניות שתחת חסותו. במכתביו אל הוריו 'מוכר' אשליה שכביכול הוא איש ישר, קבלן בנייה הבונה סכרים. עם כל אכזריותו, כלפי רוזה הוא מגלה חום ואנושיות רבה. אלו הן הדמויות הראשיות המוצגות בפרישה הארוכה של סיפור חייו של מומו: רוזה, דוקטור כ"ץ, אדון חמיל ואדון אנדה אמדה. לכל דמות יש חלק לא מבוטל בעיצוב אישיותו של מומו אך יותר מכולן, נדמה כי לרוזה ישנה השפעה מכרעת בעיצוב דמותו של מומו. הבה נזכיר דמויות נוספות הבונות את הרקע עליו משתקפת דמותו המרכזית של מומו: נתחיל קודם כל בילדי המעון המשפחתי: מואיז, בנניה ומישל. עליהם ניתן להוסיף ילדים שהיו במעון על 120

3 בסיס יומי, כלומר, ילדים אשר הופקדו לשעות היום ונלקחו בחזרה לבתיהם אחר הצהריים. ידיד נוסף של מומו הוא לה מאהוט בנה של יצאנית המשמש כאח בוגר המדריך את מומו בסודות החיים. כמובן שישנן ומוזכרות דמויות נוספות המייצגות את הרחובות הבונים את רובע בלוויל. עם קריאת הרומן אכן מתקבל רושם אמין של רובע על תושביו השונים, רחובותיו והאווירה האופיינית למקומות בהם מרוכזת אוכלוסייה של מהגרים. נדמה כי חרף השוני האתני והדתי שבין תושבי הרובע, הרי שניתן לומר שיהודים, ערבים-מוסלמים ושחורים חיו זה עם זה בהרמוניה ובהבנה. נזכור עוד דבר: תיאורי נוף, סביבה ומקומות ברומן ריאליסטי-פסיכולוגי לעולם לא יהיו ניטראליים, כלומר, תמיד לתיאורי המרחב יש תפקיד בעיצוב האווירה ובעיקר כאמצעי עקיף (מטונימי) לאפיון הדמויות. ניקח למשל את תיאור פנים הבית של רוזה: ניתן להסיק מתיאור מרחב הבית (המוזנח, הצר ועם זאת מלא חיים, תוסס, חיוני ושופע אהבה) להקיש על אישיותה החד-פעמית של רוזה אשר ניחנה באופי אנושי משולל דעות קדומות. שהרי הפנסיון שלה הוא מעין מיקרוקוסמוס המייצג את החברה כולה: דווקא בביתה ילדים ממוצא אתני-דתי שונה חיים בצוותא בלא שיחושו הפלייה בגללם מוצאם השונה. על יחסי רוזה היהודייה ומומו הערבי-נוצרי נדבר מאוחר יותר. מוקד עלילת הרומן נעוץ ביחסים המיוחדים במינם הנרקמים בין יצאנית זקנה טובת לב, יהודיה ניצולת שואה לבין ילד ערבי-מוסלמי אשר ניתן לה למשמרת והוריו לא דרשוהו זה כבר שנים אחדות. מומו איננו מכיר את הוריו ורואה כמובן ברוזה את הנפש הקרובה לו ביותר. אחד הדברים החשובים אשר נדבר עליהם הוא התפתחות היחסים שבין רוזה אשר יכולה הייתה להיות עבורו סבתא לבין הילד המוזר, הרגיש והמפותח אשר בניגוד לרצונו ולבחירתו גדל וצמח בביתה של יצאנית זקנה טובת לב וחולה. דרך סיפור חייו של מומו אנו עשויים ללמוד שהיו עליות ומורדות ביחסים אלו, אך בסך הכל הם התהדקו ונעשו יקרים ביותר. אך אנו מקדימים את המאוחר. למומו נפש מיוחדת: הוא רגיש ביותר. לעיתים הוא ממריד את שאר הילדים, לעיתים הוא המנהיג שלהם וברוב הימים הוא לומד להתקיים באופן עצמאי. הרחוב והבית מהווים מקורות חשובים לעיצוב אישיותו. על בדידותו ועל געגועיו לאב ולאם הוא מפצה את עצמו בדרכים שונות ומשונות כמו למשל הצורך שלו בכלב ('סופר') אותו הוא גונב ובסופו של דבר הוא מוכרו לאישה שחמדה אותו. ואולם בהתקף של תסכול, זעם וגם חוסר אונים הוא משליך לביוב את הכסף הרב שקיבל תמורתו, מעשה המעורר תרעומת, כעס ודאגה רבה ברוזה. הצורך של מומו בחום אימהי בא לידי ביטוי בחלומותיו על לביאות שמבקרות בבית ואף ישנות במיטתו. הן הכלב 'סופר' והן הלביאה שבחלומותיו והן חברו בדמות המטריה 'ארתור' נועדו להפיג את בדידותו הקיומית. אנו נראה שלאורך עלילת הרומן מומו ינסה לא אחת ולא שתיים לפרוץ את המעגל הצר, המעיק והכובל בו הוא חי. הוא עושה זאת תדיר באמצעות דמיונו העשיר שבו הוא ניחן. הבה נדגים זאת באמצעות אחד הקטעים היפים ביותר ברומן בעת ביקורם של רוזה ומומו במרפאתו של הרופא. במשרדו ישנו דגם מוקטן של ספינה המעוררת את דמיונו המפותח של מומו: "גברת רוזה התבוננה בי בלי לענות, ואני נעשיתי עצוב מאד. מעולם לא רציתי לגרום צער לשום אדם אני פילוסוף. על האח, מאחורי דוקטור כ"ץ, עמדה ספינת-מפרש עם כנפיים מבהיקות מלובן, והואיל והייתי אומלל רציתי להסתלק משם למקום רחוק מאד, רחוק מעצמי, ולכן הזנקתי את הספינה לאוויר, עליתי על סיפונה וחציתי את האוקיאנוסים ביד בטוחה. נדמה לי שאז, על סיפון ספינת המפרש של הדוקטור כ"ץ, יצאתי לראשונה למרחקים. עד אז אינני יכול לומר בלב שלם שהייתי ילד. גם עכשיו כשאני רוצה, אני יכול לעלות על הסיפון של ספינת המפרש של דוקטור 121

4 כ"ץ ולהפליג לבדי למרחקים. מעולם לא סיפרתי את זה לאיש, ותמיד העמדתי פנים שאני במקומי" (עמ' 22). קטע זה המדגים היטב את דמיונו העשיר של מומו, עשוי לחשוף את תשוקתו לפרוץ את גבולות קיומו אשר הוגדרו על-ידי רובע בלוויל על אווירתו ותושביו. ספינת-המפרש מתפרשת כמטאפורה לחלומותיו של מומו לחיות במקומות רחוקים ושונים מהמקום בו נולד וגדל. מומו מכיר היטב את רובע בלוויל ומעגלי הקיום השונים המסתופפים בו. בשלב זה של פתיחת הרומן ניתן לסמן שלושה מעגלים מובחנים המייצגים מצד אחד את האוכלוסייה הדומיננטית הנאבקת על קיומה. כנגדה ניתן להבחין במעגל הכולל בתוכו את האנשים אשר חצו את הגבולות והעדיפו את הקיום שמחוץ לחוק: יצאניות, סרסורים ועבריינים. ובתווך אנו מוצאים את השוטרים הממונים על שמירת החוק. נפשו של מומו נקרעת בין שלושת המעגלים האלו. כמי שזהותו האישית היא חידתית ושאלת מוצאו לוטה בערפל, מומו מחפש דמויות אב שאיתן יכול היה להזדהות. אין ספק שדמות השוטר מתחרה מול דמויות אחרות על ליבו של מומו. השוטר מייצג בעיניו את העוצמה והסמכות העשויות לרומם את ה'אני' השרוי בחיפוש מתמיד. ככל שפתיחת הרומן נמשכת כך מתגלים פרטים נוספים על רוזה ואישיותה. כניצולת שואה רוזה לא רק אמצה תפיסת חיים סובלנית ודעות השוללות כל גישה גזענית, אלא שהיא לא נרפאה לחלוטין מהטראומה אשר הותירה בה צלקות נפשיות. הגם שהנאצים הובסו מזמן, רוזה, מתוך פחד בלתי-נשלט וחרדה קיומית אובססיבית, חיה בהרגשה שרגעי החרדה שמלווים אותה מאז מעצרה והסגרתה לגרמנים, עלולים לשוב ולאיים על קיומה. משום-כך היא הכינה עבורה מפלט לשעת צרה: את המקלט בבניין הישן בו היא גרה, הפכה למקום מסתור ערוך ומצויד בכל האביזרים המתאימים, אם שוב היא תזדקק לו. מקום זה מכונה על-ידה כ'חור היהודי'. לעיתים היא יורדת אל המלקט לוודא את כשירותו. ככל שרוזה מזדקנת, כך מתגלים בה הסימנים של רפיון, חולשה, חוסר-אונים ואובדן צלילות דעתה. ואולם על אלה גוברת חרדת הקיום היומיומי והמצוקה הכלכלית. מקורות ההכנסה נחלשים והולכים ורוזה חווה תהליך מתמשך של דעיכה ושקיעה. אמנם מומו מסייע מידי פעם בהשגת מזון ומשתכר מידי פעם על-ידי מופעי רחוב. ולא רק מופעי רחוב עם ארתור המטרייה אלא גם מידי פעם ולעת הצורך הוא סוחב מזון בגלל המצוקה הכספית אליה נקלעה רוזה עקב אי-התשלום עבור ילדי המעון. ההכנסות ירדו פלאים גם בגלל הידרדרות מצבה הבריאותי והשמועה שאין היא יכולה למלא את עבודתה כראוי, כל אלה גרמו ליצאניות להעדיף על פניה מעונות אחרים. שלב חשוב בהתבגרותו של מומו מצוי בהבנתו המלאה את פני הדברים: כלומר, שהשגחתה של רוזה נבעה מההמחאות שקבלה עבורו באופן סדיר ולא כפי שהוא סבר לתומו מעודף האהבה שחשה כלפיו. גילוי מרעיש זה איננו מציג את המציאות לאשורה כי האמת לאמיתה היא שרוזה אכן אהבה את מומו ולא יכלה לתאר את חייה בלעדיו. ככל שהשנים חלפו כך היא נקשרה בנימים חזקות לילד אשר הפך במצבה הנוכחי למשענתה היחידה. את זאת מומו מבין היטב עם מסירת הסיפור אך גם בעת התרחשותם של הדברים העומדים במוקד סיפור חייו. מומו תופס היטב את מצבה של רוזה ואת תלותה המוחלטת בו וכל פעם שהוא 'נעלם' לה, היא נחרדת ביותר מה שמגביר את רגשות האשם. הוא מודע לעובדה שהוא חייב להישאר עם רוזה ועל-כן הפקרתה, הגם שמידי פעם צצה בראשו, איננה רלוונטית עבורו. כפי שאמרנו מומו מצטיין בדמיון עשיר המפצה אותו על המסכנות המאפיינת את קיומו. בריחותיו מביתה של רוזה ומגבולות רובע בלוויל מתרחשות בדמיונו, כמו למשל רצונו להרחיק עד לעיר ניצה המסמלת עבורו את מחוז כיסופיו, זוהי העיר עליה סיפר לו אדון חמיל ומאז מקום זה 122

5 מהלך עליו קסם בלתי-רגיל. ואולם מומו מוצא את עצמו לעיתים קרובות מחוץ לרחובות בלוויל, כלומר, בפריז האחרת, הצרפתית בעלת השדרות היפות, החנויות הגדולות והדמויות בעלות חזות אירופאית. כך למשל חוזר לא אחת מומו אל כיכר האופרה שבה מצויה חנות אשר בחלון הראווה שלה מוצג קרקס מכני השואב אותו כבחבלי קסמים. עמידתו של מומו וצפייתו בקרקס זה על שלל דמויותיו המרתקות ובעיקר הליצנים הצבעוניים המונעים בכוח חשמלי שואבים אותו לעולם קסום ושונה מאווירתו של רובע בלוויל. נקל להבין שקרקס זה מהווה תחליף למציאות הקשה בה הוא חי ועל-כן קרקס זה נתפס כמטאפורה לעולם מאושר אליו שואף מומו להגיע. קטע זה בסיפור חייו הוא אחד הקטעים המדהימים והמופלאים ביותר ברומן ולו רק בגלל העולם המקסים שנגלה לעיניו וכולל את הדמויות הבאות: ליצנים, טייסי-חלל, לוליינים, רקדניות לבנות על סוסים בחצאיות קצרצרות, סבלים גברתנים מלאים שרירים, חמור מרקד, קוסם עם כובע. דמויות אלו השתתפו במופע שריתק אליו את מומו והשכיח ממנו את צרותיו ודאגותיו. קרקס זה היווה גם מפלט לדקות אחדות מפני העולם המעיק והמכביד בו הוא חי. ברגעים מאושרים אלו מתחולל הדבר אשר ישנה את חייו של מומו, מפגש אשר יעמיק בו את ההכרה בדבר העולם החצוי שבו הוא חי: רובע בלוויל על שלל דמויותיו לעומת הקיום האחר המיוצג על-ידי פריז העשירה והבורגנית, פריז של נאדין הפוגשת בילד הדומע מול חלון הראווה ומופע הקרקס. מפגש זה מסיים למעשה את הפרישה הארוכה התופסת כמעט שליש מהיקפו של הרומן. אם נסכם את חלקו הראשון של הרומן נוכל לומר שמומו הבליט באמצעות תיאור מפורט לא רק את הסביבה בה גדל וצמח, רובע בלוויל על שלל רחובותיו ולא רק את הדמויות החשובות בחייו כמו למשל ובראש ובראשונה רוזה, אדון חמיל, דוקטור כ"ץ ואפילו אדון אנדה אמדה וכמובן ילדי המעון בנניה, מישל ומואיז אלא גם מעוצב באופן הדרגתי הקונפליקט המרכזי בסיפור חייו אשר נעוץ בשאלת זהותו האישית. כמו להבדיל אדיפוס המלך התוהה על זהותו ומחליט באופן אובססיבי לגלות את זהות הוריו, כך מדריכה שאלת זהות הוריו את מומו ואינה מניחה לו. שאלה זו עולה בהקשרים רבים, למשל בשיחותיו עם אדון חמיל, דוקטור כ"ץ וכמובן רוזה אשר בשלב מסוים מגלה לו שהוריו הפקידו אותו בידיה בגיל שלוש ומאז נעלמו עקבותיהם. ידוע לו בוודאות רבה שאימו הייתה יצאנית ואביו יכול היה להיות כל אחד מלקוחותיה. הוא הפנים היטב את מוצאו האתני-דתי, כלומר, את היותו ערבי-מוסלמי ממוצא אלזירי הדובר צרפתית. שייכותו לדת המוסלמית אינה מוטלת בספק. אך מי הם הוריו? מול חלון הראווה והמופע של הקרקס המכאני מתרחש המפגש עם נאדין אשר ישנה, כאמור, את גורלו של מומו. מכאן ואילך עשוי מומו להבין שהעולם האחר, כלומר, הסיכוי לקיום אחר מצוי למעשה בטווח ידו. מנוי וגמור עמו לפתור לא רק את שאלת זהותו האישית אלא לעצב במו-ידו את גורלו. השאלה מה הוא יהיה כשיגדל צוברת תנופה וניתן לומר שמומו ניצב, עם פתיחת הרומן, על פרשת דרכים ועליו להחליט האם לבחור בדרכו של אנדה אמדה ולהיות סרסור המתפרנס על חשבונן של יצאניות ולחיות בעולם של אשליה, שקר ורמאות, או שמא להיות שוטר כמו המפקח השוטר אשר גדל במעון של רוזה, לחיות בצידו של החוק או שמא לקבל את דרכו של אדון חמיל המאמין יותר בכוחה של המילה, השפה, התרבות והספרות. אדון חמיל מייצג את העולם הרוחני אשר עשוי להיטיב עם כולם. לסופרים ולמשוררים יש עוצמה בלתי-רגילה לשנות את העולם ולהשפיע על בני-אדם באמצעות המילה והדמיון. אחד המשפטים המשפיעים ביותר על עיצוב אישיותו של מומו מנוסח בתיאור הבא: "אני לא רוצה לדבר אתכם על האושר, כי אני מעוניין לחסוך לי התקף-אלימות, אבל אדון חמיל אומר, שיש לי כשרון לבלתי-ניתן-לביטוי. הוא אומר, ששם יש לחפש את הבלתי-ניתן לביטוי, ושם הוא 123

6 נמצא" (עמ' 65 ). זהו רעיון כביר ונפלא המדריך את מומו: מה פרוש הדבר שלמומו יש הכישרון לבלתי-ניתן-לביטוי? מה שמבדיל את מומו מיתר הילדים הוא באמת יכולתו לתפוס ולהבין את הבלתי-ניתן לביטוי. קיים עולם סודי ונעלה, עולם דמיוני ועשיר שאיננו ניתן לתיאור אלא על-ידי בני-אדם ברוכי כשרון כמו מומו. בדומה ליוצר, אמן, סופר ומשורר המסוגלים לצקת בשפה את העולם הדמיוני (הבלתי-ניתן-לביטוי), כך מומו ניחן במתנת אל נדירה המאפיינת יחידי סגולה למסור באמצעות שפת היצירה את העולם הסודי והדמיוני שבו מצוי האושר. מה שאדון חמיל מעוניין למסור למומו הוא שהאושר מצוי בחיים של כתיבה ויצירה. כאן מצוי האושר האמיתי ולא בעולם התחליפי שהסמים מציעים או עולם הפשע בדמותו של אדון אנדה אמדה. למילה ולאמנות (בין אם מדובר בשירה או בספרות) יש עוצמה לא פחותה ואולי גדולה יותר מזו המצויה בידיו של השוטר. בסופו של דבר אדון חמיל מדבר על עוצמה רוחנית המקנה משמעות למציאות ולאדם. מדוע אכן מדובר במפגש גורלי? כי נאדין אכן מייצגת את התקווה לשינוי בתפיסת עולמו של מומו ובסגנון חייו. מפגש זה כמוהו כהושטת יד לילד אשר איבד כל סיכוי ואמונה בחיים מאושרים. מצבה המדרדר והמעיק של רוזה והשאלה המטרידה על זהות הוריו והצורך שלו לבחור בדרך בה ילך מעתה ואילך כל אלה עוררו בו ייאוש גדול וחוסר מוצא. חוסר-אונים, אומללות ומסכנות עוטפים את מומו לאחר פרדתו מנאדין אשר הוקסמה על-ידו. לראשונה הוא פגש באישה צרפתייה שאינה עוסקת בזנות הגם שמחשבה זו איננה מרפה ממנו. מפגש זה פותח לו חלון הזדמנויות אשר עבורו היה סגור ונעול. ביום הזה, מומו פוגש פעמיים בנאדין: בפעם הראשונה מול חלון הראווה המציע את הקרקס ובפעם השנייה באקראי, כי אז הוא מחליט לעקוב אחריה. בסופו של דבר הוא מגיע אל מקום עבודתה שהוא למעשה אולפן דיבוב המחולל חוויה בלתי-רגילה במומו. לראשונה הוא מגלה את סודותיו של עולם הפוך. הוא מבין שנאדין עם דמויות נוספות משאילה את קולה לדמויות שבסרט. בעבודה זו צריך היה מידי פעם להריץ אחורה את הסרט. והנה דבר מפליא מתרחש לנגד עיניו, כלומר, ניתן להריץ אחורה את הסרט ולהגיע בזמן לאירועים מוקדמים מה שמעורר בו את חווית העולם ההפוך. והנה בתוך אולם הדיבוב חווה מומו הארה בלתי-רגילה המחזירה אותו אל אימו האבודה והעלומה. בכוחה של חווית העולם ההפוך אשר הודות לה יכול היה לחזור בזמן אחורה אל אירועים מוקדמים ביותר בחייו, כאלה שנשכחו ממנו ואין הוא יכול לזכור אותם, הוא כעת מצליח לזכור חלקי תמונה שבה נדמה לו שהוא רואה בוודאות רבה את רגלי אימו ואת גופה התחתון מבלי שפניה יתגלו לו. הארה זו לימדה אותו מעל לכל ספק שאכן מדובר באימו ולראשונה יכול היה להיזכר כתינוק אולי בן שנתיים באימו הניצבת מעליו בחזות שאי-אפשר לטעות בה, בבגדים ובהופעה אשר הסגירו את עיסוקה ואשר בגללו זנחה אותו בבית המעון לילדי זונות בניהולה של רוזה הקשישה. נדמה כי באולם דיבוב זה והודות למפגש החד- פעמי עם נאדין הצרפתייה צף מחדש זיכרון רחוק ביותר של אימו, זיכרון אשר באמצעותו הוא שב ומתאחד ומתלכד אם אימו היקרה. למעשה מומו גילה את הסוד הידוע לכל אומן-יוצר אשר באמצעותו ניתן רק לדובב זיכרון עמום ונשכח אלא לחוות אותו מחדש בפרץ של דמיון עז ויצירתי. גילוי סוד זה אפשר למומו להחזיר את רוזה אל נעוריה בגיל חמש-עשרה שנים. ע"י 'החזרת' רוזה אל נעוריה האבודים שבפולין עוד בטרם החלה לעסוק בזנות, גומל מומו מעין חסד וצדק פואטי לאישה אשר הרעיפה עליו אהבה עצומה. רוזה מוכרת לו כאישה זקנה, חולה אשר ימיה ספורים ובעקבות הבחנתו של הדוקטור כ"ץ רוזה לוקה במחלת השכחה הפוגעת בצלילותה ואכן מומו נאלץ לחוות את הרגעים בהם רוזה 124

7 'נעלמת' ומתכנסת בעולמה או מתנהגת כאילו הזמן עמד מלכת והגרמנים-הנאצים עדיין שולטים בפריז. מומו חוה את שקיעתה של רוזה ואת הידרדרותה הגופנית. רוזה חיה בצילם של ימים יפים וזוהרים. משום-כך מבקש מומו להחזירה בזמן, כלומר, לעידן תמימותה עוד בטרם העולם כולו שקע ברוע ובאכזריות הגרמנית. ניתן לקבוע בוודאות רבה שהמפגש עם נאדין העמיק בו את תודעת קיומו ובגרותו האישית. נאדין הבחינה מיד שמומו מבוגר נפשית מעבר לגילו. ואכן לאחר המפגש הכפול עם נאדין נפרש בפני הקורא עולמו הפנימי של מומו, תודעתו והכרתו רוחשות באופן אינטנסיבי את השאלות המרכזיות המזדקרות בכל רגישותן. האם עליו להיעשות סרסור ולהגיע לגדולה ולמעמד כלכלי אשר יחלץ אותו אחת ולתמיד מהמצוקה הכלכלית בה הוא שרוי ובה-בעת לגמול לרוזה את החסד אשר ראויה לו? מומו חש צורך עז להיטיב עם רוזה. לעיתים הוא מפליג בדמיונו כדי לשנות את המציאות הקשה המקיפה אותו. שאלת בדידותו מתנסחת באופן חד ואינה מרפה ממנו. מה יהא גורלו, מה יהא עתידו עם הסתלקות רוזה? אך מומו כמה ומשתוקק לדמותו סמכותית ואבהית של השוטר? לא אחת הוא מתמסר לדמיונו זה להפוך לשוטר בעל עוצמה אשר יגן עליו ועל רוזה. ואולם לעומת אופציות אלו המיוצגות ע"י אדון אמדה ומפקח המשטרה, בנה של יצאנית, ניצבת אישיותו של אדון חמיל והשפעתו הכבירה עליו כפי שבא לידי ביטוי באחד הקטעים הפסיכו-נרטיבייים ברומן: "לא, אבל מה שודאי ימצא חן בעיני, זה להיות ברנש כמו ויקטור הוגו. אדון חמיל אומר, שבמלים אפשר לעשות הכל, אבל בלי להרוג אנשים, וכשיהיה לי זמן אבדוק את הענין. אדון חמיל אומר, שאין דבר יותר חזק מזה" (עמ' 92). אם נרצה לעמוד על אישיותו של מומו ועל מכלול דמותו צריך לתת את הדעת להיגד נוסף המהווה המשך ישיר למחשבה הנ"ל: "דעתי היא, אם זה בכלל מעניין אתכם, שמי שמחזיק בנשק ומשתמש בו הגיע לזה רק מפני שלא שמו לב אליו ולא טרחו להתעניין בו ולהכיר אותו כשהיה קטן" (עמ' 92). זוהי תובנה עמוקה של נער מתבגר ולא של ילד בן 10 שנים. תובנה זו עשויה להיות אחד הרעיונות המרכזיים ברומן מכיוון שהיא מנסחת ללא כחל ושרק באופן חד ובהיר אמת הידועה להורים רבים אך ממעטים מסיבות שונות להתנהל על-פיה. ילדים זקוקים לחום אנושי מלטף ואוהב מהוריהם. מומו חי כל שנות ילדותו בחסך נוראי של חיבוק אם ואב. למזלו התחליף שנמצא לו בדמותה המיוחדת בינה של רוזה, אישיות בעלת לב נדיב ותפיסת עולם המבוססת על האדם באשר הוא, הודות לדאגתה הרבה מומו לא נפל לתוך ביצת החיים המוכרת אשליה של אושר. ואכן מומן נזהר כמפני אש מסמים ומכל מעידה אחרת אשר הייתה מביאה עליו חורבן. לסיכום חשיבות מפגש זה בחייו של מומו, ניתן לומר שלמומו נפש של משורר, אך גם נפש של הוגה דעות, כלומר, פילוסוף. כדי לחזק את טענתי בדבר השפעתו הברוכה של אדון חמיל על עיצוב נפשו של מומו, לצד כמובן אישיותה הכבירה של רוזה, אצטט קטע חשוב המתרחש בתודעתו, באחד הרגעים בהם מומו חווה את בדידותו ונפשו משתוקקת ליד תומכת בעלת משען איתן: "הרגשתי יותר טוב והתחלתי להבין, שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם. אדון חמיל אמר לי מתמיד, כשעוד היה אתנו, שהמשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא, ופתאום חייכתי, כי נזכרתי שהוא קרא לי ויקטור, ואולי זו הבטחה מהאלוהים. אחר-כך ראיתי ציפורים לבנות וורודות מתנפחות עם חבל בקצה, כדי להחזיק אותן ולצאת למרחקים, ונרדמתי" (עמ' 116). נראה כי דמויות המבוגרים אכן משפיעות על מומו ועל עיצוב תפיסת עולמו. ניתן לשער שניסיונם העשיר הן של רוזה והן של אדון חמיל מטיבים להציג באופן אמין את חכמת חייהם. נראה שאדון חמיל הצליח לחבב על מומו את דמותו של המשורר והסופר הצרפתי הגדול ויקטור הוגו אשר ספרו "עלובי 125

8 החיים" לא מש מתחת ידו. נזכור שמדובר באיש דתי ספוג באמונה ובאסלם הרואה במשוררים ולא במטיפי הדת למיניהם כמי שעשויים להבטיח למומו עולם משופר ונקי מכל דופי. ניתן כעת לציין בוודאות רבה שהמפגש של מומו עם נאדין מאיץ ומחיש את מהלך האירועים המרכיבים את עלילת הרומן "כל החיים לפניו". נדמה כי לא רק תודעתו של מומו עברה שינוי מדהים עם יכולתו לחזור לאחור בזמן ולהיזכר בדמותה של אימו היצאנית (הגם שאת פניה אין הוא רואה) בעקובת המפגש עם נאדין, אלא, מעתה ואילך חייו נעשו אינטנסיביים ודרשו ממנו מעין הכרעה לגבי עתידו ושאלת זהותו האישית. כאמור בפני מומו עומדות שלוש אופציות ועליו לבחור באחת מהן: להיות שוטר ולהגן על החלשים, או להיות סרסור ולצבור מעמד כלכלי איתן או להיות משורר-פילוסוף אשר יתקן את העולם באמצעות המילים. לקורא נדמה שמומו נמצא בשלב התובע הכרעה, הדבר ניכר בעלילת הרומן העונה על צורך זה. ואכן בזה אחר זה מתרחשים אירועים מדהימים המשנים ללא-הכר את גורלו של מומו. כאילו היה מדובר בנבואה שהתגשמה, כי הדבר שלו ייחל, אכן התרחש מול עיניו, אך לא כפי שציפה, אולי, בסתר ליבו: אביו הופיע לפתע משום-מקום וגרם לטלטלה רבתי ברוזה ובמומו המגיב בסופו של דבר בקור רוח להופעתו המפתיעה של אביו הביולוגי. נוכל לסרטט כעת את מהלך האירועים מרגע המפגש עם נאדין ועד לסיום עלילת הרומן באמצעות תרשים הזרימה הבא אשר יתאר באופן כרונולוגי את האירועים: המפגש הכפול עם נאדין, הופעת האב בפתח ביתם של רוזה ומומו ומותו, ביקורו של מומו בביתה של נאדין והמפגש עם בן זוגה ראמון, ביקורו של הדוקטור כ"ץ בבית רוזה וקביעתו שיש לפנותה בדחיפות רבה לבית החולים, השהיית העברת רוזה ע"י מומו בתירוצים שונים לבית-החולים, העברתה למרתף הבניין, הטיפול האחרון ברוזה הגוססת על-ידי מומו המסתגר עמה במרתף, מותה ופריצת המרתף בידי כוחות מחלצים. אירועים אלה מתרחשים במקביל להידרדרות מצב בריאותה של רוזה הסובלת מתשישות זקנה ומהסתיידות המוח. בין לבין ברגעי צלילותה היא מתקשרת עם מומו ומודעת היטב למצבה אך מבהירה באופן שאיננו משתמע לשתי פנים שאין ברצונה להתאשפז כצמח בבית החולים. כבודה האישי אינו מתיר לה לסיים את חייה באופן זה ועל כן מומו רואה לנכון לקיים את צוואתה האחרונה והיא מניעת הגעתה לבית החולים. ניתן לומר ששיאו של הרומן המגולל את סיפור חייו המדהים של מומו מתרחש עם הופעתו הפתאומית של אביו לאחר העלמות אשר ארכה 11 שנים. היה ברור, מהרגע הראשון, לרוזה שאכן האיש המוזר והעלוב אשר התייצב בפתח ביתה בלא התראה מוקדמת הוא אכן אביו של מומו: יוסף קדיר בא לתבוע בחזרה את בנו שהופקד למשמרת בידי רוזה לפני 11 שנים בדיוק. לצורך כך הוא גם מציג את הקבלה המצביעה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהעניקה לו רוזה המוכיחה שאכן הוא מסר בידיה ילד מוסלמי בן שלוש שנים. מרגע זה ואילך מתפתחת סצ'נה, אולי הסצ'נה המרכזית בעלילת הרומן בגלל חשיבותה בקביעת גורלו וזהותו האישית של מומו. רוזה מנווטת את הדברים באופן כזה הממיט התקף לב על קדיר יוסף החולה. ואולם עוד בטרם הוא יתמוטט, הוא מגולל את סיפור חייו לאור טענת רוזה שלמעשה אין לו שום זכות לתבוע בחזרה את בנו בגלל היעלמותו ארוכת שנים ואי-הסדרת התשלומים בגין בנו. קדיר יוסף השתחרר מבית החולים הפסיכיאטרי בו היה סגור בגין רצח עאישה היצאנית אמו של מומו. בהתקף של קנאה וזעם הוא רצח בזמנו את עאישה, לאחר הפקדת מומו התינוק בידי רוזה, ונכלא בבית-החולים לתקופה ארוכה. כעת עם שחרורו הוא מבקש לפגוש את בנו בטרם ימות. מצבו הבריאותי אינו שפיר והוא מעוניין לראות את בנו. רגעים אלו אינם רגעים פשוטים עבור מומו גיבור הרומן המודע היטב 126

9 לעובדה שהאדם העלוב והחולה העומד לפניו חסר-אונים הוא למעשה אביו אשר רצח בזמנו את אימו עאישה. כעת חלקי הפאזל הצטרפו לתמונה אחת שלמה ולכידה. אימו אכן עסקה בזנות ברחובות פריז ובגלל הפחד מפני רשויות הרווחה, הפקידה ביחד עם אבי תינוקה הסרסור קדיר יוסף את מומו התינוק בידי רוזה. ואולם אימו נרצחה בידי אביו אשר נכלא בבית חולים פסיכיאטרי. עובדות אלו ככל שהן מציגות את העובדות והאמת האובייקטיבית, אינן מצליחות להאפיל על הקשר הרגשי בין רוזה למומו. רוזה ממציאה סיפור מופרך המחיש את מומו של יוסף קדיר בהמציאה את הסיפור שבנו חונך כיהודי ולא כמוסלמי. היא מציגה את מואיז היהודי כבנו. מומו משתתף בהונאה זו כלפי אביו-מולידו כדי להישאר עם רוזה. ברגעים אלו נתבע מומו להחליט בין קבלת אביו הביולוגי שלא תאם לאידיאל האב שצייר בנפשו לבין התנתקות מרוזה. השניים, רוזה ומומו, בוחרים לפעול כפי שהם פעלו מתוך הבנה שלא בוטאה במלים, שמומו לעולם לא יפקיר את רוזה גם עם הופעתו הפתאומית של אביו. הגילוי המרעיש השני קשור לשינוי הפתאומי אשר התרחש לגילו. לפתע מומו הפך להיות נער בן 14 שנים במקום ילד בן 11 שנים. במרוצת השנים האלו הקטינה רוזה את גילו כדי לשמור אותו בחיקה. מומו היה עבורה הנפש היקרה ביותר עלי אדמות ולא עלה כלל וכלל על דעתה להיפרד ממנו. הטעם לקיומה, או נכון יותר ההצדקה לקיומה בעולם אכזר וקשה זה היה מומו אשר נפשה נקשרה בנפשו. את זאת מבין מומו ועל-כן אין הוא מניד עפעף למראה אביו המתייסר המגלה שבנו נשמט מידיו. ובכן גילוי כפול זה משנה לחלוטין את מומו ועשוי להסביר את התנהגותו הבוגרת ולבטיו האישיים לנוכח האירועים שפקדו אותו לאחרונה וההכרה שימיה האחרונים של רוזה קרבים ועליו לעמוד לבד, בבדידותו מול העולם. נסכם מפגש זה עם האב ונציין את סיומו במותו: קדיר יוסף מתמוטט בפתח ביתם ונופח את נשמתו. מכאן ואילך 'צועד' או חותר הרומן אל סיומו. אחריותו של מומו מתעצמת עם השינוי הפתאומי שהתחולל בו, ארבע השנים שהתווספו לו תובעות ממנו פעולה נחושה ואסרטיבית. דכאונו מתגבר לנוכח ההידרדרות המהירה במצבה של רוזה וכל הפעולות הננקטות ביחס לרוזה משהות את הדבר הבלתי-נמנע שהיה עליו לעשות והוא העברתה לבית-החולים. הוא מתעמת עם הדוקטור כ"ץ המסרב להמיתה מתוך רחמים וחסד ונקלע לקונפליקט פנימי המכביד עליו. ברגעים קשים אלו הוא שואב נחמה מנאדין ובן זוגה ראמון המגולל בביתם את סיפור חייו המדהים. סיפור חייו קולח כעת הן בגלל השלמת פזאל חייו והן בגלל הכרתו את מעמדו החדש כנער מתבגר המסוגל להתבונן בעיניים בוגרות על העולם הסובב אותו. סיום הרומן "כל החיים לפניו" הוא למעשה מימוש משאלתה של רוזה שסירבה מכל וכל להתאשפז בבית החולים ולחיות כצמח, מנותקת מהמסובבים וממציאות. גב' רוזה סבורה הייתה שמצב כזה אינו הולם אותה כמי שנפלו בחלקה ייסורים רבים בעולם זה. מומו מצליח להתל בכולם באמצעות 'פברוק' סיפור ממוחו הקודח, כביכול, קרוביה של רוזה מישראל אמורים להגיע אליה כדי לקחתה לישראל. המצאת סיפור זה משכנעת אפילו את הדוקטור כ"ץ המופתע לגמרי לגלות שלרוזה יש קרובים בישראל. ה'חור היהודי' אשר הוכן מראש על-ידי רוזה לעיתות צרה אכן ממלא את ייעודו בסוף הרומן, כי למקום הזה, כלומר, למרתף החשוך מוריד מומו בחשאיות רבה את רוזה, כי מנוי וגמור אתו לכבד את רצונה שלא לחיות יותר כצמח בבית-החולים. כנגד כל הסיכויים מצליח מומו להוריד את רוזה את שש הקודמות כשהוא מעורר דאגה והפתעה באי-אילו שכנים. מומו מושיב בתחילה את רוזה על הכורסה ולאחר מכן מעבירה למזרון. שעות הגסיסה נמשכות ואט-אט נפרדת רוזה מן העולם לא לפני שהיא שומעת את תפילת 'שמע' מפי מומו 127

10 הערבי-מוסלמי. מומו מאיר את חשכת המרתף באמצעות נרות רבים ושופך כמויות רבות של בושם על גופה המרקיב את רוזה כדי להפיג את ריח המוות. הוא מתקשה להיפרד ממנה, ולולא פרצו את דלת המרתף, הוא עדיין היה נשאר אתה עד רגעיו האחרונים. אכן זהו סיום דרמטי ונוגע ללב. מומו מוכן היה לוותר על הכול ובלבד שתינתן לו האפשרות להישאר כמה שניתן ליד רוזה יקירתו. עם תחילת הרומן אנו יודעים היטב שמדובר במספר המגולל בגוף ראשון את סיפור חייו. מה שאיננו יודעים אלו הן הנסיבות בהן הוא מספר את סיפורו וזהות נמעניו. לתומנו סברנו שפנייתו של מומו המספר מכוונת אלינו, הקוראים. רק בתום הקריאה, אנו הקוראים מתוודעים לנסיבות מסירת הסיפור. מתברר שלאחר פריצת דלת המרתף וגילוי הזוועה, מומו מחולץ ומובל לבית-החולים. באחד הכיסים נמצא הפתק ובו כתובתה של נאדין שמוזעקת אליו מיד. מומו, אפוא, שוהה בביתם של נאדין וראמון בכפר ומגולל לפניהם את המשך הסיפור והנסיבות בהן גב' רוזה השיבה את נשמתה לבורא. אחד המשפטים החשובים שאומר מומו בסוף הרומן עשוי להוות מעין מוטו או אפילו רעיון מרכזי לרומן נפלא זה "...אי- אפשר לחיות בלי לאהוב מישהו..." (עמ' 198). ואכן האהבה הרבה שהרעיפה רוזה על מומו ורגש האהבה המהול ברגישות וחמלה שחש מומו כלפי רוזה אשר הפכה עבורו לנפש היקרה עלי אדמות, מדגימים היטב את האמת הכל-כך בסיסית שברעיון זה. משמעות הקיום נעוצה בצורך הטבעי לאהוב מישהו. מהם החיים אם לא הקיום של האחר שאותו אנו אוהבים? ואכן כל החיים עדיין לפני מומו מכיוון שישנם אנשים הראויים, הזקוקים לאהבה, כמו למשל נאדין, שני ילדיה וראמון המיטיבים הגדולים שלו ליד אוהבי אדם כמו הדוקטור כ"ץ ואדון חמיל הבלתי-נשכחים. כעת נותר, לאחר ניתוח עלילת רומן ודמויותיו, להבליט רעיונות אחדים אשר חיבורם עשוי להוות מפתח למשמעות הרומן. בשלב הזה לא אגע בעיבוד הקולנועי לרומן הזה שנעשה על-ידי משה מזרחי שזכה עליו בפרס האוסקר לסרט הזר, ולא כמובן לפרשת אמיל אז'אר שהכתה בתדהמה רבה את העולם הספרותי הצרפתי עם פרסום רומן זה בשנת 1975, ולא למניעים שבגללם פרסם הסופר רומאן גארי את ספרו "כל החיים לפניו" תחת שם העט אמיל אז'אר. לא אעסוק בשאלות אלה כעת. הרומן "כל החיים לפניו" מראה כיצד בני אדם שונים בכל המובנים עשויים לחיות ביחד בהרמוניה, באחווה ובאהבה אם ורק אם בני האדם יאמצו עמדות המבליטות את הדומה שבין בני האדם ויגלו זה כלפי זה סובלנות ורגישות. ואכן גיבורי רומן זה ובמיוחד רוזה ומומו משוללים כל דעה קדומה על טבע האדם, כי אם נשכח את מה שמייחד כל קבוצה אתנית (בין אם מדובר בדת זו או אחרת, נורמות תרבותיות והלכי רוח לאומניים), נוכל לאהוב את האדם רק מכיוון שהוא אדם הזקוק לתשומת לב, ליחס ולאהבה. רוזה ומומו מגלמים טיפוסים כאלה: במומו עדיין לא נטעו דעות קדומות הגם שהוא מודע למוצאו ולשייכותו הדתית. הוא מעין נפש חלקה מכיוון שנסיבות צמיחתו, בלא הורים, ותחת השפעת גורמים חיוביים וסובלניים כמו הדוקטור כ"ץ ואדון חמיל, אשר כיוונו אותו אל הממד האוניברסאלי של הקיום והאדם, תנאים ונסיבות אלו הרחיקו אותו מכל השפעה הרסנית. אדון חמיל טיפח בו את היסוד הרוחני- האוניברסאלי, כלומר, את האהבה אל הספרות, אל כוחן של המלים ואל המשוררים אנשי הרוח הגדולים אשר יש בכוחם לשנות את העולם ולתקנו בלי אלימות. מומו איננו נער מתבדל. הוא רחוק מהשפעת הוריו. נתנה לו ההזדמנות לבחור את מקורות השפעתו. משום-כך יש בו יסודות של משורר ופילוסוף כאחת. נדמה כי מזלו הגדול ביותר של מומו הוא הפקדתו בידי רוזה. שימו לב לדבר המדהים ביותר שעלילת רומן זה מציעה והוא קשר בלתי-רגיל, יוצא דופן ומדהים שבין יהודיה זקנה, צרפתייה ממוצא פולני, יצאנית שעברה מדורי גיהינום בשואה, באושויץ ואשר 128

11 המשיכה לעסוק במקצוע זה שנים נוספות לאחר מלחמת העולם השנייה והכירה היטב את הצרפתים האחרים (ערבים, מהגרים, שחורים, עובדי הכפיים שהובאו לצרפת או אשר הגיעו מרצונם), לבין ילד צרפתי-מוסלמי ממוצא ערבי-אלז'יראי בודד בלא הורים. שני יצורים אלו מתעלים מעל לכל ההבדלים כדי למצוא נחמה האחד אצל השני. רק אישה כמו רוזה אשר סבלה בגלל היותה יהודייה ועברה את השואה עשויה לגלות אמפתיה כלפי ילד קטן הזקוק לאהבתה בעולם קשה ומשולל חמלה. נדמה כי יחסי רוזה ומומו ובכלל זה יחסי רוזה ושכיניה ברובע בלוויל עשויים להדגים אורח חיים המתעלה מעל לדעות קדומות, הבדלים מעמדיים ופערי מוצא. יותר מכל דבר אחר נראה שעלילת רומן זה עשויה להמחיש את הסכנה הגלומה בגזענות לשמה ובשנאה שגורמים בדלניים עלולים לטפח כדי לזרוע הרס וחורבן בעולם. רוזה איננה לוקה לא בדעות קדומות ולא ברעיונות גזעניים. גם הדת איננה חשובה ביותר. מעניין אותה האדם כאדם. היה אפשר לחשוב שהמקצוע בו עסקה השפיע עליה לרעה והפך אותה לאישיות מחוספסת, משוללת רגשות ובעלת תפיסת עולם מצומצמת ושטחית. להפך: רוזה ניחנה בהבנה נעלה של הזולת, האחר והשונה. על כל אלה הרעיפה אהבה רבה. עם כל הרוח הפסימית הנושבת מידי פעם מדפי רומן זה, כי אכן סיפור חייו של מומו מעיק ומעורר מחשבה, ניתן לקבוע בוודאות רבה שיש בו גם פרצי רוח רבים של תקווה, אושר, חדווה ואמונה באדם. יותר מכל כותרת הספר מבטאת רעיון זה: כל החיים לפניו. מומו מייצג את האדם שאיננו מאבד תקווה גם כאשר הוא שרוי בתחתית המדרגה. תמיד יימצאו בני-אדם כמו רוזה אשר יעניקו חום, תשומת לב ואהבה. מומו יכול היה למצוא את מקומו בעולם הפשע. כפסע היה בינו לבין עולם המקנה רק אושר מדומה. ואולם מכיוון שהיו לו מחנכים טובים ואנושיים כמו רוזה ואדון חמיל ודמויות נוספות כמו נאדין, הוא קיבל את הושטת היד שלהם ובחר בחיים אחרים. שימו לב: עלילת הרומן איננה מתרחשת ברחובות הזוהרים של פריז, אלא דווקא ברובע בלוויל בעל ריכוז גבוה של אוכלוסיית מהגרים. ללא-ספק רומן זה מבקש לציין שגם אוכלוסייה זו זקוקה למבט אחר, לראייה אחרת של הרשויות ובעיקר של הצרפתים המתנשאים אשר עלולים לאבד אותם ומי יודע אולי אפילו לקומם אותם כנגדם. זהו תמרור אזהרה שיש לשים אליו. אציג רעיון נוסף אבל בקיצור רב ביותר: נדמה כי המשמעות הגדולה ביותר ברומן זה היא העמדת תמרור אדום מפני או בפני הסכנה הגדולה ביותר באנושות כיום בדמות השנאה התהומית שבין בני האדם, הגזענות שהיא מחלת המאה ואשר בגלל עמים רבים או חלקם הגדול נכחד בגלל שנאת זרים ובגלל המחשבה המופרכת ביסוד שישנם עמים נחשבים יותר מעמים אחרים. התרופה הגדולה ביותר בפני מחלת הגזענות היא האהבה והסובלנות וההתייחסות לאחר כאל אדם שווה זכויות, כי בסופו של דבר כולנו נבראנו בצלם אנוש. 129