גמ'[ אבות ותולדות www.ybm.org.il הרב אליהו ליפשיץ רקע סוגייתנו עוסקת בהגדרת אבות ותולדות, ובמשמעות הגדרות אלו. מקורות א. שבת צו: "מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה... דלא כתיבא קרי תולדה" תוס' ד"ה ולרבי ב. שבת עג:-עד. "הזורה הבורר והטוחן... אלא מחוורתא כדאביי" רש"י ד"ה שכן עני תוס' ד"ה שכן תוס' רא"ש ד"ה שכן ג. עג: "הזורע והחורש... אימא אף משום זורע" רש"י על אתר, ובפרט ד"ה כולן מלאכה אחת הן, וד"ה אימא אף משום זורע תוס' ד"ה משום ריטב"א ד"ה אימא אף משום זורע ד. רמב"ם הל' שבת פ"ז כולו, פ"ח ה"ב; מגיד משנה על פ"ז הל' ד, כסף משנה על הל' ב פירוש המשנה לרמב"ם פ"ז מ"ב "וכל אלו האבות... כאב מן האבות בתולדה כמו שביארתי לך" הסבר הסוגיה "אמאי קרי לה האי אב ואמאי קרי לה האי תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מיחייב תרתי ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא. ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרו לה אב ואמאי קרו לה תולדה הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב". צו:] למדנו במשנה [עג.] שיש שלושים ותשע אבות מלאכה, והגמ' [צו:] מביאה מחלוקת תנאים בהבנת המושג "אב מלאכה". רבנן סוברים שמשמעות המושג "אב" הוא "קטגוריה". מלאכות שבת מחולקות לשלושים ותשע קטגוריות של מלאכות, והעושה שתי מלאכות מקטגוריה אחת חייב חטאת אחת, והעושה שתי מלאכות מקטגוריות שונות חייב שתי חטאות. רבי אליעזר חולק ולדעתו יש בהלכות שבת אין סוף קטגוריות של מלאכות, ולכן העושה אב מלאכה ותולדתו מתחייב בשתי חטאות. לדעתו משמעות המושג "אב מלאכה" הוא מקור המלאכה. מלאכות שבת נלמדות משלושים ותשע המלאכות החשובות שהיו במשכן. 1 כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים
ד[ נשאלת השאלה האם לשיטת רבנן שאב מלאכה מבטא קבוצת מלאכות השייכות לקטגוריה אחת, יש הבדל דיני בין אב לבין תולדה או שיש חילוק רק בין קטגוריה לקטגוריה ואין חילוק בין אב לתולדה באותה קטגוריה. מפשטות הגמ' המבארת שהנפקא מינה בין אב לבין תולדה הוא "דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי... מיחייב תרתי, ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא", משמע שאין חילוק הלכתי בין מלאכה המוגדרת כאב לבין מלאכה המוגדרת כתולדה, אך כדי לתת תשובה מלאה, יש לעיין בסוגיות נוספות המגדירות אבות מלאכות ותולדותיהן. הגמ' מבארת מה מוגדר כאב מלאכה ומה מוגדר כתולדה: "הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב". הראשונים מביאים גרסה חשובה נוספת: "הך דהואי במשכן חשיבא וקרי לה אב, הך דלא הוי במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה". לפי הגרסה השניה כל מלאכה שהיתה במשכן מוגדרת כאב, וכל מלאכה שלא היתה במשכן מוגדרת כתולדה. לפי הגרסה הראשונה אב מלאכה הוא רק כשהמלאכה היתה במשכן והיא גם מהוה מלאכה חשובה. הגרסאות השונות בגמ' זו משמעותיות להבנת גמ' בפרק שביעי [עג:]. הגמ' שואלת מדוע המשנה מגדירה זורה, בורר ומרקד כשלושה אבות מלאכות, הרי הן דומות זו לזו וניתן להגדיר את שלושתן כשייכים לאב אחד. מתרצת הגמ': "כל מילתא דהויא במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה". מקשה 1 הגמ' והרי כותש היה במשכן ומפני שהוא נכלל במלאכת דש אין מונים אותו כאב מלאכה, ואם כך מדוע מונים זורה, בורר ומרקד. מתרצת הגמ': "שכן עני אוכל פתו בלא כתישה". נחלקו הראשונים בהסבר הגמ': תוס' "ה שכן] מפרש שרק מלאכות חשובות שהיו במשכן מוגדרות כאב. זריה, ברירה והרקדה הן מלאכות חשובות, שהרי הן נצרכות לכל אחד, ואילו כתישה אינה מלאכה חשובה, שהרי עני אוכל פתו בלא כתישה. רבינו תם [נרמז בתוס' ומובא בתוס' רא"ש ד"ה שכן] מפרש שכל המלאכות שהיו במשכן מוגדרות כאב, בין המלאכות החשובות ובין המלאכות שאינן חשובות, כתישה אינה מוגדרת כאב מפני שהיא לא היתה במשכן [תשובת הגמ' היא "שכן עני אוכל פתו בלא כתישה", וגם במשכן- הפת שנאפתה לצורך בדיקת התכלת נאפתה ללא כתישה]. מרש"י [ד"ה שכן] משמע שהוא מפרש שכתישה היתה במשכן ולכן היא מוגדרת כאב, אך כיוון שאינה מלאכה חשובה, היא אינה נמנית כמלאכה בפני עצמה אלא 2 כלולה במלאכת דש. תוס' סובר שרק מלאכה חשובה מוגדרת כאב, ורבינו תם סובר שכל מלאכה שהיתה במשכן מוגדרת 3 כאב. רש"י סובר שיש חילוק בין הגדרת שם אב לבין הגדרת קבוצת המלאכות השייכות לקטגוריה אחת. כל מלאכה שהיתה במשכן מוגדרת כאב, אך החלוקה לקטגוריות נקבעת על פי מלאכות חשובות בלבד. משיטת רש"י שכותש הוא אב מלאכה הכלול בקטגוריה של "דישה" משמע שיש הבדל הלכתי בין אב לבין תולדה, דאי לאו הכי אין משמעות לכך שכותש הוא אב מלאכה. 1. כך מפרש רש"י [ד"ה וליחשב נמי כותש]. הרמב"ן [ד"ה שכן עני] מפרש שהוא נכלל בבורר, והריטב"א [ד"ה ולחשוב נמי כותש] מפרש שהוא נכלל בטוחן. 2. הריטב"א אומר שלדעת רש"י כותש לצורך הסממנין הוא אב בפני עצמו, ואם כותש ודש חייב שתיים. מדברי רש"י: "ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא" מוכח לא כך. 3. הרמב"ן [ד"ה שכן עני] מסביר כהסבר התוס', אך סובר שניתן לומר שכל מלאכה שהיתה במשכן מוגדרת כאב. לא זכיתי להבין נקודה זו. 2 כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים
ההבנה שיש כמה אבות מלאכה הכלולות בקטגוריה אחת, עולה מפירושם של רוב הראשונים לברייתא [עג:] האומרת: "הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן". ניתן להבין את דברי הברייתא "כולן מלאכה אחת הן" שכולן כלולות בקטגוריה אחת הנקראת "מלאכת זריעה" [כך מפרש הרמ"ך (מובא בכסף משנה פ"ז ה"ב)], אך רש"י, רמב"ם ומיוחס לר"ן מפרשים את הברייתא בדרך אחרת. הם מסבירים שפירוש המונח "כולן מלאכה אחת הן" שכולם אבות. הרמב"ם [פ"ז ה"ג] סובר שזורע, זומר, נוטע, מבריך ומרכיב הן אבות. רש"י [ד"ה כולן מלאכה אחת הן] סובר שהמשפט "כולן מלאכה אחת הן" מתייחס לכולם חוץ מזומר שהוא תולדה, והמיוחס לר"ן [ד"ה זומר] סובר שהמשפט מתייחס לזורע ונוטע בלבד, ואילו זומר, מבריך ומרכיב הן תולדות. מהסבר הראשונים הללו עולה שיש מספר אבות מלאכה הכלולות בקטגוריה אחת אך אין ראייה שיש הבדל הלכתי בין אב לבין תולדה. ניתן לבאר שהראשונים סוברים שאין הבדל הלכתי בין אב לתולדה אך 4 המלאכות הללו זהות זו לזו, ולכן לא ניתן לקרוא לאחת אב ולשניה תולדה. הבנה זו שיש במלאכת זורע כמה אבות תלויה בהבנת המימרא של רב אמי [עג:]. רבי אמי אומר: "זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע". מקשה הגמ': "משום זורע אין משום נוטע לא", ומתרצת: "אימא אף משום זורע". זומר חייב משום נוטע ואינו חייב משום זורע, ונוטע, מבריך ומרכיב חייבים גם משום זורע וגם משום נוטע. מימרא זו קשה ביותר, שהרי נוטע, מבריך, מרכיב וזומר כלולים בקטגוריה של מלאכת זריעה, ומה משמעות הדבר שהן חייבות "משום זורע" או "משום נוטע"? נחלקו הראשונים בפירוש המונחים "משום זורע" ו"משום נוטע". רש"י [ד"ה אימא אף משום זורע] מפרש שמבריך ומרכיב חייבים גם משום זורע "דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא". כיוון שהברכה והרכבה היא זריעה באילנות, המבריך או מרכיב ביחד עם זריעה מתחייב חטאת אחת בלבד. משמע מהסברו שאם זומר וזורע בבת אחת מתחייב שתי חטאות. הריטב"א [ד"ה אימא אף משום זורע] מפרש כך את דברי רש"י, ומקשה עליו מהברייתא האומרת ש"הזורע והזומר והנוטע ומהבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן", ומסבירה הגמ' שהברייתא באה להשמיע לנו ש"העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת". מתרץ הריטב"א שרש"י מפרש שמשמעות המונחים "משום זורע" ו"משום נוטע" שמלאכת זריעה מתחלקת לשתי קבוצות "קבוצת זריעה" ו"קבוצת נטיעה". העושה מלאכה השייכת לקבוצת זריעה ביחד עם מלאכה השייכת לקבוצת נטיעה מתחייב שתי חטאות. נטיעה שייכת לשתי הקבוצות ולכן היא מחברת את המלאכות משתי הקבוצות לחיוב חטאת אחד בלבד. ולכן, אם זרע, נטע וזמר בהעלם אחד חייב חטאת אחת, אך 5 אם זרע וזמר מתחייב שתי חטאות. שיטת רש"י היא שמחייבים על אב ותולדה חטאת אחת בלבד לא מפני שהם כלולים בקטגוריה אחת אלא מפני שהם דומים זה לזה. זמירה וזריעה אינם דומים זה לזה, ולכן מחייבים אותם שתי חטאות. כשזורע, נוטע וזומר הנטיעה דומה גם לזריעה וגם לזמירה, ולכן היא מחברת אותן לחטאת אחת. 4. כך מבואר ברמב"ם [פירוש המשנה פ"ז מ"ב] המבאר: "וכל אלו האבות הם רק דוגמאות, כגון אמרו קוצר הוא מאבות מלאכות והוא הדין לכל חותך צמח מחובר לארץ אם נתכוון לאותו דבר שהוא חותך, כגון האורה בתאנים הבוצר בענבים והמוסק בזתים, שכל אחת ממלאכות אלו אין אומרים בה שהיא תולדת קוצר אלא היא הקוצר עצמה, כמו שאין אומרים בשוחט כבש או שור שהיא תולדת שוחט". המיוחס לר"ן סובר שזורע ונוטע זהים שבשניהם הוא שותל באדמה, ומבריך ומרכיב שונים ולכן הם מוגדרים כתולדה. רש"י סובר שגם מבריך ומרכיב זהים לזריעה שהרי הם מצמיחים צמח חדש. הרמב"ם סובר שאף זומר מוגדר כאב מפני שזמירה הוא המעשה המצמיח את הענבים. האחרונים מקשים על סתירה בדברי הרמב"ם. בהלכות שבת הרמב"ם כותב שזמירה היא אב, ובהלכות שמיטה ויובל [פ"א הל' א-ג] הרמב"ם כותב שזמירה תולדה. עיין שו"ת רבי בצלאל אשכנזי [סי' לח], תוצאות חיים לר' מנחם זמבה הל' שמיטה ויובל. 5. אולם קשה, שאם כך ניתן להתחייב על מלאכות שבת ארבעים חטאות, והגמ' המלאכות להשמיע שלא ניתן לחייב יותר משלושים ותשע חטאות. [סי' יח סע' טו], [עג:] וספר המפתח ברמב"ם פרנקל אמרה שהמשנה אמרה את מניין 3 כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים
ד[.1.2 רבינו חננאל מפרש שרק זריעה מוגדרת כאב ונטיעה, הברכה והרכבה הן תולדות. הוא מפרש שהתולדות של זריעה חייבות "משום זורע", והתולדות של נטיעה חייבות "משום נוטע". החידוש במימרא זו שניתן לחייב גם על תולדה של תולדה "שכולן נכללין בכלל אב אחד". לפי פירוש רבינו חננאל ההוה אמינא היתה שהתורה אסרה אבות מלאכות, ותולדות אסורות מפני שהן דומות לאבות. תולדות דתולדות אינן דומות לאבות ולכן אין בהן איסור מהתורה. מסקנת הגמ' שהמושג "אב מלאכה" מבטא קבוצת מלאכות הכלולות בקטגוריה אחת, וכיוון שגם תולדה דתולדה כלולה בקטגוריה זו אף היא אסורה מהתורה. תוס' "ה משום] מפרשים שדינו של רבי אמי מתייחס לחיוב התראה. ניתן להתרות על נטיעה, הברכה והרכבה גם "משום זורע" וגם "משום נוטע", אך על זמירה ניתן להתרות "משום נוטע", ולא ניתן 6 להתרות "משום זורע". התוס' סובר שניתן להתרות על התולדה משום אב ולא ניתן להתרות על אב משום תולדה, הוא מסתפק אם חייבים להתרות דוקא משום האב, והתראה משום תולדה אינה התראה, 7 או שניתן להתרות גם משום תולדה וגם משום אב. מסוגיה זו מתחדשים לנו שני חידושים בגדרי אבות מלאכות: 8 מתוס' מתחדש שיש חילוק בין אב מלאכה לבין תולדה בדין התראה. מהר"ח מתחדש שאב מלאכה מבטא קבוצת מלאכות השייכות לקטגוריה אחת, ולכן כל הכלול בקטגוריה זו, בין אם הוא תולדה ובין אם הוא תולדה דתולדה, חייב חטאת אחת בלבד. מרש"י מתחדש שהוא חולק על הר"ח ולדעתו אב מלאכה אינו מבטא קבוצת מלאכות השייכות לקטגוריה אחת, אלא הוא מקור האיסור. העושה שתי מלאכות הדומות זו לזו חייב חטאת אחת, אך העושה שתי מלאכות שאינן דומות זו לזו, כגון זמירה וזריעה, חייב שתיים למרות שהן כלולות באותה קבוצת מלאכות. הרמב"ם מאריך מאוד בביאור המושגים אבות ותולדות, ומקדיש לכך את כל פרק שביעי. הוא מבאר [הל' ב-ג]: "כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם הם הנקראין אבות מלאכות". הרמב"ם סובר שיכול להיות יותר מאב מלאכה אחד בכל אחת מהמלאכות, וכל שהוא "מעניין האב" הוא נקרא אב מלאכה. הרמב"ם מבאר שעניין האב יכול להיות על פי זהות במעשה: "אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא". וכמו כן הוא מבאר שענין האב יכול להיות על פי זהות במטרה: "וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין". לגבי תולדה הרמב"ם [הל' ה-ו] מבאר שתולדה אינה זהה לאב אלא רק דומה לה: "התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן". 6. הריטב"א [ד"ה אימא אף משום זורע] מפרש בשם התוס' שנטיעה, הברכה, הרכבה וזמירה הן אבות מלאכות, ולכן ניתן להתרות בכל אחת מהן גם משום עצמה וגם משום האב שהן כלולות בו. לא ניתן להתרות על זמירה משום זריעה מפני "דלא מסיק הזומר אדעתיה דעביד מלאכה שיש בה משום זורע וסבור הוא דאחוכי מחייכי ביה". מלשון התוס' משמע שלדעתו נטיעה, הברכה, הרכבה וזמירה הן תולדות, וכך מפורש גם בתוס' רא"ש [ד"ה משום זורע], אך לפי"ז קשה להבין כיצד תוס' מסתפק אם חייבים להתרות דוקא משום האב, ואף על פי כן לא ניתן להתרות על זמירה משום זריעה. 7. הריטב"א [ד"ה אימא אף משום זורע] מביא מחלוקת בתוס' בדין זה, ורבינו יחיאל מפריש [מו"ק ב: ד"ה משום מאי מתרינן ביה] סובר שחייבים להתרות משום אב 8. מרכבת המשנה [פ"ז ה"ב] מביא נפקא מינה נוספת בין אב מלאכה לבין תולדה. הוא מבאר שעשיית אב מלאכה למטרה שונה מייעוד המלאכה נתון במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון אם חייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך העושה תולדה למטרה שונה מיעוד המלאכה אינו חייב כלל, מפני שיעוד זה מגדיר את התולדה כמעשה מלאכה האסור בשבת. 4 כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים
ההגדרות של הרמב"ם מובנות, וכפי שלמדנו הן עולות מסוגיות הגמ', אך קשה מהי נפקא מינה בין אבות ותולדות? קושיה זו קשה במיוחד לאור האריכות הרבה בדברי הרמב"ם, מדוע הרמב"ם מקדיש פרק שלם לדבר שאין בו נפקא מינה? נראה להסביר שהרמב"ם מאריך בדין זה מפני שיש בו נפקא מינה גדולה לכל הלכות שבת. הרמב"ם סובר שכל האבות הכלולות במלאכה אחת זהים זה לזה בדיניהם, אך תולדות אינן זהות לאב, ויכולים להיות הבדלים הלכתיים בין האב ובין התולדה. שיטת הרמב"ם בהבנת המושגים "אבות ותולדות" שונה מהבנתם של שאר הראשונים. לדעת רוב הראשונים, אב מלאכה הוא "שם משפחה" לקבוצת מלאכות השייכות לקטגוריה אחת זהה. לדעת הרמב"ם אב מלאכה אינו אב טיפוס של קטגוריה זהה, אלא הוא דוגמא למלאכה שהתורה אסרה, והתולדות הן מלאכות הדומות לאב. הדימיון של התולדות לאב הוא או בפעולה או בתוצאה או בתכלית המלאכה. האב ותולדותיו אינם שייכים לקטגוריה אחת זהה, ולכן יכולים להיות הבדלים הלכתיים בין אב לבין תולדותיו. 9 הסבר זה בשיטת הרמב"ם צריך לראיות ברורות, ובעז"ה נוכיח הסבר זה תוך כדי לימוד המלאכות, אך נבסס מעט הבנה זו על הלכה אחת המובאת בפרק זה. הרמב"ם [ה"ה] פוסק: "המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה". טוחן חייב בין כשהוא טוחן לבישול ובין כשהוא טוחן לאכול את הקמח כפי שהוא, ואילו חותך את הירק דק דק חייב רק כשהוא חותכו לבשלו. 10 הרי מבואר שגדרי התולדה אינם זהים לגדרי האב [לקמן בדיון בהלכות טוחן, נבאר דין זה]. סיכום למדנו בסוגיה זו הבנות שונות למושג "אב מלאכה". הרמ"ך [מובא בכסף משנה פ"ז ה"ב] וכנראה גם רבינו חננאל מפרשים שהמושג "אב מלאכה" מבטא קבוצת מלאכות הכלולות בקטגוריה אחת. חשיבות הגדרת האב הוא רק לקביעת הקטגוריות, אך אין חילוק הלכתי בין אב לבין תולדה. תוס' סובר שלמונח "אב מלאכה" משמעות כפולה הוא גם מגדיר את קבוצת המלאכות הכלולות בקטגוריה אחת, והוא גם ראש הקבוצה, ולכן ניתן להתרות בתולדה משום אב, ואולי אף חייבים לעשות זאת, ולא ניתן להתרות באב משום תולדה. רש"י כנראה מפרש שגם רבנן מודים לרבי אליעזר שאב מלאכה אינו מגדיר קטגוריה אחת החייבת חטאת אחת בלבד, אלא אב מלאכה הוא מקור ההלכה בלבד. רבנן חולקים על רבי אליעזר ולדעתם תולדה דומה לאב ולכן מחייבים על שניהם חטאת אחת בלבד. כשעושה בהעלם אחד אב ותולדה שאינם דומים זה לזה, כגון זמירה וזריעה, חייב עליהם שתי חטאות. גם הרמב"ם סובר שאב מלאכה אינו מגדיר קבוצת מלאכות שדינם זהה, אלא התולדות הם מלאכות הנלמדות מהאב בגלל הדמיון שביניהם, אך יכולים להיות הבדלים הלכתיים בין האב לבין התולדות שלו. 9. הבנה זו בשיטת הרמב"ם באה לידי ביטוי במיוחד במלאכות מעמר, דש ובונה, אך הביטוי המשמעותי ביותר הוא הוא במלאכת מכה בפטיש שתולדת המלאכה שונה לחלוטין מהאב. 10. יש לשים לב שהרמב"ם מנסח את המלאכות הכלולות באב אחד בשלושה ניסוחים: א. "מעין המלאכה" [כגון פ"ח ה"ב]. ב. "תולדת המלאכה". ג. "חייב משום המלאכה" [עיין פ"י הי"ג שהרמב"ם מונה מלאכות שהן תולדת המלאכה, ואילו בהי"ד הוא כותב שהעושה נקב "חייב משום בונה"]. אולי "מעין המלאכה" הוא זהה לאב, ולכן גם הוא מוגדר כאב. "תולדת המלאכה" היא מלאכה שיש בה דמיון לאחד ממרכיבי המלאכה. "חייב משום..." אינו זהה למלאכה אך דיניו זהים לדין האב מפני שהוא חלק מהאב. 5 כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים
תוס' רא"ש ד"ה שכן שכן עני אוכל פתו בלא כתישה וא"ת וכו' וי"ל וכו' בתוספות. ואעג"ב דבמשכן עבוד כתישה דאין עניות במקום עשירות מ"מ לא חשיב אב אלא מה שהעני והעשיר רגילין לעשות וא"ת מרקד נמי וכו' וי"ל וכו' בתוספות ור"ת פירוש דלאו משום כתישת סמנין פריך דלחשוב נמי כותש דבכלל טוחן הוא לגמרי כמו שובט בכלל מסך אלא משום שהיו אופין פת במשכן לבדוק התכלת כדאמרינן במנחות גבי בדיקת התכלת ומיתי חמירא דשערי ואפי ליה בגויה אי משתני למעליותא ולגריעותא והכי פריך ולחשוב נמי כותש שהיה במשכן לצורך אותו פת ומשני שכן עני אוכל פתו בלא כתישה וכן נמי אותו פת שהיה במשכן כיון שלא היה לצורך אכילה לא היו כותשין החטים אבל אם היה כתישה במשכן אעג"ב דעני לא עביד לה חייבין עליה דהא מרקד עני לא עביד ליה כדאמרינן לקמן שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ואפילו הכי כיון דהויא במשכן חשיב אב מלאכה והא דאמרינן לקמן שבק תנא בשול סמנין דהויא במשכן ה"ק אמאי שבק עיקר הדבר שהיה במשכן דהיינו בשול סמנין ונקט הטפל דהיינו אופה דעיקר אפייה לא היתה אלא לבדיקת הסמנין ומשני תנא סדורה רפת נקט ולא חשש למתני העיקר כיון דאופה נמי הואי במשכן אבל משום סידורא דפת לא הוה תני מידי שלא היה במשכן כלל. ריטב"א ד"ה אימא אף משום זורע אימא אף משום זורע פרש"י ז"ל דאי עביד להו אף בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא והקשו בתוספות דא"כ זומר דחייב משום נוטע בלבד אי עביד להו בהדי זורע חייב תרתי ואי אפשר לומר כן דהא קתני שכולם מלאכה אחת הן ואינו חייב על כולם אלא אחת נ"ל לתרץ לדעת רש"י ז"ל דהתם כשעשאם כולם דכיון דאיכא נוטע מיפטר אף זומר בהדי נוטע והיינו דפריש לן רב דבכולהו ליכא אלא חטאת אחת אבל בעושה מקצתם בלבד אפשר שהוא חייב שתים כגון זומר וזורע ונמצא ריבוי המלאכות ממעט הקרבנות ועוד הקשו בתוספות דא"כ לא הוה ליה למינקט לישנא דחייב משום כך לכך פירש ר"י ז"ל דלענין התראה קאמר שאם התרו בזומר משום נוטע חייב אבל אם התרו בו משום זורע פטור דלא מסיק הזומר אדעתיה דעביד מלאכה שיש בה משום זורע וסבור הוא דאחוכי מחייכי ביה ובהכי ניחא הא דמפרש לעיל כולן מלאכה אחת הן לענין שאינו חייב אלא [אחת ולא] פירשו דלענין התראה קאמר דהא לא הוי זומר בכלל זורע ע"כ ואומרים בתוספות דכולהו אבות נינהו כדמשמע לישנא דתוספתא גופא דקתני כולן מלאכה אחת הן וכי בעי למימר דהוי תולדה מפרש לה בהדיא ואילו התרה בכל אחת מהן משום עצמה חיובי מחייב אלא דאשמעינן רב דלאתרויי בזומר משום זורע לא מיחייב מטעמא דאמרן ולענין התולדה אי מיחייב משום התראה דנפשה נמי או לא מיחייב אלא בהתראה דאב דידה פלוגתא היא בתוספות ולקמן (צ"ו ב') נפרש בס"ד. ומורי נ"ר מפרש דרב פריש לן דכי קתני כולן מלאכה אחת הן דמשמע דהוו אבות היינו משום זורע ונוטע אבל כולהו אידך תולדות נינהו. 6 כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים
פירוש המשנה לרמב"ם פ"ז מ"ב, "וכל אלו האבות... ועל דרך זו תדון בכולן" וכל אלו האבות הם רק דוגמאות, כגון אמרו קוצר הוא מאבות מלאכות והוא הדין לכל חותך צמח מחובר לארץ אם נתכוון לאותו דבר שהוא חותך, כגון האורה בתאנים הבוצר בענבים והמוסק בזתים, שכל אחת ממלאכות אלו אין אומרים בה שהיא תולדת קוצר אלא היא הקוצר עצמה, כמו שאין אומרים בשוחט כבש או שור שהיא תולדת שוחט, או מי שבשל מאכל מן המאכלים שהיא תולדת אופה אלא היא האופה בעצמה, וזהו שאומרים בו מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. והתולדה, הוא שתחשוב בלבך על תוצאות פעולת אותה מלאכה המנויה באבות, וכל מקום שתמצא אותה פעולה זהו תולדה לאותו האב, כגון זה שאמרנו שטוחן מאבות מלאכות, וענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת, או נסירת העץ לקחת הנסורת שלו, או שיפת המתכת לקחת הנסורת שלה, או בקוע העצים להסקה כל זה תולדת טוחן. וכן ענין הבשול הוא לרכך הגופים הקשים, ולפיכך המתיך אחת מן המתכות או המחמם אותה הרי זה תולדת אופה אע"פ שלא הבעיר אש ולא לבה אותה אלא הכניס אותה המתכת לתוך אש בוערת עד שנתחממה. ועל דרך זו תדון בכולן. לפי שענין האריגה הוא צירוף חלקים נפרדים וחבורם זה לזה על ידי שלוב. וענין העבוד הוא חזוק הדברים הרכים כדי שלא ימהרו להתקלקל. והבן ענין זה והתבונן בו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות שתדע תולדת איזה אב היא, ולא תתחלף לך מלאכה שהיא כאב מן האבות בתולדה כמו שביארתי לך. 7 כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה - מעלה אדומים