׳

מהדורת חיים מנחם חגים וזמנים סיפורם ומהותם של חגי ומועדי ישראל

ב"ה פתח דבר בשבח והודיה להשם יתברך, שמחים אנו להגיש בזה את הספר 'חגים וזמנים' והוא סקירה על מאורעות החגים, ההוראות המעשיות ופתגמים שונים אודות חגי ומועדי ישראל. כל חסיד המעוניין 'לחיות עם הזמן' יוכל למצוא בספר זה את מבוקשו, ובכל תאריך חסידי לדעת את היסטוריית היום, וההוראות המעשיות כיצד לנהוג. הספר נערך על ידי הרב שלום בלוי והרב נדב כהן ותודתינו נתונה להם. יהי רצון, שספר זה יפעל את פעולתו, יקרב וימהר את הגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש. 'לדורות' הוצאה לאור ה' טבת ה'תשע"ו

חגים וזמנים 4 מבוא לוח השנה היהודי עמוס בחגים, 'ימים טובים' ומועדים. מהם ימי שמחה והודיה, מהם ימי אבל ותענית, וחלקם עתות רצון וזמני סגולה להתעוררות והתעלות רוחנית. ובתוך המכלול המגוון של אותם "יומי דפגרא", אין חג דומה לחברו כל אחד ומקומו בהיסטוריה ובדברי ימי עם ישראל; כל יום טוב נושא עמו מטען רוחני משלו, גדוש במשמעות ודברי הגות; לכל חג המראות והניחוחות המאפיינים אותו; ולכל מועד מנהגים וסממנים מובהקים, המעניקים לו את האווירה הייחודית לו. הספר שלפניכם, "חגים וזמנים", הוא מעין מדריך מתומצת להתמצאות במעגל השנה היהודי. הספר, ששפתו בהירה וקולחת ומתאימה לכל קורא, סוקר מכמה זוויות את כל החגים והמועדים החד-שנתיים סביב מעגל השנה העברי, בחלוקה למדורים הבאים: נזכרים ונעשים בלשון סיפורית מרתקת, מסופר "סיפורו של חג" הרקע ההיסטורי וההתרחשויות שהובילו לקביעת החג, שמותיו של החג, המקורות, הטעמים והסיבות לציון החג, וכן הלאה; מצוות היום בסקירה כללית, מובאים המצוות והמנהגים הספציפיים לחג הנדון, בתוספת הנמקות ופרשנויות באשר למקורות המצווה או המנהג. למותר לציין כי כל ההנהגות והמנהגים בספר הם על פי מנהג חב"ד לאור פסקי אדמו"ר הזקן, הנהגות רבותינו נשיאינו, ומנהגי החסידים ואנ"ש; לזמן הזה מבט חסידי מעמיק אל מהותו ותוכנו הפנימי של החג, לאור ביאורי תורת החסידות. יש ומדובר באמרה חסידית או בפתגם של אחד הרביים, יש ומדובר ב"ווארט" חסידי חריף ושובה לב, ויש ומדובר בשיחה של הרבי, שמוסיפה זווית אקטואלית למשמעות החג. הקטעים לוקטו מתוך ספרי המאמרים והשיחות של רבותינו נשיאינו לדורותיהם. בדרך כלל, במדור זה מובא ציטוט ישיר מן המקור, תוך שינויי עריכה קלים מחויבים בלבד;

5 מבוא עת לספר סיפור חסידי, הלקוח מתוך אוצר הספרות החב"די העשיר, העוסק בחג ובנושאיו. הסיפור החסידי מעניק למהותו של יום נופך חגיגי, ממלא אותו ב'לחלוחית' וחיות חסידית אותנטית, ונותן לקורא נקודת התבוננות מקורית, השראה ומוסר השכל עכשווי ממשמעותו של החג; הנקודה החב"דית נהרא נהרא ופשטיה. כל קהילה, עדה וחוג בישראל חוגגים את החגים ומציינים את המועדים, כל אחד בדרכו וכולם מכוונים לשמים. אך, אין בנמצא חג או מועד שאין בו את האפיון החב"די, השונה כל כך, המייחד אותו מכל עדה ושבט בעם ישראל. "יאנאווער אתרוג", "האושפיזין החסידיים" ואי-השינה בסוכה; "הבן החמישי" בליל הסדר, ו"סעודת משיח" באחרון של פסח אלו הן מקצת מהדוגמאות המובהקות לאותו 'קוועצ'' חב"די, ש'הופך את הקערה על פיה' וחושף רבדים חדשים ומקוריים בעניינו של יום. לתשומת לב הקוראים והמעיינים: תוכן הספר מבוסס על מחקר מעמיק ורחב בספרות ענפה, מהחומש והמשנה ועד לספרי מנהגים בני דורנו. על כן, לא הובאו הפניות וציוני מקורות ספציפיים לתכנים השונים. עם זאת, בציטוט ישיר צוין המקור שממנו לוקטו הדברים. הערה חשובה נוספת: על פי שיטת העריכה שנבחרה בספר זה, ומפאת מבנה הספר ותוך נאמנות למטרתו, ננקטו הפרשנויות וטעמי המנהגים הפשוטים והמתקבלים ביותר על פי מקורות ברי סמכא, כמובן. יהי רצון שנזכה במהרה לחגוג את "חג השם" הגדול, בביאת משיח צדקנו והגאולה האמתית והשלמה, אז נוכל לקיים את מצוות החגים בשלמותן, "כמצוות רצונך", אמן.

תוכן עניינים ראש השנה.......................................... 9. עשרת ימי תשובה................................... 23 יום הכיפורים....................................... 31 חג הסוכות......................................... 51 שמחת תורה........................................ 69 חנוכה............................................. 81 עשרה בטבת....................................... 95 ט"ו בשבט......................................... 103 פורים............................................. 111 פסח.............................................. 137 שביעי של פסח.................................... 173 ספירת העומר..................................... 187 פסח שני.......................................... 197 ל"ג בעומר......................................... 203 חג השבועות...................................... 213

י"ז בתמוז......................................... 227 בין המצרים....................................... 235 תשעה באב........................................ 243 ט"ו באב........................................... 261 חודש אלול........................................ 273

ראש השנה "ו ב ח ד ש ה ש ב יע י ב א ח ד ל ח ד ש, מ ק ר א ק ד ש י ה י ה ל כ ם, כ ל מ ל אכ ת ע ב ד ה ל א ת ע ש ו, יו ם ת רו ע ה י ה י ה ל כ ם (ויקרא, פרק כט, פסוק א)

חגים וזמנים 10 ערב ראש השנה כ"ט באלול, היום האחרון של השנה החולפת, יכול לשמש נקודת מפנה רוחנית לכל אחד. חשוב מאוד לנצל את השעות והרגעים האחרונים של השנה על מנת להשתפר ולתקן את נקודות החולשה, ולסיים את השנה בהתעלות והתקרבות לבורא. כדי להיכנס לראש-השנה זך ונקי, אדם צריך לערוך בינו לבין עצמו דין וחשבון על מעשיו בשנה שזה עתה באה לסיומה, ולבקש סליחה מהחברים והמכרים שבהם הוא פגע או עשה להם עוול. ביום זה מרבים בנתינת צדקה, באמירת "סליחות" ובתפילה, מתפללים על קברי צדיקים ומבקשים מנשמותיהם שישמשו לנו כסנגורים ומליצי יושר. בערב ראש-השנה עורכים גם "התרת נדרים" מתייצבים לפני "בית דין", ומבקשים מהדיינים לבטל ולהתיר את כל הנדרים שנדרנו, השבועות שנשבענו וההתחייבויות שלקחנו על עצמנו במשך השנה שעברה. הפרה של נדר היא עבירה חמורה, בין אם בזדון ובין אם בשוגג, וחובה לעמוד בדיבורנו ולקיים את מוצא שפתינו. לכן, כדי לבוא נקיים ומשוחררים מצל איסור של נדרים ושבועות מופרים, ולפתוח 'דף חדש' עושים "התרת נדרים" לפני ראש-השנה. ביום זה כותב ומוסר כל אחד "פדיון נפש" לרבי, עבורו ועבור בני ביתו, לבקשת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. נזכרים ונעשים: יום בריאת האדם "ראש השנה", כשמו כן הוא, הינו החג שפותח את מעגל השנה היהודי. יש לכך משמעות הלכתית מעשית בתחומים שונים כמו חוזים ושטרות, וכן למצוות שקשורות בעבודת האדמה ומחזור השנה החקלאית. ביום ראש-השנה, א' בתשרי, השלים הקדוש-ברוך-הוא את מעשה בראשית. זה היה היום השישי לבריאה, ואז נברא האדם יציר כפיו של הבורא, בחיר

11 ראש השנה הנבראים ופאר הבריאה. תכלית מלאכת הבריאה הושלמה עם בריאתו של האדם הראשון. יום הדין באותו יום שבו נברא האדם, הוא ח ט א בחטא עץ הדעת, הובא למשפט לפני הקדוש-ברוך-הוא וקיבל מחילה וחנינה. לפיכך נקבע יום ראש-השנה גם ליום הדין יום שבו נערך המשפט ונחרץ גורלו של כל אדם ושל העולם כולו למשך השנה הקרובה. בראש-השנה מתקיים דינו של האדם, מעשיו הטובים והרעים נשקלים אלה מול אלה, ודינו נכתב ונחתם. על פי מאזן העוונות והזכויות שלו, מתקבלות ההחלטות שישפיעו על קורותיו בשנה הבאה בכל תחום בחייו. כדי ל ז כּוֹת לכתיבה וחתימה טובה ולצאת זכאים בדין, בראש-השנה מרבים בתפילות ובתחנונים, מתחרטים על החטאים ומקבלים בלב שלם לשוב לדרך הטובה. שמות החג יום הדין: על שם הדין והמשפט שנערכים בשמים על כל ברואי העולם. יום תרועה: התורה מאזכרת את ראש-השנה בתואר "יום תרועה", בגלל מצוות התקיעה בשופר. יום הזיכרון: בנוסח התפילות והברכות נקרא ראש-השנה "יום הזיכרון", משום שהוא היום שבו הקדוש-ברוך-הוא זוכר את כל הברואים והבריאה וקובע את גורלם ועתידם. שני ימים על פי תקנת הנביאים הראשונים, ראש-השנה נמשך יומיים א' וב' בתשרי. בזמנם, קביעת היום שבו יחול ראש החודש הייתה תלויה בעדותם של עדים שראו את מולד הלבנה. בית הדין הגדול, שמושבו בלשכת הגזית שבבית- המקדש, היה מקדש את החודש אחרי חקירה ואימות של העדויות, ומחליט האם החודש היוצא יהיה "חסר" בן עשרים ותשעה ימים, או "מלא" בן שלושים ימים.

חגים וזמנים 12 ההחלטה הייתה מתקבלת ביום השלושים של חודש אלול. היה ובית-הדין החליט שהיום הוא ראש-חודש תשרי אותו יום הוא ראש-השנה; ואילו אם החליט בית-הדין 'לעבר' את חודש אלול ולקבוע אותו כחודש מלא בן שלושים יום יש לחוג את ראש-השנה ביום שלמחרת. אחרי ההכרזה בבית-הדין בירושלים על היום שבו מתחיל חודש תשרי, הייתה מופצת ההודעה, בעזרת שליחים, לכל הריכוזים היהודיים. להחלטה היה משקל חשוב מאוד, מפני שקביעות כל חגי תשרי תלויה בתאריך היום בחודש, וההחלטה של בית-הדין היא זו שקובעת מהו התאריך הנכון. ראו הנביאים שבנסיבות הללו עלול להיווצר ליקוי מסוים: מחמת הספק, שמא בית-הדין הגדול יקדש את החודש ויקבע שהיום השלושים לחודש אלול הוא למעשה א' בתשרי התייחסו תמיד ליום הזה בקדושה ונהגו בו כמו ביום- טוב של ראש-השנה לכל דבר. קרה וההחלטה של בית-הדין הייתה מתקבלת ומתפרסמת ממש לקראת סוף היום, ועד אז התייחסו ליום הזה כאל "ראש- השנה" לכל דבר ועניין איסור מלאכה, תקיעת שופר, קרבנות החג ותפילות היום. והיה אם בית-הדין אכן החליט לקדש את החודש, היו נוהגים בקדושה באותו יום עד לסופו, כי הוא יום ראש-השנה האמיתי. ואילו אם ההחלטה הייתה שונה, היה מתברר למפרע שזהו יום חול לכל דבר, וראש-השנה חל רק למחרת. הדבר עלול היה לגרום לזלזול בקדושת היום, משום שהתחושה הייתה שהוא מין חג 'על-תנאי', שעלול להתבטל בהתאם לקביעת מועד ראש החודש. את הקלקול הזה בקשו הנביאים למנוע, ולכן קבעו שקדושת ראש-השנה תימשך על פני שני הימים בכל מקרה. כך, קדושת שני הימים תהיה קדושה ודאית ומוחלטת, ללא ספקות ותנאים. קדושתם של שני הימים נחשבת לקדושה אחת רצופה בת יומיים, "יומא אריכתא". הפרט הזה הינו בעל משמעות הלכתית לדיני בישול בחג ועוד.

13 ראש השנה מצוות היום: החלטה טובה כל אחד צריך לקבל על עצמו להקפיד על זהירות יתרה במצוות עשה, זהירות בסייג של מצוות לא-תעשה, וזהירות יתרה בהנהגה טובה. "לשנה טובה תכתב ותחתם" בלילה הראשון של ראש-השנה, אחרי תפילת ערבית, מאחלים איש לרעהו: "לשנה טובה תכתב ותחתם". על מנת להביע את ביטחוננו בכך שדינו של חברנו הוכרע לטוב, והוא נכתב לחיים בספרם של צדיקים, לא חוזרים על האיחול בהמשך החג. זאת משום שדינם של הצדיקים הגמורים נקבע כבר בשעות הראשונות של יום הדין, ודינם נפסק לאלתר לחיוב. הסימנים בלילה הראשון של ראש השנה, בתחילת הסעודה, אוכלים מאכלים ששמם או צורתם מרמזים על ברכות לשנה טובה ומתוקה. כל מאכל כזה הוא 'סימן', שנועד להזכיר לאדם שהוא בעיצומו של דין ועליו להתעורר בתשובה וכוונת הלב. טובלים תפוח מתוק בדבש, ולפני האכילה אומרים: "י ה י ר צוֹן מ לּ פ נ י שׁ תּ ח דּ שׁ ע ל ינוּ שׁ נ ה טוֹב ה וּמ תוּק ה". אוכלים גם רימון, שהגרעינים הרבים שממלאים אותו מסמלים "שׁ יּ ר בּוּ ז כ יּוֹת ינוּ כּ ר מּוֹן", וכן ראש של איל, משום שהוא מזכיר את עקדת יצחק, שתמורתו הוקרב איל כקרבן, ומבליט את זכות האבות שלנו. אם אין בנמצא ראש של איל, אוכלים ראש של דג, לסמל "שׁ נּ ה י ה ל ר אשׁ ו א ל ז נ ב". כמו כן, מרבים במאכלים מתוקים ונמנעים מאכילת מאכלים חריפים, מרים או חמוצים. גם את חלת "המוציא" טובלים בדבש (ומכאן ואילך, עד הושענא רבה).

חגים וזמנים 14 "הרחמן" בברכת המזון מוסיפים ברכת "הרחמן" מיוחדת לראש השנה "ה ר ח מ ן הוּא י ח דּ שׁ ע ל ינוּ א ת ה שּ נ ה ה זּ את ל טוֹב ה ו ל ב ר כ ה". הימנעות משינה בימים של ראש-השנה רצוי להימנע ככל האפשר משינה, ולהרבות בלימוד תורה או בקריאת פסוקי תהלים. שינה בראש-השנה עלולה לגרום למזל ביש, 'מנומנם' ורדום. "יוצרות" תפילות ראש-השנה והימים הנוראים ייחודיות ושונות מהתפילות בכל שאר ימות השנה. התפילה כולה נאמרת באווירה נ שמתית יותר, בנוסח ומנגינה מיוחדים ובליווי הוספות רבות של תפילות ופיוטים. סודות התפילה עוברים במסורת מדור לדור, ומקורם בחכמי הדורות וגדולי האומה שידעו לכוון לרצות את קונם בתפילה, ובד בבד גם לעורר את לב המתפללים באימה וביראה לפני השם בימים קדושים אלו. בחזרת הש"ץ אומרים קטעי תפילות ופיוטים, הנקראים בשם "יוצר" כולם מביעים תחינה ותפילה למחילה וסליחה מאת הקדוש-ברוך-הוא ובקשות לשנה טובה ומבורכת. פקידת שרה ביום הראשון של ראש-השנה קוראים בתורה את סיפור לידת יצחק, כדי להזכיר את זכותה של שרה אמנו, שנפקדה בזרע בראש-השנה. ההפטרה מוקדשת לסיפור לידת שמואל הנביא ותפילת אימו, חנה משום שגם חנה התברכה בפרי בטן בראש-השנה. את הקריאה וברכות התורה מטעימים בנעימה מיוחדת, כדי למשוך את ליבם של המאזינים ולחזק בקרבם את ההקפדה על כבוד התורה וההקשבה לקריאה בספר התורה.

15 ראש השנה תקיעת שופר התקיעה בשופר היא "מצוות היום" המצווה החשובה והמשמעותית ביותר של ראש-השנה, על שמה נקרא ראש-השנה בתורה "יום תרועה". רגעי התקיעה בשופר הם ללא ספק רגעי השיא של החג (אם ראש-השנה חל בשבת תוקעים רק ביום השני). הסיבות: המון משמעויות וכוונות טמירות ונשגבות מיוחסות לשופר ולקולות הבוקעים ממנו. השופר הוא הכלי המרכזי לביטוי התעוררות התשובה וההתעלות הנפשית שחווה כל יהודי בראש-השנה, ומשמש אמצעי חשוב מאין כמוהו להכרעת הדין לטוב. השופר הוא למעשה כלי נשיפה, שעשוי לרוב מקרן חלולה של איל. האיל הוא מוטיב משמעותי וחוזר בראש-השנה. הוא מרמז על סיפור עקדת יצחק, שעל פי ציווי השם נעקד על גבי המזבח בידי אביו, אברהם אבינו, ובסופו של דבר, הוחלף באיל שהוקרב תמורתו כקרבן, בהוראת הקדוש ברוך הוא. מסיבה זו, קרן האיל מדגישה ומבליטה את הצדדים החיוביים שלנו, את זכות האבות העצומה שיש לנו שתועיל לנו להטות את המשפט לחסד ולרחמים. בנוסף לכך, בראש-השנה אנו מכתירים את השם למלך על כל העולם. בכל טקס הכתרה, התקיעה והתרועות הן חלק סמלי חשוב מאוד. קול השופר מזכיר גם את מעמד מתן תורה, המאורע ההיסטורי נורא ההוד, הרגע המכונן בתולדות עם ישראל. ההיזכרות באירוע המרטיט ההוא, ממריצה אותנו לקבל על עצמנו מחדש, בחשק ובחיוניות, את מרותו של הקדוש-ברוך- הוא ואת עול תורתו ומצוותיו. השופר ניחן בתכונה ייחודית הצלילים שהוא מפיק מעוררים רטט, התרגשות והתעוררות בליבם של השומעים. קול השופר מעורר ומרעיד את הנשמה, והתקיעה כמו קוראת לכולם לעצור את מרוץ החיים והרדיפה אחרי העיסוקים החומריים, ולהקדיש מחשבה והתבוננות רצינית לחיי הרוח לתקן את דרכינו ולשוב בתשובה אמיתית.

חגים וזמנים 16 הקולות: מן התורה יש לתקוע תשע תקיעות בלבד. אולם, בגלל כמה ספקות ומחלוקות, בפועל חייבים לשמוע "שלושים קולות", המורכבים מסדרות שונות. כל 'סט' של תקיעות הוא צירוף של כמה סוגי קולות: "תקיעה" קול ארוך ומתמשך, הדומה לבכי ממושך; "שברים" קולות 'שבורים', המזכירים גניחה או אנחה; ו"תרועה" יבבות קטועות וחטופות, המזכירות יללות בכי. את שלושים הקולות תוקעים כך: שלוש פעמים "תקיעה-שברים-תרועה- תקיעה"; שלוש פעמים "תקיעה-שברים-תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה- תרועה-תקיעה". התקיעות: למעשה, חוזרים על התקיעות מספר פעמים: תקיעות מיושב: אחרי קריאת התורה תוקעים שלושים קולות ברצף וללא הפסקה, לפי הסדר. אלו נקראות "תקיעות מיושב", כדי להבדיל בינן לבין התקיעות הבאות, אותן חייבים לבצע בעמידה. תקיעות מעומד: במהלך תפילת העמידה של מוסף, אחרי כל אחת משלוש הברכות המרכזיות תוקעים שלוש פעמים 'סדרה' אחת של תקיעות, לפי הסדר הבא: "תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה", "תקיעה-שברים-תקיעה", "תקיעה-תרועה-תקיעה". חזרת הש"ץ: חוזרים על "תקיעות מעומד" באותו סדר בדיוק, גם בין הברכות שאומר שליח הציבור בקול. באמצע הקדיש: אחרי ששליח הציבור מסיים את החזרה על התפילה, הוא אומר קדיש שלם. באמצע הקדיש, תוקעים עוד עשרה קולות: "תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה", "תקיעה-שברים-תקיעה", ו"תקיעה- תרועה-תקיעה", על מנת להשלים את מניין הקולות למאה. מנהג, לאחר התפילה: אחרי שמסתיימת התפילה, נהוג לתקוע שוב את כל שלושים הקולות ברצף. זאת, כדי לבלבל את השטן ולהפריע לו לקטרג על עם ישראל.

17 ראש השנה מלכויות, זכרונות, שופרות חכמינו קבעו שנוסח תפילת המוסף של ראש-השנה יורכב משלוש ברכות מרכזיות "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות". בכל אחת מהברכות אומרים פסוקים מהתורה, מהנביאים ומהכתובים העוסקים בנושא הברכה, ומוסיפים תפילה ובקשה באותו עניין. מלכויות: בברכה זו אנו מודים לקדוש-ברוך-הוא שברא את הכול ומולך על הכול, מקבלים את מלכותו עלינו לעולם ועד ומבקשים שמלכותו תוכר ותתקבל לעין כל. זכרונות: בברכה זו אנו מצהירים על אמונתנו בהשגחתו של הבורא על כל יצורי העולם וכי הוא זוכר ויודע את כל המעשים, הגלויים והנסתרים, ומבקשים שיזכור את הברית שכרת עם אבותינו. שופרות: בברכה זו אנו מזכירים את מעמד הר סיני ואת קול השופר שנשמע אז, מקבלים על עצמנו מחדש את עול התורה, מבקשים לזכות לרגע שבו "יתקע בשופר גדול", בביאת הגאולה, ומתפללים שהקדוש-ברוך-הוא יקבל את תקיעות השופר שלנו ברחמים. "תשליך" אחרי תפילת מנחה של היום הראשון של ראש-השנה (אם הוא חל בשבת המנהג נדחה ליום השני), יוצאים מחוץ לעיר, לחוף הים או שפת הנהר, או לכל מקור מים אחר כמו באר, מעיין או בריכה ובסמיכות למים, שמסמלים את חסדי השם, אומרים תפילה מיוחדת, שכולה בקשת חסד ורחמים. ב"תשליך" אנו מביעים את רצוננו להתנקות מהחטאים והעבירות ולשוב בתשובה שלמה. רצוי שבמים יהיו דגים, מפני שהם סימן טוב. הדגים הם סמל לפריון והתרבות, עין-הרע לא שולטת בהם מפני שהם מכוסים מתחת לפני הים, וכמו כן עיניהם תמיד פקוחות מה שמזכיר את ההשגחה העליונה השמימית שמלווה אותנו על כל צעד ושעל ושומרת עלינו בכל רגע.

חגים וזמנים 18 בין השאר, קוראים את הפסוק "ו ת שׁ ל י בּ מ צ לוֹת י ם כּ ל ח טּ אות ם" וזהו גם מקור שמו של המנהג. "שהחיינו" בכל חג מברכים בקידוש את ברכת "שהחיינו" הנאמרת על מאורע חדש, חשוב ולא שגרתי. קיים ספק האם יש לברך את הברכה על קדושת היום גם ביום השני של ראש-השנה, וכדי להיפטר מהספק ולעקוף את הבעיה, בשעת הקידוש בלילה השני, מניחים על השולחן פרי חדש או לובשים בגד חדש, ומתכוונים באמירת הברכה גם לפרי או לבגד וגם לקדושת היום. עקדת יצחק ביום השני של ראש-השנה קוראים בתורה את סיפור עקידת יצחק, כדי להזכיר את זכות האבות שמסרו את נפשם כדי לקיים את רצון השם אברהם באהבתו את השם ובמסירותו אליו, לא היסס לרגע, והיה מוכן להקריב ולשחוט בעצמו את בנו יחידו האהוב כקרבן לקדוש-ברוך-הוא. בנוסף, העקדה עצמה אירעה בראש-השנה. ההפטרה לקוחה מנבואת ירמיהו על אחרית הימים, התקופה בה יקבץ השם את כל נידחי ישראל מכל התפוצות ויאסוף אותם אל ארץ הקודש. לזמן הזה: לצעוק אל השם!... התקיעה בשופר בחינת קול פשוט שהיא צ עקה פשוטה מתוך ועומק לבב ועל היותו נפרד מה' אחד.. משל על זה בשם הבעל שם טוב ז"ל: למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש. ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני אדם. אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים, למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו.

19 ראש השנה ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהיה מורגל, והעיקר במה שהוסיף תאווה על תאוותו בעניינים רבים, שעלה לו לזה הוצאה מרובה עד שמכר כל אשר לו. ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם שם אביו לא נודע שם כלל. ובאמרו שהוא בן מלך פלוני, מלבד שאינם מאמינים לו, לא נודע כלל שם אביו. וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו, עלה בליבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח? והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לשחוק, הייתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך? והכו אותו על קדקודו, ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טרייה. עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך, ולא השגיחו עליו כלום, עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו. וכשהכיר המלך קולו, אמר הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו, ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו... (הוספות לכתר שם טוב, אות קצד) בן המלך היה ילד חכם וסקרן, שרצה להחכים ולהרחיב אופקים, ולמטרה זו יצא לסייר ברחבי הממלכה של אביו, כך יוכל להכיר את הנתינים ואורחותיהם במקומות השונים. אבא, המלך, צייד אותו בכל טוב. כל מה שנדרש לו לצורך המסע המרתק והמאתגר ניתן לו. אבל הוא, הנסיך, היה מורגל בחיי שפע ומותרות. הוא היה מפונק מידי. הוא התרועע עם איכרים מגושמים, גסי רוח ונבערים מדעת, שקע בחיים תאוותניים של הוללות וריקנות ובזבז את כל כספו ורכושו, עד שנשאר בעירום ובחוסר כל. אפילו את שפתו המקורית הוא כבר שכח. נהיה 'אחד משלהם'. עכשיו הוא 'תקוע' אי-שם, במחוז מרוחק מאוד מארמונו של אביו בעיר הבירה. אפילו הנתינים שם לא ממש מכירים את מלכם ולא יודעים עליו דבר. בצר לו, החליט בן המלך לשוב על עקביו, לחזור לאבא ולבקש את סליחתו על

חגים וזמנים 20 ההתנהגות המבישה שלו ועל רוע מעלליו. איכשהו, בדרך לא דרך, הוא מצליח לפלס את דרכו בחזרה לעיר הבירה. בעילגות מגוחכת הוא מנסה להסביר לשומרים ולשכנע אותם להכניס אותו לארמון המלך, בטענה שהוא בנו האבוד והאהוב של המלך. אך במקום שיפרסו לרגליו שטיח אדום, הוא הוכה ונחבל על ידם וגורש משם בבושת פנים. והנה, עכשיו הוא עומד בשערי הארמון שהיה עד לא מזמן ביתו מוזנח, פרוע, בגדיו קרועים ומרופטים, והוא פצוע וזב דם. אף אחד כבר לא מזהה אותו. איש לא מאמין שהאיש המלוכלך והמוכה הוא-הוא בנו האהוב של המלך. במר נפשו, הוא פשוט התחיל לצעוק. בקול. הוא עמד וזעק במלוא גרונו, צעקה ללא מילים. הקול שלו, זהו סימן ההיכר היחיד שעדיין נותר בו מהימים הטובים ההם. הצעקה שבקעה מעומק ליבו הגיעה לאוזנו של המלך, וחדרה להכרתו: "הלא זה קולו של בני, המשווע לעזרה, הוא קורא לי!"... יצא המלך אל בנו האובד ששב הביתה, וקיבל אותו בחיבוקים ונשיקות. האהבה הגדולה חזרה לפעום... הסיפור של בן המלך הוא הסיפור של כולנו. הנשמה הטהורה עמדה מתחת לכיסא הכבוד, קרובה מאוד לאביה, מלך-מלכי-המלכים, הקדוש-ברוך-הוא. ואז, נשלחה הנשמה לעולם הזה, הנחוּת והשפל. החומריות והתאוות עלולות למשוך את האדם למחוזות לא רצויים, ולגרום לו להשתקע בהבלי העולם, לשכוח את שפת התפילה והתורה, ולהתרחק מאוד מבית השם. וזהו כוחה הגדול של תקיעת השופר. זו פשוט צעקה. צעקה פשוטה, בלי מילים. זו זעקה לאבא שבשמים, לשוב ולהתקרב. הזעקה הפנימית שנובעת מעמקי הנשמה, מעוררת מחדש את האהבה האינסופית של הקדוש-ברוך-הוא כלפינו. עת לספר: ובשופר גדול יתקע כאשר הייתה המלחמה בין נפוליון לאלכסנדר, מלחמה שהייתה נוגעת למצבם

21 ראש השנה של בני ישראל שהרי רוב מנין ורוב בנין של בני ישראל היה בימים ההם במדינה ההיא, ולכן היה נוגע למצבם של בני ישראל מי ינצח במלחמה זו, תחת איזה שלטון יהיו נחלקו גדולי ישראל תלמידי המגיד בעד מי יש לצדד במלחמה זו להתפלל לניצחונו, לטובתם של בני ישראל. חלק מהאדמו"רים טענו שתחת ממשלתו של נפוליון יהיה מצבם הגשמי של בני ישראל טוב יותר, ולכן יש להשתדל לניצחונו של נפוליון; וחלק מהאדמו"רים, ואדמו"ר הזקן בראשם, טענו שיש להשתדל לניצחונו של אלכסנדר, מכיוון שתחת ממשלתו יהיה מצבם הרוחני של בני ישראל, התקשרותם עם הקדוש- ברוך-הוא, טוב יותר. כאשר הגיע ראש-השנה תקע"ג, בעיצומה של מלחמה זו, ידעו כולם שאז תיפול הכרעת הדבר, לכאן או לכאן, מכיוון שזהו הזמן ש"על המדינות בו יאמר...", ובראש-השנה גופא על ידי העבודה דתקיעת שופר, ובפרט על ידי אלו שהם "יודעי תרועה".. שיודעים את הכוונות והעניינים ד"תרועה" ולכן השתדלו כל האדמו"רים משני הצדדים (עד כמה ששייך לומר "שני צדדים" בנוגע לתלמידי המגיד) לפעול למעלה בהתאם לדעתם, ובפרט בעת תקיעת שופר, שיקבע למעלה כהתאם לדעתו של בעל התוקע. ומספרים שאחד מגדולי האדמו"רים הזדרז להתחיל את התפילה של ראש- השנה בשעה מוקדמת ביותר, כדי להגיע לתקיעת שופר במהירות האפשרית, ואז יוכל לפעול למעלה בהתאם לרצונו. ולאחרי כל מאמציו, בהגיעו לתקיעת שופר נענה ואמר: "איי, דער ליטוואק, הליטאי, כבר השיג אותנו"... "הליטאי", כך היה כינויו של אדמו"ר הזקן אצל תלמידי המגיד, על שם מוצאו מליטא. מה עשה אדמו"ר הזקן? שינה את הסדר הרגיל, ובמקום לתקוע בשופר לאחרי תפילת שחרית, הקדים לתקוע בשופר לפני התפילה... תיכף כשהאיר הבוקר ציווה אדמו"ר הזקן שאדמו"ר האמצעי והחסידים ילכו עמו יחד לטבול, ומיד בבואו מהמקווה התחיל "למנצח" ותקע. ובזה ניצח. (ספר השיחות תרצ"א, עמוד 171. תורת מנחם תשד"מ, חלק א, עמוד 307)

חגים וזמנים 22 הנקודה החב"דית: עבודת היום עיקר עבודת ראש השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים, ולכן עבודת היום גם בגדולים ובעלי צורה בעבודה הנראית כמו פשוטה, באמירת תהלים כל הזמן ולמעט בשינה בשני לילות אלו ככל האפשרי, ולהיזהר בדברים בטלים עד קצה האחרון, גם משיחות איזה שיהיו. כהעבד אשר אין לו זמן אף רגע לשבות ממלאכת אדונו, או כבן הטרוד בשמחת קבלת פני אביו אשר במשך שנה לא ראה אותו פנים וירא מאוד כי לא יחטא במאור פניו של אביו. שזהו עניין התשובה דתקיעת שופר כמו שצועק: "אבא, אבא, רחמני והשיבני אליך"... בצעקת הלב, בדמעות נוזלים ונובעים מעצמן, כבעל ייסורים גדולים ומלא מכאובים רחמנא לצלן שאינו צריך שום התבוננות, הוא בוכה מאליו. והדמעות האלו משׂביעים אותו, ויש בהם גם שמחה. היתום מילל, והבן בוכה. שההפרש הוא זה אין לו שום משען, והבן עם שאביו רחוק וצר לו מאוד, מכל מקום יש לו אביו. (אגרות קודש הרבי הריי"צ, חלק י, עמוד תכה) מבצע שופר על פי הוראת הרבי, במשך ימי ראש-השנה יש להשתדל לזכות כמה שיותר יהודים במצוות שמיעת קול שופר, ולתקוע להם את התקיעות כהלכתן. דגש מיוחד ניתן על אנשי כוחות הביטחון חיילים ושוטרים, והשוהים בבתי-אבות, בתי-רפואה ובתי-סוהר.