נעליים \ אתגר קרת ביום השואה נסענו עם המורה שרה בקו 57 לבית יהודי ווהלין, ואני הרגשתי נורא חשוב. כל הילדים בכיתה היו עירקים חוץ ממני, מבן-דוד שלי ועוד אחד,דרוקמן, ואני הייתי היחיד מכולם שסבא שלו מת בשואה. הבית של ווהלין היה מאוד יפה ומפואר, עשוי כולו משיש שחור של מיליונרים. היו בו המון תמונות עצובות בשחור-לבן, ורשימות של אנשים וארצות ומתים. אחרי התמונות, הכניסו אותנו לאולם גדול והראו לנו סרט על ילדים קטנים שמכניסים אותם לטרנזיט ואחר כך מחניקים את כולם עם גז, אחרי זה עלה לבמה איזה איש רזה אחד שסיפר איך הנאצים היו נבלות ורוצחים ואיך הוא נקם בהם., ואפילו חנק חייל אחד בידיים עד שמת. [...] בסוף, אחרי שהוא גמר לספר על מה שעשה בשואה, אמר הזקן שכל מה ששמענו זה חשוב, לא רק לעבר אבל גם למה שקורה עכשיו. [...] לאנשים יש הרבה פעמים זכרון קצר, הוא אמר,במיוחד לדברים הרעים. הם מעדיפים לשכוח. אבל אתם לא תשכחו. כל פעם שתראו גרמני תזכרו את מה שסיפרתי לכם. ובכל פעם שתראו סחורה מגרמניה ולא חשוב אם זה טלוויזיה,שרוב החברות של הטלוויזיה זה מגרמניה, או משהו אחר, תמיד תזכרו שמתחת לאריזה האלגנטית של הסחורה מסתתרים חלקים ושפופרות שעשויים מעצמות ועור, ובשר של יהודים מתים. [...] שבועיים אחרי זה, ההורים שלי חזרו מחוצלארץ והביאו לי נעלי התעמלות. [...] הוצאתי את קופסת הנעליים מהשקית ואמרתי תודה. הקופסה היתה בצורת מלבן כזה, כמו ארון מתים. ובפנים שכבו שתי נעליים לבנות עם שלושה פסים כחולים על כל אחת ועל הצד שלהן חרוט "אדידס רום". לא הייתי צריך לפתוח את הקופסה בשביל לדעת את זה. "בוא נלבש אותן" אמרה אמא והוציאה את הניירות מתוכן, "שנראה אם הן מתאימות". היא כל הזמן חייכה, היא לא הבינה בכלל מה קורה. "זה מגרמניה, את יודעת," אמרתי לה וחיבקתי לה את היד בכוח. "בטח שאני יודעת," חייכה אמא, "אדידס, זאת הפירמה הכי טובה בעולם," "גם סבא היה מגרמניה," ניסיתי לרמוז לה. "סבא היה מפולין," תיקנה אותי אמא, היא נהייתה עצובה לרגע, אבל ישר זה עבר לה, והיא הלבישה לי את אחת הנעליים והתחילה לשרוך. אני שתקתי. כבר הבנתי שכלום לא יעזור. אמא לא ידעה מהחיים שלה. היא אף-פעם לא היתה בבית יהודי ווהלין. אף-פעם לא הסבירו לה. ובשבילה הנעליים הם
סתם נעליים וגרמניה היתה בכלל פולין. אז נתתי לה לנעול לי אותן טעם בלספר לה ולעשות אותה עוד יותר עצובה. ושתקתי, לא היה שום אחרי שאמרתי עוד פעם תודה ונתתי נשיקה על הלחי, אמרתי שאני הולך לשחק. בהתחלה של המשחק עוד זכרתי להיזהר לא לבעוט עם השפיץ,בשביל לא להכאיב לסבא, אבל כשעבר קצת זמן שכחתי, בדיוק כמו שהזקן בבית ווהלין אמר ששוכחים, ואפילו שמתי גול מכריע בווֹל ה מהאוויר. רק שאחרי המשחק נזכרתי עוד פעם, והסתכלתי עליהן. פתאום הן נהיו נורא נוחות, וגם יותר קפיציות כאלה, הרבה יותר משנראו בקופסה. "איזה ווֹל ה זה היה, הא?" הזכרתי לסבא בדרך הביתה, "השוער לא ידע מאיפה זה בא לו." סבא לא אמר כלום, אבל לפי הדריכה יכולתי להרגיש שגם הוא מרוצה. אתגר קרת, מתוך געגועי לקיסינג'ר, זמורה ביתן, 1994
אוצר-מילים לחנוק \ חנק (v) נ ב ל ה (n.f) רוצח m) (n. לנקום\נקם (v) להעדיף\ העדיף (v) לזכור\זכר (v) לשכוח\שכח (v) סחורה (n.f) אריזה (n.f) להסתתר\הסתתר (v) שפופרת (n.f) ע צ ם( n.f ), עור( m (n., ב ש ר (m.n) חוצלארץ (חוץ לארץ) קופס ה (n.f) פירמה (n.f) לרמוז\רמז (v) לשרוך\שרך (v) "לא ידעה מהחיים שלה" (fam.) לנעול \ נעל (v) להיזהר \ נזהר (v) לבעוט \ בעט (v) "שפיץ" fam.) (n. m- להכאיב \ הכאיב (v) מכריע (adj.) קפיצי(. adj ) שוער m) (n. דריכה (n.f) Etouffer Infâme (lit. Charogne) Assassin Se venger Préférer Se rappeler Oublier Marchandise Emballage Se cacher Tube Os Peau Chair L étranger Boîte Marque Suggérer Lacer «N a rien compris» Se chausser Faire attention Frapper un ballon Le bout Faire mal Décisif Rebondissant Gardien de but Marche
שאלות לכתוב : : הילדים נוסעים לבית יהודי ווהלין ביום העצמאות. 1. הילדים נוסעים ברכבת. 2. במוזיאון הם רואים תמונות וסרט. 3. איש צעיר בא לדבר על השואה. 4. האיש מספר שהוא הרג חייל גרמני. 5. האיש אומר לילדים שאסור לקנות סחורה מפולין. 6. ההורים של הילד הביאו לו נעלי ספורט מאמריקה. 7. הילד לא רצה לנעול את הנעליים החדשות. 8. האם הבינה מדוע הבן שלה לא רצה לנעול את הנעליים. 9. 10. בסופו של דבר הילד נעל את הנעליים. לכתוב את המשפטים לפי הסדר: אחר-כך הם ראו סרט על ילדים קטנים שנהרגו. ההורים של המספר חזרו מגדמניה והביאו לו נעלי ספורט מגרמניה. הוא הלך לבקר בבית יהודי ווהלין עם הכיתה שלו. בבית יהודי ווהלין הם ראו הרבה תמונות עצובות. הוא היחיד שסבו מת בשואה. המספר הוא ילד. בהתחלה הוא לא רצה לנעול אותן. איש זקן בא לספר על השואה. אבל אחר-כך הוא נעל את הנעליים החדשות והלך לשחק כדורגל. הוא הסביר לילדים שאסור לקנות סחורה מגרמניה.
שאלות לניתוח הטקסט מהו הנושא המרכזי של הטקסט? מכמה חלקים מורכב הטקסט? על מה מספר כל חלק?.1.2.3 תיאור הביקור בבית יהודי ווהלין: מה מרגיש הילד בזמן הנסיעה לבית יהודי ווהלין? זה נורמלי להרגיש ככה? 1. איך הילד מתאר את בית יהודי ווהלין? 2. מה מרשים (impression) אותו במיוחד במקום הזה? 3. מה הילדים עשו בבית יהודי ווהלין? 4. איך הילד מתאר את הסרט שראה (באיזה טון)? 5. מה אירוני בפיסקה הזאת? 6. האם הילד התרגש מהביקור הזה? 7. איך הילד מתאר את דברי הזקן? 8. האם דברי הזקן הגיוניים (logique)? 9. 10. מה באמת רוצה הזקן לומר? הנעליים: איך מתוארת קופסת הנעליים, ואיך מתוארות הנעליים? 1. למה לדעתכם? 2. מה אירוני בתיאור הזה? 3. על מה הילד חושב כשהוא רואה את הנעליים שההורים שלו קנו לו? 4. אימו של הילד חושבת כמוהו? 5. מה הילד חושב על אימא שלו? 6. האם האם מקשרת בין הנעליים ובין הסבא? 7. מה ההבדל ביחס לשואה בין הילד ובין האם? 8. מה קורה במשך משחק הכדורגל? 9. 10. איך משתנה היחס של הילד אל סבו? אלמנטים לניתוח: האירוניה וההומור בטקסט: גישה חדשה לשואה. א. (naif) יוצרת אירוניה : כתבו את כל האלמנטים נקודת המבט vue) (point de של הילד התמים האירוניים בטקסט. התיאור של בית יהודי והלין הוא גרוטסקי. למה? הביאו דוגמאות. מה רוצה הסופר לבקר( critiquer )?
ב. זכרון השואה בטקסט: בטקסט יש שלוש דרכים שונות להתמודד confronter) (se עם זכרון השואה: דרך הילד, דרך האם ודרך הזקן. בתחילת הסיפור, מהי השואה בשביל הילד? מה היחס של הילד לזכרון השואה? מהי גישת הזקן לזכרון השואה? מהי גישת האם לזכרון השואה? מה הילד חושב על יחס אימו לשואה? בסוף הסיפור, האם היחס של הילד לשואה השתנה?
4. ניתוח הטקסט : נעליים אתגר קרת נולד בשנת 1967. הוא שייך אל דור שלם של סופרים שכתבו בעיקר בשנות התישעים. הכתיבה שלו היא רזה ונקייה מתיאורים, ולרוב משתמשת בשפת דיבור ובסלנג. הטקסט הזה לקוח מקובץ הסיפורים געגועי לקיסינג'ר שהתפרסם בשנת 1994. הספר הזה מציג סיטואציות ישראליות מנקודת מבט חדשה, עם הומור ואירוניה וביקורתיות לפאתוס הישראלי. הנושא המרכזי בטקסט הוא הקושי בהתמודדות confronter) (se עם זכרון השואה: האם צריך לשכוח או להמשיך לזכור ולא לסלוח? הטקסט מורכב משני חלקים עיקריים: בחלק הראשון מתואר הביקור של ילדי בית-הספר, ובינהם המספר, בבית יהודי ווהלין. בבביקור הזה ניצול שואה מספר להם על חייו בזמן המלחמה. הוא מזהיר אותם לא לקנות סחורה מגרמניה כי הנאצים השתמשו בחלקי אדם כדי לייצר סחורה. בחלק השני מסופר על כך שהוריו של המספר הביאו לו מחו"ל נעלי התעמלות מתוצרת גרמניה. הילד מנסה לרמוז לאמו שאסור להשתמש בסחורה גרמנית, אך אמו לא מבינה. לבסוף הוא נועל את הנעליים' משחק איתן כדורגל ואפילו נהנה מהמשחק. אציג תחילה את האירוניה בטקסט ולאחר מכן אדון במוטיב הזכרון כפי שהוא מופיע בסיפור. 1. האירוניה בטקסט: מה שמיוחד בטקסט הזה הוא נקודת המבט של המספר-ילד והטון האירוני של הטקסט. הטקסט הזה מדבר על נושא מאוד קשה וכואב: השואה, בטון מאוד אירוני והומוריסטי. כבר בתחילת הטקסט אפשר לראות שהילד גאה בכך שסבא שלו מת בשואה. יש אירוניה בכך שהילד גאה במשהו שהוא בדרך כלל כואב. התאור של הביקור בבית יהודי ווהלין הוא גם מאוד אירוני: המספר נותן רשימה של דברים : "תמונות עצובות בשחור-לבן, ורשימות של אנשים וארצות ומתים", ומתאר את הסרט המזעזע שראה בצורה עניינית( sommaire ) ויבשה (sec). המספר נראה אדיש ומשועמם, כאילו הוא כבר ראה מאות פעמים את תמונות וסרטי השואה. גם השפה שבה משתמש הזקן היא מזעזעת מדי עד שהיא מעלה חיוך אצל הקוראים ולא נותנת להם להרגיש אמפתיה. האירוניה מגיעה לשיאה בחלק השני של הסיפור. הילד הבין באופן מילולי את דברי הזקן ולכן חושב שהנעליים עשויות מהעור של סבו. "זכרתי להיזהר לא לבעוט עם השפיץ כדי לא להכאיב לסבא". נקודת המבט הילדותית של המספר יוצרת הומור בסיפור.
כל האלמנטים האלה מראים על יחס חדש ושונה לשואה. שמסתכל בריחוק (distance) ובהומור על הטקסים הישראלים הקשורים בשואה. זה לא טקסט עצוב ורציני אלא טקסט 2. זכרון השואה בטקסט: הנושא המרכזי בטקסט הזה הוא זכרון השואה. במרכז הטקסט עומדת השאלה האם צריך להחרים (boycotter) את גרמניה היום. כשהזקן אומר לילדים להחרים את המוצרים מגרמניה, הוא לא נותן להם סיבות הגיוניות, אלא אומר: " שמתחת לאריזה האלגנטית של הסחורה מסתתרים חלקים ושפופרות שעשויים מעצמות ועור, ובשר של יהודים מתים." בשביל הזקן השואה ממשיכה ועוד היום מייצרים מוצרים מחלקי אדם. הזקן לא מצליח להשאיר את השואה מאחוריו ולהמשיך בחיים הרגילים. לעומתו, האם לא מקשרת (lie) בכלל בין המוצר הגרמני ובין השואה. הדבר הזה מתבטא במשפט: "גם סבא היה מגרמניה," ניסיתי לרמוז לה. "סבא היה מפולין". תיקנה אותי אמא ". האם מתוארת בתור בן אדם פרקטי ורגיל, שלא מתעסק בשואה למרות שאנחנו יודעים שהיא דור שני לניצול שואה. אבל, כשהילד מזכיר לה את סבא שלו היא עצובה. בשביל האם, השואה היא לא אותן הרשימות והתמונות בשחור לבן, שמתוארות בצורה בנאלית בתחילת הטקסט, אלא מקרה אישי ועצוב, העצב על אובדן אביה. כשהילד נועל את הנעליים, הוא מתקרב אל זכרון סבו, לא כאל זכרון סטראוטיפי של השואה, אלא כאל בן אדם בעל סיפור חיים יחיד. השואה, דרך הסבא, מקבלת פנים אנושיות ומפסיקה להיות בנאלית. לסיכום: הטקסט הזה מדבר על השואה בטון הומוריסטי ואירוני. הוא מבקר את הפאתוס שבטקסים סביב השואה, ומנסה לתת לה פנים יותר אנושיות, וקרובות אל לב הילד.