(Microsoft Word - \356\361\356\35211)

תמליל

1 ח ב ח ו ח יג ח יד ו ה היבטים לשוניים בפרשת בהעלותך עז דקדוקי קריאה וטעמים והדרכה לקורא בפרשת בהעלותך בהפטרה ובראשון של שלח ח טו ח יח ח כד בּ ה ת :העמדה קלה בה"א ובלמ"ד והתי"ו בשוא נע, יש לקרא: בה-ע-תך ה ל ו יּ ם : הלמ"ד בשווא נח לאורך כל הפרק ולאורך כל המקרא כולו מ ד תּ : העמדה קלה בה"א ו ה יוּ ל י:טעם נסוג אחור לה"א ו א ח ר י-כ ן :העמדה קלה באל"ף והחי"ת אחריה חטופה ולא בשווא נח ו א קּ ח א ת-ה ל ו יּ ם: כך היא ההטעמה הנכונה 1 ל צ בֿ א : הבי"ת רפויה ח כהמ צּ ב א: הצד"י בדגש חזק ובשווא נע ט ב ו י שׂ וּ: הוא"ו בשווא נע, וא"ו החיבור בלשון עתיד.א ת-ה פּ ס ח: הפ"א קמוצה מוטעמת באחד המפסיקים העיקריים הקיסרים: אתנח או סו"פ ט ג ט ח וּכ כ ל-מ שׁ פּ ט יו: כ"ף ראשונה בשווא נח למרות הקושי על אף שאינה ו א שׁ מ ה : המ"ם בשווא נע ובמלרע. מ ה-י צ וּ ה: היו"ד ללא דגש ובשווא נע, כך במדויקים ט י כּ י-י ה י ה-ט מ א :תיבת י ה י ה מוקפת ולא במונח. ל נ פ שׁ : הלמ"ד בקמץ, לא בשוא. פ ס ח:טעם נסוג אחור לעי"ן, כן הדבר גם בהמשך פס' יד ט טו כּ מ ר א ה-א שׁ: ט יז ט יט י כ י שׁ כּ ן-שׁ ם יש להקפיד על הפרדת התיבות : הכ"ף בקמץ קטן וּב ה א ר י 7 : הבי"ת בשווא נח והעמדה קלה בה"א, יש לקרוא וב-ה-אריך ו ל-צ ב א מ טּ ה ב נ י-ג ד: היחיד שמוטעם טפחא-מונח-אתנחתא י לד בּ נ ס ם: הנו"ן בקמץ קטן י להקוּמ ה: במלרע 2 י לו שׁוּב ה: במלרע. ר ב ב וֹת: כאן המקום היחיד בתורה שהבי"ת בשוא נע (בכל מקרה לא בשאר המקומות בשווא נח יא א יא ד במלעיל. ו יּ ח ר: : במלעיל ו תּ אכ ל ו ה אס פ ס ף:האל"ף אינה נשמעת יא ובּ ל תּ י א ל-ה מּ ן ינ ינוּ משנה את המשמעות. כן הדבר גם בפסוק הבא פי תורה קדומה ההטעמה צ"ל בּ ל תּ י א ל-ה מּ ן ינ ינוּ ו שׂה בחטף!) יש להקפיד, כבכל מקום אחר במקרא, על קריאת העי"ן, אחרת זה ו ינ וֹ, שאז יש בכך כדי לשוות משמעות הפוכה על 1 בתוכנת מפעל הכתר בר-אילן: ו א קּ ח א ת- ה ל ו יּ ם בניגוד לרוב ככל המקורות. 2 התיבה שלאחריה פותחת באות גרונית (שם אדנות) והיא זו "שמושכת" אליה את ההטעמה של תיבה זו למלרע במקום מלעיל, וכן לגבי שׁוּב ה 1

2 יא ח שׁ ט וּ: במלרע, זו הכרעה קשה. אבל נדמה שכן מפורש במנחת שי, אף שמביא את אור תורה המפקפק, אבל גם הוא מוכן "לקבל אם זו קבלה". בחלק מהדפוסים, תלישא נוספת מעל השי"ן בּ מּ ד כ ה לסימון מלעיל. : הדלי"ת בחולם ולא בשורק כאילו היא מנוקדת בפתח או בחטף פתח יא יא רפויה השנייה, מלעיל והמ"ם דגושה. 3 יא טוא תּ- שׂ ה לּ י יא יז יא יח ט מ וֹ: העי"ן בשווא נח, אין לבטא אותה ל מ ה ה ר ע ת ל ב דּ ו ל מּ ה ל א -מ צ ת י ח ן בּ ינ י:תיבת ל מ ה הראשונה מלרע והמ"ם :טעם נסוג אחור לעי"ן. ה ר ג ני:הה"א בקמץ קטן ו י ר ד תּ י ו ד בּ ר תּ י ו א צ ל תּ י ו שׂ מ תּ י ו א ל- ה ם תּ אמ ר יא כ ל ז ר א: יא כד יא כה יא כו יא כז ו יּ צ א במלרע מ שׁ ה :תיבת מ שׁ ה :כולם במלרע! :כך היא ההטעמה הנכונה 4 בזקף ולא ברביע ו יּ אצ ל : במלעיל האל"ף אינה נשמעת ה א ה ל ה :ההטעמה באל"ף! בעניין זה הרחבנו בעבר 5 במלרע ו יּ גּ ד: יא כחמ בּ ח ר יו: הבי"ת בשווא נע. המנקד בפתח משנה משמעות יא השווא כט ה מ ק נּ א: המ"ם בשווא נע, החטף המופיע בחלק מהדפוסים אינו אלא להורות על הנעת יא לא ו יּ ג ז שׂ ל ו ים מ ן-ה יּ ם : יש להקפיד על הפרדת התיבות, בתיבת שׂ לו ים ובפתח ולא שוואית יב ב יב ו ה ל א גּ ם -בּ נוּ ד בּ ר:טעם טפחא בתיבת ה ל א בּמּ ר א ה:האל"ף קמוצה בניגוד לפסוק ח וּמ ר א ה, שם האל"ף בסגול יב ח ל ד בּ ר בּ ב דּ י ב מ שׁ ה:טעם טפחא בתיבת ל ד בּ ר יב ט יב יב יד יב טו ו יּ ח ר-א ף: העמדה קלה ביו"ד. ו יּ ל 7: במלרע יא ת שׁ ת: ו א ב יה : בפשטא, לא בקדמא ד-ה א ס ף: במקף לא במרכא ז: ד ב יד זכריה בהעלתך הפטרת ב יד ב טו במלרע ר נּ י: הרי"ש בקמץ חטוף (קטן), הטעם בנו"ן מלרע. ה נ נ י: הנו"ן בשוא נח ו שׁ כ נ תּ י: מלרע. ו ה יוּ ל י: טעם נסוג אחור לה"א. ו י ד תּ: העי"ן בפתח הש י"ן שמאלית 3 ה'למה' הראשון מחובר בטעם מחבר לאות גרונית שמושכת את הטעם למלרע (השווה י לה-ו), השני מתנהג כמלת ל מּ ה רגילה. 4 לפי סימנים ואחרים ההטעמה היא ו א ל- ה ם תּ אמ ר ברשימות "מאורות-נתן" מצוין שבכא"צ ההטעמה היא ו א ל- ה ם תּ אמ ר 5 די לציין שאין שום ספר בעולם שמסמן אתנח בלמ"ד! ואין לחוש לגרסתו של "איש מצליח" 2

3 ב טז וּב ח ר: אין טעם נסוג אחור ג ז ו ג ם תּ שׁ מ ר א ת-ח צ ר י:טעם טפחא במילה ו ג ם. מ ה ל כ ים (נשמעת כה"א במפיק), והשני נע ד א כּ א ישׁ א שׁ ר-י וֹר מ שּׁ נ ת וֹ:טפחא במילה כּ א ישׁ ובמילה מ שּׁ נ ת וֹ שינה) ו ג לּ הּ: במפיק ד ב ד ז ח ן ח ן אין פסק בין התיבות של שלח: ראשון יג ג ר אשׁ י: הרי"ש קמוצה יג ח ל מ טּ ה א פ ר י ם:מוטעם במרכא-טפחא יג ידבּ ן-ו פ ס י: הוא"ו בקמץ קטן כ ה י שׁ-בּ הּ:היו"ד בצירי ולא בסגול : הה"א והלמ"ד בשוא: הראשון נח דגש חזק בשי"ן (מלשון ט יא ל מ צּ וֹת וּמ ר ר ים י אכ ל הוּ: פרשה וטבעה ד"ר משה רענן שבת בשבתו צו עז קיבוצי? שםםםם או מסוים מין אחת המצוות שנקיים בליל הסדר הבא עלינו לטובה היא אכילת מרור והשאלה שבה נעסוק בטור זה, על קצה המזלג, היא מהו המרור שנזכר בתורה. האם מרור הוא שמו של ירק מסוים או שהוא שם כללי למיני ירקות עם תכונות דומות? כמובן, שגם אם המרור שנזכר בתורה הוא שם של ירק מסוים, אין זה אומר שירקות אחרים עם מאפיינים דומים אינם כשרים למצווה, שהרי לכל הדעות ישנו יותר ממין אחד שכשר למצוות מרור, כפי שמפורט במשנה שתובא בהמשך. לצד טעמם המר, מונה הגמרא כמה קווי דמיון נוספים בין מיני המרור. הם "מין זרעים" כלומר הצמח איננו "אילן", מכיל שרף (נוזל חלבי מר) ופני העלה "מכסיפות". בין מפרשים אלו נמצא רש"י שניסח גישה זו באופן חד וברור: "ע ל מ ר ר ים (שמות יב, ח) - כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם" (שמות א,יד). מהתרגום המיוחס ליונתן משתמע שהשם מרור כולל יותר מאשר ירק אחד: "ו י יכ לו ן י ת ב יש ר א ב ל יל י א ה ד ין ד ח מ יס ר ב נ יס ן ע ד פ ל גו ת יה ו עו ל ש ין י יכ לו נ יה " (לזיהוי התמכא והעולשין ראו ד ל יל י א ט ו י נו ר ו פ ט יר ע ל ת מ כ א 6 ב"פורטל הדף היומי"). בקבוצת המפרשים הסבורה שהשם מרור הוא שם כללי נמצא גם האבן עזרא המביא נימוק לא מקובל לפשר אכילת מרור בליל הסדר: על מרורים יאכלהו - אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא היה למצרי אלא פת לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם. ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל, שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם (שמות א,יד). 3 6 א"ה: מניקוד המשנה במקורות קדומים עולה שהניקוד הנכון הוא ת מ כ א.

4 הסבורים שמרור הוא שמו של מין מסוים מסתמכים על המשנה בפסחים (ב,ו) שבה מופיע המרור בסופה של רשימת מינים: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי ובמרור. יוצאין בהן בין לחין חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, בין יבשין". החולקים טוענים שתפקידו של המרור בסופה של הרשימה הוא לסכם אותה ואין הוא מין מסוים נוסף. לזהות המרור על פי האסכולה שזהו מין מסוים הוצעו מינים רבים ונסתפק בשניים מתוכם. הגינות מרור אחד מהזיהויים המקובלים למרור הוא מרור הגינות. לירק זה יש מסורת אכילה בליל הסדר, לקיום מצוות מרור, ובגלל טעמו המר שמו הערבי הוא מרר. התיאור "פניו מכסיפין" הולם את הצמח, הנפוץ בסביבת האדם, באופן הטוב ביותר. גוון העלים ירוק-מכחיל או אפרפר-מכסיף בהתאם להשתקפות קרני השמש. גבעולי הצמח חלולים וכאשר הם נפצעים נוטף מהם נוזל חלבי. ניתן לבסס זיהוי זה גם על מסורת זיהוי קדומה שהשתמרה בקרב חלק מקהילות יהודי תימן (ראו פירוט בספרו של ז. עמר "מררים"). מרור הגינות תפרחת מרור הגינות המצפן חסת - מרור בר בהלול (שהיה בישוף נוצרי ולשונאי סורי, פעל לפני 1100 שנה) תרגם את שם הצמח שנקרא בארמית-סורית בשם מררא ל"ח'ס ברי" כלומר חסת בר. משערים שהכוונה לחסת המצפן שממנה כנראה בויתה חסת הגינה. מספר הכרומוזומים שלהן זהה והן מכליאות זו עם זו. הערוך (ערך "מר") פירש: "... מרור מרירתא פירוש חזרת יער שהיא מרה". בחידושי הריטב"א (פסחים, שם) מובאים דברי הרי"ט: "... כתב דבגמרא משמע דמרור שם פרטי הוא, וכתב שהוא מין חזרת אלא שהוא מדברי". הרמב"ם בפיהמ"ש (פסחים ב,ו) כתב: "ומרור, מין חזרת מדברית מר מאד" ובערבית כתב "כ'ס ברי". חסת המצפן חסת המצפן תפרחת מרים כזית מזונות בשולי הדיון לגבי זהות המרור קבלתי מהרב דניאל ברלין סיפור שהופיע בעיתון "מקור ראשון" על חוויותיו של חיים איבגי מאילת שהתבקש על ידי אמו שלא להכניס לביתם זיתים בפסח בגלל מנהג (כנראה מנהג טעות) שהיה מקובל בבית הוריה במרוקו (בגבול הערים רבאט וסאלי). חיים ניסה להבין מה מקור המנהג ובסופו של חיפוש קיבל תשובה מהרב מרדכי אליהו זצ"ל. הרב הסביר על פי 4

5 הגמרא בהוריות (יג,ב) שבה הובאו דברי רבי יוחנן: "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה". לאור כך שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" אין לאכול זיתים המשכחים את הלימוד. הוסיף הרב ברלין הסבר נוסף על פי התוס' בפסחים (לו,א), שישנה הוה אמינא שגם לזית יש מעמד של מרור על פי המדרש "והנה עלה זית טרף בפיה וגו'. אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרים כזית ויהיו מסורים בידיך" (אלא שהזית הוא מין אילן ולא מין זרעים). היה מקום, אם כן, למנוע החלפה בין מרור לזית ומכאן המנהג שלא להכניס זיתים בפסח. לתגובות ורישום לקבלת מאמרי צמחים ובעלי חיים על פי סדר הדף היומי: הנוסח ומקורותיו המקורות שעל פיהם קבע ר' מרדכי ברויאר ז"ל את נוסח המקרא עבור דעת מקרא, ובהמשך מוסד הרב קוק חורב, וירושלים. ח ב שלו, לכתיב בנוסף לשאר המקורות. המסורה הקטנה של ש מנוגדת כמדומה שלא מקובל מתיגה זקף אחרי ח ו ק קח קח קח ח יתיב. מנחת-שי: הל ו י ם: הה"א בלא קדמא ובלא מאריך, וכן בספרי' כ"י כולם בלא מאריך, ב כמ"ש בפ' במדבר, סי' א'. ] א ת ה ל ו יּ ם ]. תו: ח ח מנח ו ומנחת תו: ח יג פשטא (יתיב הוא תמורת פשטא). כבפס' ו ונציה מטעים מתיגה אחרי ח יח לנינגרד אינו גורס אתנח בפסוק זה. כ ח לבן-נפתלי יש כאן געיא. ונציה מדגיש אחרי יהו"א. שה מ ט א אללל----ל מנחת-שי: ב מ ד ב ר סיני : בי"ת ראשונה רפה. ] ב מ ד ב ר ס ינ י]. ט ג פתח בהברה סגורה ואעפ"כ מנקד לנינגרד חטף-פתח בנוסף, שאר המקורות לרבות מסורה גדולה שלו. מחלוקת כתיב. כאן יש לנינגרד מול ב כמ"ש: מ"ש במ' א נ ('ואתה הפקד את הלוים'). 5

6 ט ו געיא נוסף להקפה. ט ז 6 ט י הערה כן: אחרי וא ו ט יז המחלוקת הראשונה היא מחלוקת כתיב בשניה ונציה מוסיף מקף לטעם מונח. ואחרי-: ריךךך:ך בהא ו ו ו ו ריךךך:ך ובהא ט יט מנחת-שי: וּ ב ה א ר יך: בספרים כ"י מדוייקים המאריך בוא"ו לא בה"א, וכן הוא טו לב"א. [וּ ב ה א ר י 7 ]. לפי המנחת-שי בן-אשר גורס געיא בוי"ו, ברויאר ע"פ ספר החילופים מהדורת אליעזר ליפשיץ אומר שזו דווקא גרסת בן-נפתלי. המנחת-שי הלך לפי דפוס ונציה. מהד' ליפשיץ: ט כ מנחת-שי: צפוי כאן חטף-פתח ולא שווא. י ח נו ועל פי: החי"ת בחטף פתח. [י ח נו ]. ט כא אזלא בלבד. ההכרעה לטובה ההקפה בלבד. הקפה בלבד, הקפה עם אזלא (קדמא), או י ט מחלוקת כתיב. שוב מזרויות לנינגרד, חטף פתח בוי"ו החיבור. י י שמחת כם ובמועדיכם : ומקום הגעיא. שמחתכ ם וב מועדיכם : מחלוקת על משרת הזרקא מחלוקת כתיב! כאן ונציה וגם ספרי תורה אשכנז כותבים כתיב חסר לעומת נוסח תימן וכתבי היד הכותבים כתיב מלא. מגליון בהעלתך סז (מנחת שי כאן לפי מהדורת בצר ז"ל). י י ח ד שׁ יכ ם יש כאן מחלוקת כתיב בין ספרי תימן לשאר העדות. תחילה נביא את דברי המנחת שי: ובראשי ח ד ש כ ם: נפל הבלבול בין הספרי', שבמקצתם מל' יו"ד, ועל ובראשי טו לב"א: חילופים - ד. 6

7 חדשיכם ט דפינחס מסו' עליו ב', נראה משם לכאורה דשניהם מלאי'. אך ברוב ס"ס המדויקים זהו חס', וכן הגיהו במפתח, ומסו' עליו ל' חס', וכ"כ י במנחת כהן, וגם מה שנמסר על דפינחס ב', ר"ל ב' קראי בתורה ובראשי חדשכם, ולא חש לבאר איזה מהן מל', ואיזה חס'. וכן נמצא מסרה אחרת מפורשת שאומרת כך, חדשכם ב' בתורה, א' מל' וא' חס', דפינחס מל', דבהעלתך חס', ע"כ. וכ"כ בעל שמן ששון. והכי מוכח ממאי דגרסינן יא בסוף מס' סוכה, תני רבה בר שמואל יכול כשם שתוקעין על שבת בפני עצמו, ועל ר"ח בפני עצמו, כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף, ת"ל ובראשי חדשכם, מאי תלמודא, אמר אביי אמר קרא ובראשי חדשכם ותקעתם, הוקשו כל החדשים כלם זה לזה לענין תקיעות שתקיעותיהן שוות, רב אשי אמר כתי' חדשכם, וכתי' ובראשי, איזה חדש שיש לו שני ראשים, הוי אומר זה ראש השנה, ואמ' רחמנא חדשכם, חד הוא, ע"כ. ופי' יב רש"י ז"ל, שני ראשים, ר"ח ור"ה, וקרייה רחמנא חדשכם חסר כתי' לענין תקיעות, עכ"ל. וכ"כ יג הרמ"ה ז"ל, אלו דבריו, ובראשי ח ד ש כ ם יד דבהעלתך, ברובא דנוסחי דיקי דמתחזקי בדיוקא, מל' יו"ד כתי', וטעותא הוא, ובמוגה כתי' חס' יו"ד, ואשכחן נוסחא עתיקא ודיק' כותי', וגמרא דסוכה מסייע' ליה, דדייק התם מדכתב חדשכם חסר, דמשמע חד, איזהו חדש שיש לו שני ראשים, הוי אומר זה ראש השנה, וחד מל' יו"ד ובראשי ח ד ש יכ ם דפינחס. [ח ד ש כ ם]. לסיכום, המנחת שי מביא את דעת הרמ"ה שבפסוק שלנו חדשכם חסר יו"ד. בספר נוסח המקרא בכתר ירושלים מובאים שני הצדדים: בעדות ר' יהושוע קמחי לנינגרד ששון 1 ארם צובא כתר עם יו"ד מגליון סז ע"כ בלי יו"ד: כ"י ששון דפוס ונציה, רמ"ה ומ"ש. הכרעת ברויאר כנוסח תימן בכל תשעת שינויי הכתיב, וכאן נוסח תימן נתמך ע"י כתר ארם צובה. כאן הכריע ר"מ ברויאר מתיגה-זקף בניגוד י יד למקורות על סמך שבכא"צ שאינו לפנינו הגרסה עם המתיגה. הערה 7 דפוסים שונים בגרמניה נהגו להוסיף 'דגש-קל' אחרי גרונית בשווא נח גם באותיות שאינן מבגד-כפת כדי להראות שהשווא בגרונית הוא שווא ולא חטף- דוגמה אקראית מסידור עבודת ישראל של זליגמן בר, דגש בסמ"ך. פתח. אולי זו סיבת הדגש בכ"י ששון. י טו בכ"י ששון אין מתיגת זקף עיקר ההערה על הערה 8 החידוש של ונציה מתיגה עם זקף גדול. נתקלנו כבר באי סימון הדגש. י טז ט י יא יב יג יד דפינחס: במ' כח יא. במנחת כהן: על אתר. בסוף מס' סוכה: נה ע"א. רש"י: שם, ד"ה שני ראשים. הרמ"ה: חד"ש. דבהעלתך: פסוקנו. 7

8 מחלוקת הטעמה ומחלוקת כתיב. י יח כנראה לפיו הכריע כאן כונציה. לשיטתו בפס' יד יכול לצרף את כא"צ, מ"מ י יט בתחילת הספר שההכרעה היא מלה אחת. מנחת-שי: צורישדי: מלה חדא, יז כמ"ש בפ' במדבר ופ' נשא. [צורישדי]. כבר ראינו על-צב בא: וע ו ועל-צב בא: י כ מנחת-שי: ו ל צ ב א מ טּ ה בֿ נ י Z ד: ו ע ל בלא קדמא. ] ה ק ה ת ים ]. י כא מנחת-שי: ה ק ה ת ים : ברוב ס"ס הקו"ף בשוא לבדו. ועיין יח מ"ש בד"ה ב' סי' כ'. 28 כבר ציינו שבכתר ארם צובה ק הת מנוקד בחטף-קמץ. בפסוקים הבאים מובאים חילופי גרסא בהטעמת ועל-צבא ועל-צבאו וכבר נדונו כאן לעיל. ל כד : הערה 9 הערה 10 הערה 11 הערה 12 מנחת-שי: ויהי בנסע וגו': כו מדרש רבתי ריש פ' שמיני כז חצבה עמודיה שבעה, שבעה אלו ז' ספרי תורה, ולא חמשה הן. בר קפרא עביד כח מרישיה דוידבר עד כט ויהי בנסוע הארן חד, מן ויהי עד ל ובנחה חד, ועד סיפיה חד, הרי ז'. <והכי איתא לא בב"ר פ' ס"ד> לב ובשבת פ' כל יז יח כמ"ש: מ"ש במ' א ו ('צורישדי') א י ('פדהצור') א יב ('צורישדי') י יט ('צורישדי'). מ"ש: מ"ש ד"ה ב כ יט ('ויקמו הלוים מן בני הקהתים'). ראה מבוא, עמ' 43. מדרש רבתי: ויקרא רבה, פרשה יא ג. חצבה עמודיה שבעה: מש' ט א. מרישיה דוידבר: במ' א א. ויהי בנסוע הארן: פסוקנו. ובנחה: להלן פס' לו. בב"ר: פרשה סד ח כו כז כח כט ל לא

9 כתבי, ת"ר ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ומלמטה, לומר שאין זו מקומה. ר' אומ' לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב זה הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמ' ר' שמואל בר נחמן אמ' ר' יוחנן חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כר'. ופירש לג רש"י ז"ל עשה לה סימניות מלמעלה ומלמטה להבדילה מן הסמוכות לה בתחלה ובסוף, ע"כ. ועיין עו' סוף פ"ג לד ממסכת ידים, לה ובאבות דר' נתן פ' ל"ג, רשב"ג אומ' עתידה פרשה זו שתעקר ממקומה ותכתב במקום אחר. לו <ובמדרש תילים במזמור בברחו מפני אבשלום בנו זש"ה לז לא ידע אנוש ערכה, אמ' ר"א לא נכתבו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלא נכתבו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן מיד היה יכול לבראת העולם ולהחיות מתים ולעשות מופתים, לפיכך נתעלם סידורה של תורה וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא, שנ' לח ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עד עולם ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו.> ובסימני' הללו טעו המדפיסי' טעיות שונות. לט יש מי שהפך נו"ן של ויהי בנסע, מ ונו"ן של מא כמתאננים, ולא עשה סימן אחר לפניה ולאחריה. וטעות זה מפורסם מב מההיא דכל כתבי שהבאתי למעלה, מג ומהמסרה שאמרה ט' נו"נין מנוזרות בכל המקרא, ב' מהן בתורה וז' במזמור יאמרו גאולי ה', מד כמו שאכתוב שם בס"ד. מה ויש מי שעשה סימניות קודם פ' ויהי בנסע, ואחריה, נו"נין גדולות יותר משאר אותיות והפך ראש הנו"ן למטה ורגלה למעלה, ולא נכון לעשות כן. ולשון מו ספרי פ' זו, נקוד עליו מלמעלה ומלמטה וכו'. וכ"כ מז רלב"ג, ולא ידעתי מה המה אלו הנקודות. ובמקצת ספרי' הפכו כל הנו"ן לאחור כזה, וכן נמצא מח בפסיקתא של ר' טוביהו, וכן מורה לשון ספר מט הזוהר. אך ברוב ס"ס מניחי' פני הנו"ן כמו שהיא, ומהפכין רגלה לאחור נ כזה,, קודם הפרשה ואחריה, והיא גדולה כשאר אותיות הספר, וזו היא הצורה שכתב החכם נא ריקנאטי ז"ל כאדם הכורע על ברכיו לפני המלך ומבקש ממנו צרכיו. ובעל א"ת האריך בזה יותר ממני, יעוין שם. ומה שכתבתי הוא הקיצור, שלא להטריח יותר מדאי. עוד יש דעות אחרו' בסימני' הללו נלאיתי לכתבן, והרוצה לעמוד עליהן יביט בספר נב רבינו בחיי, נג ובש"ת הרב הגדול מהר"ר שלמה לוריאה זצ"ל (סימן ע"ג), ובחיבור <שלו לב ובשבת: קטו ע"ב. לג רש"י: שם, ד"ה עשה לה. לד ממסכת ידים: פ"ג מ"ה. לה ובאבות דר' נתן: פל"ד ה"ד. לו ובמדרש תילים: מדרש תהילים, מזמור ג, ב. לז לא ידע אנוש: איוב כח יג. לח ומי כמוני יקרא: יש' מד ז. לט יש מי שהפך: ד, ונציה ש"ז. מ ונו"ן: ראשונה. מא כמתאננים: במ' יא א. מב מההיא דכל כתבי: שבת קטו ע"ב. מג ומהמסרה: מ"ג - ד על אתר. מד כמו שאכתוב: מ"ש תה' קז כג - מ ('ויתעם בתהו לא דרך'). מה ויש מי שעשה: ונציה ש"ד. מו ספרי: בהעלותך, פיסקא פד. מז רלב"ג: במדבר, קפד ע"א - ע"ב. מח בפסיקתא: לקח טוב במדבר, ק ע"א. מט הזוהר: במדבר, קנה ע"א. נ כזה: צורת האות הועתקה מכתב היד, שם נוסף לה קו אלכסוני עליון, שהוא כנראה שרבוט לא מכוון (/במקור יש נ הפוכה/). נא ריקנאטי: במדבר, לז ע"ב. נב רבינו בחיי: על אתר. 9

10 נד מחכמת שלמה,> פ' כל כתבי, נה ובש"ת מוהר"ר מאיר ז"ל מק"ק לובלין סי' ע"ה. ועיין עוד נו בדרשות אבן שועיב ריש פ' יתרו, נז תורת עולה חלק א' פ' י"ז, נח צרור המור פ' בהעלתך, נט דרשות ר' שלמה מלכו דף י"ז כ"ז, ס תוספת י"ט פ"ה דאבות משנה ד'. [=אחד לפניה ואחד מאורות נתן: אחריה] נראות הסימניות כך בתהלים קז בכתר ארם-צובה י לו מנחת שי: <ר ב בו ת: מצאתי כתו' בדקדוק ישן ר ב בו ת, כולם בחטף פתח בכל לשון כמשפט, חוץ סג והם ר ב בו ת אפרים שהוא בחטף לבד עפ"ה, וכן ע ר בו ת מע ר בו ת בכל לשון הם בחטף פתח, חוץ מן סד ויעל משה מערבת מואב, שהוא בחטף לבד עפ"ה, ע"כ. סה וכבר כתבתי בריש פ' לך לך שזהו מחלוקת בין הספרי', ובמקצתן כולן בשוא לבד.> [ר ב ב וֹת]. לעניין הלישנא (מלה זו גם בתוספת אותיות שימוש) של רבבות הרי"ש בגעיא והבי"ת הראשונה בחטף או בשווא נע רק במקרא זה ובמיכה ו ז ברבבות. בכל שאר המקומות כמו בתהלים כולם בשווא פשוט ובשווא נח! הניקוד מ ר ב בת (דברים לג, ב) בתחילת וזאת הברכה בחלק מהספרים אינו נכון, ובניגוד לכתר ארם-צובה. יא ח גם בפרשת וארא בראשית יח ו וגם בפרשת בא שמות יב לט ונציה מדגיש את הגימ"ל. כנראה תופס את המלה על משקל סכה או ג לה מתאים יותר לשורש עגג, אבל עוגה היא משורש עוג. מנחת שי: ע ג ו ת: הגימ"ל רפה. יב ועיין מ"ש בפ' בא סי' י"ב אצל ע ג ת מ צו ת. [ע גו ת]. נג נד נה נו נז נח נט ס סג סד סה יב ובש"ת... שלמה לוריאה: שו"ת מהרש"ל, סימן ע"ג, נ ע"ב - נא ע"א. מחכמת שלמה: מהרש"ל (בש"ס וילנא) על שבת קטו ע"ב, ד"ה בד"ה עשה לה סימניות. ובש"ת מוהר"ר מאיר: שו"ת מהר"ם מלובלין, שאלה עה, ל ע"ב. בדרשות אבן שועיב: פרשת וישמע יתרו, כו ע"ג. תורת עולה: חלק א פרק שבעה עשר, קד ע"ב. צרור המור: כרך ב עמ' קלא. דרשות ר' שלמה מלכו: לא מצאתי. תוספת י"ט: אבות פ"ה מ"ד, ד"ה עשר נסיונות. והם ר ב בו ת אפרים: דב' לג יז. ויעל משה: דב' לד א. וכבר כתבתי: מ"ש בר' יב ג ('ואברכה מברכיך'). ועיין מ"ש: מ"ש שמ' יב לט ('עגת'). 10

11 ע ספר השורשים לרד"ק ערך עוג: ה יה ע גה ב לי הפ ו כה (הושע ז, ח), פירוש העוגה האפויה על הגחלים כשאיננה הפוכה איננה אפויה אלא מצד אחד ואיננה ראויה לאכילה כן היה אפרים שהיה נמהר בעצתו ולא היה מהפך אותה ומתבונן בה אם היא נכונה. ו ע גת ש רים תא כ ל נה (יחזקאל ד, יב), ע גת ר צ פים (מלכים א, יט, ו), פירוש עוגה אפויה בגחלים. לענין ט עמ ו יתכן שכ"י ששון מדגיש כדי להראות על שווא ולא חטף כדלעיל י יד. נה: עללל----ל ט יא מח ה ה ה ה -המחנ נה: נחלקו על הגעיא. א: נ יא טו אתי מרחיק, כי גניייי הר בששון יש דבר משונה למדיי. הדגש יכול להיות מובן כדגש של מסתיים בהברה פתוחה ובטעם מחבר. אבל מהו סימן הרפי? הערה 13 כנראה יש במקורות עוד מין דגש להבחין בין אותיות שוות סמוכות. דגש זה אינו מוכר לי. יתכן שעקב זה שדגש אתי מרחיק אינו מצוי אחרי חירק, תולה ברויאר את הדגש בסיבה זו. יא טז : מנחת-שי: א ס פ ה ל י: כב בחילופי בן אשר ובן נפתלי, האל"ף במאריך לב"נ, ולב"א בלא מאריך, <וכן הוא בספרי ספרד כבן אשר. גם בעל אור תורה כתב בהדיא> בלא מאריך בס"ס. ומ"מ קריאת השוא נח. וכן נראה מדברי כג המכלול (דף י"ח) שדמה אותו אל כד ע ר כ ה ל פ נ י (איוב ל"ג). וזה שלא כדברי בעל כה ערוגת הבשם, שכתב בפ"ג מספרו שהשבא יניע אחר תנועה קטנה בתיבה מלעיל, כמו כו גנבתי יום, כז אספה לי, דאין לדמותו למלת גנבתי, דשאני התם שהשלש נקודות משמש במקום וי"ו שורק כמו גנובתי. גם מה שכתב שמלת גנבתי מלעיל אינו מחוור, שבכל המדוייקי' מלרע. וארויח עוד בענין זה כח במאמר מיוחד שהתחלתי במשפטי המאריך אם יעזרני יוצרי. ] א ס פ ה לּ י ]. י: יח יא י יי י: י לפי הכללים לפני התביר צריך להיות כאן מרכא ולא דרגא. : כא יא כב יא דגש זה אינו אחרי גרונית יא כג בשווא נח. אולי בא להגיד שאין כאן שווא נע חריג, אשרי היודע. בעניין ד ב רי ונציה מדגיש אחרי יהו"א. בחילופי בן אשר: חילופים - ד. כב המכלול: טו ע"ב. כג ע ר כ ה ל פ נ י: איוב לג ה. כד ערוגת הבשם: פרק ג, יא ע"א. כה גנבתי יום: בר' לא לט. כו אספה לי: עכ"ל ערוגת הבשם. כז במאמר מיוחד: ראה בצר, הנוספות, מאמר המאריך, בעיקר עמ' 106. כח 11

12 מנחת-שי: ד ב ר י : הדל"ת רפה. [ד ב ר י]. יא כד יש געיא בוי"ו, אם יש בוי"ו כבר לא תהיה געיא ביו"ד. מחלוקת אם נשארו פסוקים בפרשה שלא טופלו גם ההפטרה לא טופלה. עוד חזון למועד בעזרת ה' אנא שלחו את הערותיכם! הכתובת למשלוח: eliyahule@gmail.com הערות מתקבלות גם באנגלית. הודעה מאתר "לדעת" כאן תוכלו להוריד גליונות פרשת השבוע מדי שבוע (גם גליוננו מופיע שם): באוצר החכמה בפורום דקדוק ומסורה ונשמר מאמרנו מופיע p=272195#p272195&t=10317& אם אתה מתעניין בהבטים הלשוניים של התורה (לשון המקרא, המשנה, התלמוד וכו') אתה מוזמן להרשם (בחנם) לקבלת דוא"ל בנושאים לשוניים בכתובת: franklashon@gmail.com ב ו א להחכים את עצמך ואת שאר המכותבים 12