משלי י

תמליל

1 משלי פרק י מ שׁ ל י, שׁ מ ה: א וּב ן כּ ס יל, תּוּג ת א מּו. בּ ן ח כ ם, י שׂ מּ ח-אָב; וּצ ד ק ה, תּ צּ יל מ מּ ו ת. ב א-יו ע ילוּ, או צ רו ת ר שׁ ע; ו ה וּ ת ר שׁ ע ים י ה דּ ף. ג א-י ר ע יב ה', נ פ שׁ צ דּ יק; ו י ד ח רוּצ ים תּ ע שׁ יר. ד ר אשׁ--ע שׂ ה כ ף-ר מ יּ ה; נ ר דּ ם בּ קּ צ יר, בּ ן מ ב ישׁ. ה א ג ר בּ קּ י ץ, בּ ן מ שׂ כּ יל; וּפ י ר שׁ ע ים, י כ סּ ה ח מ ס. ו בּ ר כו ת, ל ר אשׁ צ דּ יק; ו שׁ ם ר שׁ ע ים י ר ק ב. ז ז כ ר צ דּ יק, ל ב ר כ ה; ו א ו יל שׂ פ ת י ם, י לּ ב ט. ח כ ם-ל ב, י קּ ח מ צ ו ת; ח וּמ ע קּ שׁ דּ ר כ יו, י וּ ד ע. ט הו ל בּ תּ ם, י ל בּ ט ח; ו א ו יל שׂ פ ת י ם, י לּ ב ט. י ק ר ץ ע י ן, י תּ ן ע צּ ב ת; וּפ י ר שׁ ע ים, י כ סּ ה ח מ ס. יא מ קו ר ח יּ ים, פּ י צ דּ יק; ו ע ל כּ ל-פּ שׁ ע ים, תּ כ סּ ה אַה ב ה. יב שׂ נ אָה, תּ ע ר ר מ ד נ ים; ו שׁ ב ט, ל ג ו ח ס ר-ל ב. יג בּ שׂ פ ת י נ בו ן, תּ מּ צ א ח כ מ ה; וּפ י-א ו יל, מ ח תּ ה ק ר ב ה. יד ח כ מ ים י צ פּ נוּ-ד ע ת; מ ח תּ ת דּ לּ ים ר ישׁ ם. הו ן ע שׁ יר, ק ר י ת ע זּו ; טו תּ בוּאַת ר שׁ ע ל ח טּ את. פּ ע לּ ת צ דּ יק ל ח יּ ים; טז ו ע ז ב תּו כ ח ת מ ת ע ה. א ר ח ל ח יּ ים, שׁו מ ר מוּס ר; יז וּמו צ א ד בּ ה, הוּא כ ס יל. יח מ כ סּ ה שׂ נ אָה, שׂ פ ת י-שׁ ק ר; ו חו שׂ שׂ פ ת יו מ שׂ כּ יל. יט בּ ר ב דּ ב ר ים, א י ח דּ ל-פּ שׁ ע; ל ב ר שׁ ע ים כּ מ ע ט. כ כּ ס ף נ ב ח ר, ל שׁו ן צ דּ יק; ו א ו יל ים, בּ ח ס ר-ל ב י מוּתוּ. שׂ פ ת י צ דּ יק, י ר עוּ ר בּ ים; כא ו א-יו ס ף ע צ ב ע מּ הּ. כב בּ ר כּ ת ה', ה יא ת ע שׁ יר; ו ח כ מ ה, ל א ישׁ תּ בוּנ ה. כג כּ שׂ חו ק ל כ ס יל, ע שׂו ת ז מּ ה; ו ת א ו ת צ דּ יק ים י תּ ן. כד מ גו ר ת ר שׁ ע, ה יא ת בו א נּוּ; ו צ דּ יק, י סו ד עו ל ם. כּ ע בו ר סוּפ ה, ו א ין ר שׁ ע; כה כּ ן ה ע צ ל, ל שׁ ל ח יו. כו כּ ח מ ץ, ל שּׁ נּ י ם--ו כ ע שׁ ן ל ע ינ י ם: וּשׁ נו ת ר שׁ ע ים תּ ק צ ר נ ה. י ר אַת ה', תּו ס יף י מ ים; כז ו ת ק ו ת ר שׁ ע ים תּ אב ד. תּו ח ל ת צ דּ יק ים שׂ מ ח ה; כח וּמ ח תּ ה, ל פ ע ל י אָו ן. כט מעו ז ל תּ ם, דּ ר ה'; וּר שׁ ע ים, א י שׁ כּ נוּ-אָר ץ. צ דּ יק, ל עו ל ם בּ ל-י מּו ט; ל וּל שׁו ן תּ ה פּ כו ת, תּ כּ ר ת. פּ י-צ דּ יק, י נוּב ח כ מ ה; לא וּפ י ר שׁ ע ים, תּ ה פּ כו ת. שׂ פ ת י צ דּ יק, י ד עוּן ר צו ן; לב בפרק ל"ב פסוקים כנגד ל"ב נתיבי חכמה להסרת עורלת הלב שבעולמות תפארת ומלכות, ולעומתם ל"ב דרכי טומאה. בפרק זה מבחין שלמה המלך בין הצדיק חסר העורלות לבין הרשע בעל העורלות. 71

2 ט- פס' א': "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" בן הקב"ה משמחו כאשר הבן ממלא את תפקידו בעולם וחובר לעבודת ה' ע"י החכמה, ולעומתו "בן כסיל הוא תוגת אמו" כי בשל התנהגותו הוא יוצר קצר בין עולמות עליונים ותחתונים ואין השכינה יכולה לשרות בקרבתו, ודבר זה גורם לה צער, תוגה, שהרי כל אם חפצה להיות עם בנה והיות שהוא נמצא עם עורלות ובטומאה אין השכינה העליונה יכולה להיות עמו. פס' ב': "לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות". החומר אינו עוזר לאדם לחבור לעולמות עליונים, לעומת זאת קיום המצוות מחבר את האדם לעולמות עליונים. צדקה יכולה להציל ממות משום שהקב"ה, בהיותו אב אוהב ודואג, חפץ כי בניו ידאגו לאחיהם ויחיו את נפשותיהם, ונתינה ועזרה אלה מאחדים את האנשים, ואז פועל גוף האדם באחדות, ונפתחים פתחים לעולמות עליונים, כי הפתחים (שערים) בעולמות עליונים הם באחדות, וכאשר בני האדם באחדות נפתחים שערים אלה, על כן כאשר נותן הצדקה מגיע, לאחר מותו, לעולמות עליונים, צדקה זו מצילה אותו מעולמות השאול, הנקראים מוות (ראה גם ישעיהו פרק נ"ח, פס' ז' י"ג), כמו כן, לפעמים שכר הצדקה הוא בעולם הזה, כאשר אדם נידון על ידי שמים לגזר דין מוות ועשה צדקה לפני ביצוע גזר הדין משמים, יכולה צדקה זו להצילו ממוות גשמי בעולם הזה, וכן את נשמתו בעולם הבא. מכאן אנו רואים שהפסוק "צדקה תציל ממוות" היא הגורמת לגוף האדם ולנשמתו לפעול באחדות. פס' ג': "לא ירעיב ה' נפש צדיק והוות רשעים יהדוף" כיוון שהצדיק עובד את הקב"ה בעולמות הנשמה (בינה) ומעלה, הקב"ה דואג לכל צרכיו הנפשיים על מנת להקל את עבודתו, לעומת זאת הקב"ה הודף את תאוות (= הוות) הרשעים משום שאין הם חיילים בצבאו, ואין כל צורך בהגשמת תאוותיהם וחומריותיהם. פס' ד': "ראש עושה כסף רמייה- ויד חרוצים תעשיר" ראש = רש, עני = איש שעני במצוות התורה הוא אדם אשר מרמה ועובר על מצוות גזל, הגוזל מרעהו מורד במלכותו של הקב"ה משום שהקב"ה מעניק לכל אדם ואדם הקצבה, ולכן הלוקח ברמיה לוקח משולחנו של הקב"ה, והקב"ה גומל מידה תחת מידה. כלומר, האדם גזל ולקח ברמיה, ולפיכך נעשה עני בגשמיות וברוחניות, אך אדם חרוץ והגון יכול לפתוח פתח לעושר שמגיע מעולמות עליונים משום שהקב"ה בטוח כי אדם זה יעשה שימוש נבון בכספיו. הכתיב "ראש" מרמז כי גם אם אדם נראה כגבוה רוחנית (ראש כנגד עולמות הראש), אך הוא עני במצוות סופו שיהיה רש בגשמי, ואילו הנמצא בעולמות תפארת (יד כנגד עולם תפארת = רוח), שנאמר: "ויד חרוצים תעשיר", יקבל את כל צרכיו אף יותר. פס' ה': "אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש" הבן החכם האוסף בקיץ פירות לקראת החורף, לעומת הכסיל הנרדם (עצל) אפילו בעונת הקציר, כנאמר במשלי פרק ו' פס' ו' ': "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם". כל המשלים האלה נמשלים לתלמיד חכם העובד למחייתו וגם לומד ויגע בתורה, העוזרת בחיבור העולמות, לעומת הכסיל הנרדם שאינו יכול להשקיע וללמוד את התורה הקדושה ולעבוד למחייתו. פס' ו': "ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס" כיוון שהצדיק הוא כלי למלאך קדושה יש כח לברכותיו אשר מחברות עולמות עליונים ותחתונים, ואילו הרשע הוא מרכבה לכלי טומאה, ולכן הוא מחובר עם כוחות הטומאה כדי להפריד עולמות, ולכן פיו יוצר אנרגיות שליליות שהם כוחם של מלאכי טומאה. כלומר במעשיו ובפיו יצדיק רשע, שנאמר "ופי רשעים יכסה חמס" כדי להגביר את היווצרות מלאכי הטומאה. 72

3 פס' ז': "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" הצדיק בהיותו כלי למלאך קדושה ממשיך את עבודתו בעולמות עליונים, לכן הוא יכול לעזור לעם ישראל גם בהיותו בעולמות עליונים, כלומר נשמתו עלתה לגנזי מרומים, ולכן נאמר "זכר צדיק לברכה", אך לעומתו הרשע אינו זוכה להגיע לעולמות עליונים, אלא נידון על כל מעשיו ומשלם עליהם, ובמקום לצבור כח כדי לתקן את י עודו וללמוד תורה בעולמות עליונים הוא משלים את עונשיו בגלגולים שונים עד לתיקון נשמתו אחרי 120 שנה שהם 120 עולמות בעולמות הנפש, הרוח והנשמה שבעולם מלכות עשייה, לכן אותו רשע אינו זוכה לדרגה שבה זכה הצדיק ללמוד תורה בעולמות עליונים, ובכוח לימוד זה הוא יורד לסיים את שאר תיקוניו בהצלחה ובמהירות. פס' ח': "חכם לב יקח מצוות- ואויל שפתיים ילבט (= יכשל )" אדם חסר עורלות הלב ילך בדרך המצוות משום שהוא יודע כי זו הדרך הנכונה, ואילו אדם בעל עורלות נקרא "אוויל שפתיים" אשר אינו מרגיש בלבו את הצורך בקיומן של המצוות ולכן יכשל (= ילבט). פס' ט': "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יודע" אדם ההולך בתמימות עם הקב"ה, ופיו ולבו שווים, ילך בטוח ויבטח בקב"ה משום שהקב"ה רואה בתמימות את השלמות (תמים = שלם), אך האדם שמנסה לעבוד את ה' בדרכים עיקשות, כלומר פיו ולבו אינם שווים, ככתוב בתהילים פרק כ"ח: "דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם", ולכן יתגלה לעיני הכל כי איננו תמים עם ה' אלוקיו. פס' י': "קורץ עין יתן עצבת ואוויל שפתיים ילבט" אדם שקורץ בעיניו, קריצה זו אינה בתמימות, אלא רומז למעשה שלא יעשה, כלומר אם אדם בא לבקש טובה מאדם בעל שררה, ואדם זה קורץ בעיניו לבעל השררה כדי שאחרים לא ישמעו, כאומר "סמוך, יהיה בסדר", אדם זה אינו מסיר את עורלת עיניו, שהיא שורש נשמתו, ולכן גורם לעצבת בעליונים ובתחתונים כי משוא פנים ושוחד גורם לערעור שלטון ועל ידי זה נגרמת עצבות בעולמות עליונים ובעולמות תחתונים, ככתוב בפס' ח': "ואוויל שפתיים ילבט" (ילבט=יכשל). בסופו של דבר יצטרך האוויל להסיר את עורלת הפה, ולכן לא יכשל בלשון הרע ולא יחוש בעצבות, אבל אם לא הסיר את עורלת הפה - יכשל במעשיו. פס' י"א: "מקור חיים פי צדיק ופי רשעים יכסה חמס" - זו הדגשה נוספת של פס' ו': פי צדיק, המשמש ככלי למלאך קדושה, משמש גם כקשר בין עולמות עליונים ותחתונים, ולכן פיו הוא מקור חיים. לעומתו הרשע, משמש ככלי למלאך טומאה ויוצר קצרים בעולמות תחתונים ועליונים. פס' י"ב: "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" השנאה יוצרת מלאכי טומאה, ולכן יתעוררו כעסים ומריבות, שנאמר: "שנאה יוצרת מדנים", אך כאשר שוררת האהבה, גוברים מלאכי הקדושה על מלאכי הטומאה, הנקראים פשעים, ולפיכך מצליחה האהבה לגבור על הפשעים. פס' י"ג: "בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב" - האדם הנבון הוא אדם הנמצא בעולמות הפה, שהם ראשית גאולתו. וכפי שנאמר, המגיע לעולם הנשמה שבעולם הנשמה (עולם הפה) מתחילים לגלות לו רזי תורה. לכן, ניתן לשמוע מפיו חכמה שמקורה בחיבור עולמות עליונים. לעומתו, יש להכות אדם בעל עורלות לב, בשבט, 40 מלקות פחות אחת, שהן מלקות מלכות, כדי להסיר את עורלותיו ולהראות לו כי הוא טועה בדרכו. שבט לגו = הכוונה לאזור הגב המצוי מול הלב. יש להכות כנגד עורלת הלב. 73

4 פ" פס' י"ד- ט"ו: "חכמים יצפנו דעת ופי אוויל מחיתה (צרות) קרובה", "הון עשיר קריית עוזו מחיתת דלים רישם" על החכמים לזכור את שלמדו, ככתוב: "חכמים יצפנו דעת", בניגוד לאוויל הנקלע לצרות, ופיו בעל העורלות הוא שמכשילו. לעומתו החכם, הנמשל בפס' ט"ו לעשיר במצוות ובחכמה, שהעושר בחכמה ובמצוות הוא מקור כוחו, כך החכמה היא מקור כוחו של החכם. כמו שצרת הדלים היא עוניים, כך דלותו הרוחנית של האוויל היא צרתו. פס' ט"ז: "פעולת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת" - כפי שנאמר בפס' י"א: "מקור חיים פי צדיק", כל פעולות הצדיק, אשר מחבר שמים וארץ, מחברות אותו לעץ החיים. לכן נאמר: עולת צדיק לחיים", ובמשלי: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (פרק ג' פס' י"ח). לעומתו הרשע, בהיותו כלי למלאך טומאה, יוצר במעשיו מלאכי טומאה נוספים הנמשלים בפסוק לתבואת הרשע. פס' י"ז: "אורח לחיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה" חטאם של אדם וחוה גרם לעזיבתם את עץ החיים. על מנת לתקן את עץ החיים (אנו מתקנים את עולמות הדומם שהם עולמות הנפש שהוא חלק מתיקון עץ הדעת המציינים גם את עולמות האישה שנבראה מן הצלע (=דומם), עולם הצומח המציין את עולמות הגבר שהוא גם חלק מתיקון עץ הדעת, אך הוא גם ענף מעץ החיים, ולכן הגבר מחבר את עולמות עץ הדעת לעץ החיים, כנאמר בתהילים פרק קכח: "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך". על האדם לשמור את התורה הקדושה, ולכן נאמר "אורח לחיים" (אורח = דרך) שהוא תיקון עץ החיים, ושומר מוסר התורה, שהוא הצדיק המטהר את עץ החיים בתפילותיו, ולכן הוא כאילו מחזיק בשורשי עץ החיים, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". אדם שאינו מוכיח את חברו בטעותו אינו עוזר בתיקון עץ החיים ומתעה את חברו שחושב שהכל כשורה, ואינו מודע לטעותו, שנאמר: "ועוזב תוכחה מתעה". פס' י"ח: "מכסה שנאה שפתי שקר, ומוציא דיבה הוא כסיל" על פיו של האדם ולבו להיות שווים, לכן אדם המסתיר את שנאתו נחשב לדובר שקר ועובד עבודה זרה, שהיא עגל מסכה. אולם מנגד, מזהירנו שלמה המלך שלא נדבר עליו ברבים, כלומר לא נוציא את קלונו החוצה כדי שלא נהיה כמוציאי דיבה, כי אל לנו לשנוא את אחינו בלבבנו אלא להוכיחו בפניו. פס' י"ט: "ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל" אנו מצווים להוכיח את רעינו, ככתוב בפס' יז: "ועוזב תוכחת מתעה". אבל כאשר האדם המוכח אינו משנה את התנהגותו, למרות התוכחות, אל לנו להתאמץ להוכיחו שוב ושוב, ככתוב בפס' יז: "ברוב דברים לא יחדל פשע", אלא לשתוק, שנאמר: "חושך שפתיו - משכיל". פס' כ': "כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט" בעזרת תפילותיו (= לשון צדיק) מצליח הצדיק לחבור לעולם תפארת (כסף משקף את עולם תפארת), אולם הרשע, שגם שורשו שייך לעולם תפארת ומסוגל בעזרת תפילותיו להגיע לעולם זה, אינו מגיע לעולם זה, כנאמר: "לב רשעים כמעט", "כמעט" משום שהוא יכול להגיע, אך אינו עושה זאת ומחפש את הכסף הגשמי 74

5 במקום להגיע לכסף הרוחני שהוא עולם תפארת (עולם הרוח). משום שלב הרשע מלא עורלות, אין הוא מצליח לחבור לעולם תפארת. פס' כ"א: "שפתי צדיק ירעו רבים ואווילים בחסר לב ימותו" הצדיק אחראי לנשמות רבות כי הוא שר אלפים ומעלה, ולפיכך בגופו מעובר מלאך קדושה ברמתו, שר אלפים ומעלה, ולכן הוא גם אחראי לנשמות רבות בתפילתו, ככתוב: "שפתי צדיק ירעו רבים" - ירעו מהמילה "רועה מנהיג". אך לעיתים האווילים, בעלי עורלות הלב (= אטומי הלב), אינם יכולים להיעזר בצדיק משום שהולכים הם בשרירות ליבם, ולכן עונשם הוא מוות בעליונים ובתחתונים. כלומר, נשמתם תרד לשאול תחת פיקודיהם של הממונים מצד מלאכי הטומאה ויענשו שם כדי שיוכלו להזדכך ולרדת שוב לתיקון (גלגול) ואילו הצדיק שתיקן נשמות בתפילותיו וחיבר עולמות עולה לגנזי מרומים אם סיום תיקוניו, ואם לא סיים את תיקוניו הוא מקבל הדרכה כיצד לסיים את תיקוניו בגלגול, ועם סיוע משמים יסיים את תיקונו (ראה פס' ז' בפרק זה). פס' כ"ב: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" - לאחר חטא אדם וחוה קולל האדם כפי שנאמר לו בבראשית פרק ג': "בעצב תאכל לחם", ולחם, כנאמר, הוא גם כינוי לאישה (ראה הסבר פרק ט' פס' י"ז, ובמשלי פרק כ' פס' י"ז בפירוש רש"י ללחם שקר), שנאמר בשיר השירים: "בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים". את האישה, שהיא צד שמאל, צריך לתקן, כמו החלק הגשמי, שהוא הלחם שהוא פרנסת האדם המשביע את רעבונו של האדם. האדם, לא בנקל ימצא את לחמו הרוחני והגשמי. לכן, בחטא זה של אדם וחוה סולקו הורינו מאזור עץ החיים (עולמות אין סוף), המחבר שמים וארץ, שממנו מקבלים גם את השפע ואת אריכות הימים. לכן, ההולך בדרך התורה, המתווה לו את הדרך להיאחז בעץ החיים, מושך את השפע האלוקי, כי הברכה שורה בעץ החיים, ולכן נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר", ולא יהיה עצב עמה, כי נקבל גם הארכת חיים וגם ברכה מ-ה'. פס' כ"ג: "כשחוק לכסיל עשות זימה וחכמה לאיש תבונה": הזימה היא הלכות עבודה זרה, אך הכסיל ששוחק לכולם עובד עבודה זו בקלות ראש משום שאינו מודע לחומרת מעשיו ואינו יודע שבמעשיו הוא נמצא ברשתו של הממונה מטעם מלאכי הטומאה ונשמתו שבויה בידם ושייכת להם. בבוא שעתו להיפרד מהעולם הוא יהיה חייב להתנקות על ידי עונשים או גלגולים בדומם, צומח, חי - ובחי מדבר (אצל הגויים). רק לאחר התיקון בעולם החי מדבר אצל הגויים הוא חוזר לשורש נשמתו להיות יהודי. מחכים לו יסורים רבים. גם כשיהיה בגלגול יהודי יהיה עליו לתקן את אשר קלקל והרס בגלגול זה של הזימה. הזיכוך יכול להיעשות גם ע"י עניות ואביונות וירידה מנכסיו ופגיעה בו ובמשפחתו וכו'. לו היה מודע למעשיו לא היה מעז לעשות זאת, כפי שנאמר: "כשחוק לכסיל", כלומר כדבר קל ערך עבור הכסיל היא העבודה הזרה הקרויה "עשיית זימה". לעומת קלות הראש של הכסיל נוהג החכם בתבונה ולא עובד ע"ז, שנאמר: "וחכמה לאיש תבונה". פס' כ"ד: "מגורת רשע היא תבואינו ותאוות צדיקים יתן" הקב"ה קורא מחשבות אדם, ומחשבות הרשע לפניו. לכן, הפחד של הרשע הוא שיבוא עליו בסופו של דבר התגשמות הפסוק: אם יחפור בור לחברו הוא יפול בו. לעומתו לצדיק יתן הקב"ה את תאוותו גם אם לא יבקש משום שתאוות הצדיק היא רוחנית. פס' כ"ה: "כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם" - הרשע משמש כלי למלאך טומאה וניתן להשמידו באמצעות תפילה, גם אם הוא מאיים על הסובבים, כנאמר: "כעבור סופה", כלומר כפי 75

6 שהסופה מתחילה ומפריעה לסביבה וגורמת לנזקים, בסופו של דבר היא נגוזה ונעלמת. לעומתו הצדיק משמש כיסוד המחזיק את העולם וכפי שהיסודות חזקים, משום שתפקידם לשאת את הבית, כך חוזקו של הצדיק אשר בכח תפילותיו מחזיק את עולמות מלכות ותפארת שהם היסוד לעולמות עליונים. פס' כ"ו: "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו": אדם אשר עצל במלאכתו של הקב"ה יוצר עורלות בעולמות עליונים, בעולמות הפה והעיניים, ומשווה זאת שלמה המלך לחומץ המזיק מאוד לשיניים ומפורר אותם, ועשן המטשטש את הראייה וגורם בסופו של דבר גם להרחבת נימי דם ולטשטוש ובסופו של דבר לשטפי דם, בעיות נשימה וכו. כך העצל במלאכתו של הקב"ה גורם לבעיות בעולמות עליונים ותחתונים, בעולמות האף, הפה והריאות. כך הוא מזיק ואינו יוצר כלום בעולמות של הקב"ה. עצל נקרא גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית שהוא לימוד התורה, כלומר אינו עובד ואינו לומד תורה. פס' כ"ז: "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה" הנשמות נשלחו לעולם על מנת לעבוד את הקב"ה, ואנו חיילים בצבאו. אדם אשר עורק מצבאו של הקב"ה אינו אמור להישאר בעולם, ולכן נאמר "שנות רשעים תקצורנה". הקב"ה ממתין זמן מסוים לחזרתו בתשובה, ועונשו בשמים יהיה כבד עד לזיכוכו כדי שירד בגלגול ויתקן את תיקונו. אם יתקן את חטאיו ואת פשעיו, יקרה לו כפי שנאמר בספר יחזקאל פרק י"ח פס' כ"ז: "ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה", ובפס ל"ב נאמר: "כי לא אחפוץ במות המת נאום ה' והשיבו וחיו". לכל אדם ירא ה' (חייל בצבאו) מוסיף הקב"ה ימים ושנים כדי לסיים את תיקונו ולשרת את יוצרו. פס' כ"ח: "תוחלת צדיקים שמחה ותקוות רשעים תאבד": נאמר: "ושמחת בחגך והיית אף שמח" משום שאבינו ואמנו נוכחים עמנו בחגים ושבתות, ולכן שמחים הצדיקים בחיבור שמים וארץ בנוכחות המלך הקב"ה והמלכות אמא שכינה עליונה ואמא כנסת ישראל ופמלייתם, שהם אבותינו ואמהותינו הקדושים בכל הדורות. אבל תקוות הרשעים הוא תקווה חומרית, ולכן תקוותם תאבד, שנאמר בהושע פרק י"ב פס' ט"ו: "כי הוא בן אחים יפריא, יבוא קדים, רוח ה' ממדבר עולה ויבוש מקורו ויחרב מעיינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה". פס' כ"ט: "מעוז לתם דרך ה' ומחיתה (= צרות) לפועלי אוון" - דרך ה' היא הנותנת עוז וכח לאיש התם ההולך בדרך התורה. כאשר אדם הולך בדרך ה' נפתחים פתחים לעולמות עליונים ומתעברים בו מלאכי קדושה בתנאי שהוא טהור בגופו. מלאכי הקדושה יוצרים הגנות ששומרות על האדם התם ההולך בדרכי ה', אך לחוטאים תהיינה צרות כי הם אינם מוגנים. פס' ל': "צדיק לעולם בל ימוט ורשעים לא ישכנו ארץ": הצדיק ההולך בדרך ה' לא ימוט, דרכיו יכולות להיות רצופות עליות וירידות כמו כל דרך שיש בה עליות וירידות, אך כשהוא בירידה הוא יחזור בתשובה כדי ש-ה' יסלח לו וימשיך לאחוז בעץ החיים, ולכן מובטח לו כי לא ימוט, כנאמר במשלי פרק כ"ד פס' ט"ז: "שבע יפול צדיק וקם". אך רשעים אשר עזבו את הקב"ה יאבדו, וגם בקבר לא ידעו מנוחה, ולכן כל הזיכוכים שעושה הקב"ה לנשמה עקב הכתמים השחורים שנוצרו עליה ממעשי הרשע, הם על מנת לנקות אותה, ולכן לא תהיה להם מנוחה עד שירדו בגלגוליהם ויתקנו את אשר הרסו בגלגולים הקודמים. 76

7 פס' ל"א: "פי צדיק ינוב חכמה ולשון תהפוכות תיכרת" הצדיק חבור לעולמות הפה, שהם התורה שבע"פ בעולמות התולדות, שהם עולמות בינה, ומשם הוא מקבל סתרי תורה, ולכן פיו מניב חכמה (ינוב = לשון מניב או תנובה). אך הרשע, במקום לחבור לעולם הפה שהוא עולם הנשמה, כמו הצדיק, ובמקום לשמש ככלי למלאך קדושה המוסר לו סתרי תורה ודרך חיים לזיכוך נשמתו, הוא משמש ככלי למלאך טומאה, ולכן קורא לו שלמה המלך "לשון תהפוכות", כלומר לשונו משמשת את מלאך הטומאה במקום לשמש את מלאך הקדושה לתפילות, ולכן יכרת מהעולם. פס' ל"ב: "שפתי צדיק ידעון רצון ופי רשעים תהפוכות" לסיום, אומר שלמה המלך כי הצדיק, בהיותו כלי למלאך קדושה, יודע את רצון הבורא ואילו הרשע, בהיותו כלי למלאך טומאה, עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. לכן, על האדם לדעת כי על מנת להיות כלי למלאך קדושה עליו לפעול תמיד לדעת רצון הבורא וכך יוסרו עורלות הלב ואחרי הלב ילכו המעשים, ככתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך (= הסרת עורלות הלב) ובכל נפשך ) ש= מירת ברית אות קודש ( ובכל מאודך", המציין את כל מאווי האדם הבאים מן המח, והתוצאה תהיה הסרת העורלות ועלייה לעולמות בינה וחכמה שבעולמות התולדות. 77