אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד: אמר רב הונא ל. ועם בית דין מאי ועם ב"ד בפני בית דין לאפוקי שלא בפני בית דין דלא מתיב רבא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו' מאי ועוד זאת אילימא כדקתני זאת מיבעי ליה אלא דבירושלים תוקעין יחידין וביבנה אין תוקעין יחידין וביבנה אין תוקעין יחידין והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא ]דיחידאי[ אלא לאו דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד ובין שלא בזמן ב"ד וביבנה בזמן ב"ד אין שלא בזמן ב"ד לא זמן ב"ד עד ו' שעות. רש"י הא בזמן ב"ד מיהא תוקעין ואפילו שלא בפני ב"ד נראה דס"ל דאילו תוקעין רק בב"ד, אין טעם להחמיר שלא בזמן ב"ד, דעדיין יש אימת ב"ד עליו ולא יבא לאתויי ד"א. נ"ל א"נ דהבין דברי ר' יצחק בר יוסף דהיו תוקעין גם חוץ לב"ד, כמש"כ הרשב"א בסמוך. נראה דפי' מה דאמרינן במשנה "אלא בב"ד בלבד" ר"ל בעיר שיש בו ב"ד ולא במקומות הסמוכות לו. נ"ל לא דאילו בירושלים תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני בית דין וביבנה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא ומה דכולן תוקעין באותן שלא שמעו בשעת תקיעת ב"ד. )תוס' וביבנה( הטעם דרבא לא רצה לפרש כן דזה נכלל גם בסיפא, "וביבנה לא היו תוקעין אלא בב"ד בלבד". רשב"א דס"ל דודאי תוקעין גם חוץ לב"ד, וזה כוונת רב יצחק בר יוסף דהיחידים היו תוקעין אחר הב"ד. רשב"א - עיקר טעם ההיתר בפני ב"ד לא שייך גזירת רבה, דב"ד מזהירין אותן שלא יעבירנו. ר"ן, פני יהושע נראה דגם תלוי על מה שרק שם יודעים אם קדשו החדש, ולכן אין מתירין בכל ב"ד, רק בב"ד שמקדשין בו את החדש. ובא ליתן טעם להחמיר בשאר העיר שגם הן יודעים זמן קידוש החדש, אפי' הכי אין עליהן אימת ב"ד. נ"ל דף השבוע ראש השנה דף ל' דפי מראה מקומות נלקחו מקונטרס "מרא דתלמודא " מאת המגיד שיעור, ר ' שת אברהם הורוויץ Shiur in English: בית משה כף החיים 39 ביתר עילית 9:15-9:45PM יום ב' עמוד א' בקיאות יום ג' עמוד ב' בקיאות יום ד' עמוד א' בעיון יום ה' עמוד ב' בעיון מגיד שיעור: ר' שת אברהם הורוויץ סדר חזרה\הכנה אחר השיעור עד ערבית בשעה 10:15 לשיעורים, מראה מקומות, שו"ת לחזרה, ועוד: www. Masterdafaweek.com 1
ולפי תוס' הרא"ש הנ"ל נראה דהטעם משום שבשאר מקומות אין יודעין על קידוש החדש, ואפי' בעיר שיש בו ב"ד אסור גזירה אטו שאר מקומות. נ"ל איכא דמתני להא דרב הונא אהא דכתיב )ויקרא כה( ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אמר רב הונא ועם בית דין מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד לאפוקי שלא בזמן בית דין דלא א"א לפרש כאן רק בפני ב"ד, דכתיב "בכל ארצכם". )רש"י( ולכן א"א לב"ד לתקן שלא לתקוע בגבולין, דזה כנגד הפסוק. גם א"א לפרש דבמקום שיש ב"ד צריך בפני ב"ד, ובמקום שאין ב"ד יכול לתקוע בכל מקום, דאין סברא להקל יותר במקום שאין ב"ד, וגם אין זה דרך תקנת חז"ל. י"מ ד"בכל ארצכם" אינו אלא אסמכתא. אלא הטעם שלא לפרש בפני ב"ד מדתניא דכל א' וא' תוס' הרא"ש חייב לתקוע בביתו כדאמרינן לקמן. חי' הר"ן ולא גזרו שמא יעבירנו, דיובל לא שכיח. ריטב"א י"מ דלא שייך לגזור כאן גזירת רבה, דיובל לעולם על יו"כ ויבטל המצוה לגמרי. מתיב רבא תקיעת ראש השנה ויובל דוחה את השבת בגבולין איש וביתו אמרינן דשל יובל דוחה שבת אע"ג דגם כל שנה דוחה יו"כ, דיש הו"א דשבת איסור סקילה חמור יותר. תוס' לא צ"ע, הלא אמרינן דבר"ה אין דוחין אלא בפני ב"ד? תוס', י"ל דאה"נ, וקאי רק על מה שדוחה שבת, ו"איש וביתו" קאי רק על יובל. תוס' י"ל "גבולין" הכוונה רק לירושלים. פני י"ל ]על פי שיטתו[ דבפני ב"ד רק כדי לצאת, אבל אחר שכבר יצאו כולם תוקעים בביתם. יהושע י"א דאין לגרס "ראש השנה". )גר"א( מאי איש וביתו אילימא איש ואשתו איתתא מי מיחייבא והא מצות עשה שהזמן גרמא היא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אלא לאו איש בביתו ואפילו שלא בזמן ב"ד יש לעיין כוונת המקשן. וגם מה היה ניחא טפי אילו הכוונה לאשתו. לולא דבריו הייתי אומר דכך דרך הגמ' להקשות עד שעומד על פירוש הברייתא, ואח"כ מקשינן נ"ל ממנו. י"ל דאילו "בביתו" דוקא ]ולא לרבות אשתו[, נראה דתקנו כך כדי שיהא היכר ולא יבא להעבירנו ד"א ]כמו דאמרינן בהו"א בפרק ד' דסוכה[, וא"צ לתקן גם בזמן ב"ד דהוא מאותו טעם ]לשיטתו[. והטעם דתקנה לתקוע בביתו סגי ]משא"כ בר"ה, ובלולב לפי המסקנא שם[, משום דא"א לתקן שלא לתקוע כלל דיעקור שופר ביו"כ לגמרי. לא לעולם בזמן ב"ד והכוונה ב"איש וביתו" לרבותא דא"צ בפני ב"ד דוקא כמו בר"ה. 2
מתיב רב ששת שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקידשו בו את החדש ובין בב"ד שלא קידשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אילימא דביובל תוקעין יחידין ובראש השנה אין תוקעין יחידין והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא ]דיחידאי[ צ"ע למה לא תי' דביובל כל א' חייב לתקוע מעצמו, משא"כ בר"ה רק צריך לשמוע. רשב"א עיין דרך אמונה שמיטה י:יב דשאר ראשונים פליגי, וגם ביובל יכול לצאת ע"י שמיעה. אלא לאו ]דאילו[ ביובל תוקעין בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד ובר"ה בזמן ב"ד אין שלא בזמן ב"ד לא קתני מיהת ביובל בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד צ"ע למה אוקמיה הכי כדי להקשות. י"ל דס"ל דכוונת ר' יצחק בר יוסף דהיו תוקעין גם אחר זמן ב"ד ]להיפך מסברת רבא כפי הרשב"א הנ"ל[. נ"ל לא לעולם בזמן בית דין והכי קתני ביובל בזמן ב"ד תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני ב"ד בר"ה תוקעין בזמן ב"ד ובפני ב"ד איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול אמר רבי אין תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין פרש"י לענין יובל. וה"ה בר"ה דבפני ב"ד ג"כ רק בזמן ב"ד. )תוס' אין( יש לעיין כוונת הרי"ף דהביא דברי רב הונא על המשנה, ופי' לאפוקי שלא בפני ב"ד ]וכן נראה לפי המסקנא[. אבל הביא "איתמר נמי" דברי רבי דמיירי בזמן ב"ד ]דגם הוא אמת, דמיירי בין ביובל בין בר"ה[. נמצא דהביא ב' דינים נכונים, אבל הלשון "איתמר נמי" לכאורה לא שייך. נ"ל הרגיש הריטב"א בזה, ופי' דכך דרך הרי"ף להביא קטעים מגמ' השייכים למעשה אע"פ שאינם כתובים כך בגמ'. ריטב"א הטעם דצריך זמן ב"ד אין הטעם כדי שיזהירם על גזירת רבה, כדאמרינן לעיל דלא שייך ביובל. ריטב"א צ"ע דטעמו לעיל משום שלא לבטל המצוה לגמרי, ואילו בגזירה זו לא מבטל המצוה כלל, ושפיר שייך גזירת רבה. נ"ל י"מ דמשמעות הפסוקים דתקיעת היחידים תלויין על תקיעת ב"ד. ריטב"א לפ"ז לכאורה אין טעם בר"ה דצריך להיות בזמן ב"ד, דודאי מדאורייתא תוקעין כל היום ואינו תלוי בב"ד כלל. נ"ל י"מ דיש בזה עכ"פ קצת אימת ב"ד. צ"ע למ"ד דאין עירוב והוצאה ביו"כ, מאי שנא יו"כ שחל בשבת מר"ה שחל בשבת? י"ל דהוא פי' דהמשנה כב"ש דס"ל דיש עירוב והוצאה ביו"כ. י"ל דלא שכיח כלל ולכן לא גזרו. נ"ל בעי ר' זירא ננערו לעמוד ולא עמדו מהו בית דין יושבין בעינן והא איכא או דלמא זמן ב"ד בעינן וליכא תיקו: ר"ל שצריכים לעיין בשום דבר ולכן חזרו ונתיישבו. ר"ח 3
יש לעיין למה צריך ב' ננערו לעמוד, וגם שעבר זמן ב"ד. פסק הרמב"ם להקל. ]אי' דרבנן לקולא.[ יש מחמירין. מאירי נ"ל ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו': רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום ויכולה לבוא פרט למפסיק לה נהרא: עיין מגילה ]ג'[ דשם מקילין דצריך רק א' מאלו, ועיי"ש פירוש החילוק. ר"ן מדהביא הרי"ף דינים אלו, נראה דס"ל דה"ה בב"ד שאינן סמוכין. ר"ן ]יש לעיין למה לא הביא הרי"ף דין זה.[ גם קיי"ל כת"ק דתוקעין בכל ב"ד של ג'. ר"ן כן עשה הרי"ף, שתקעו בב"ד שלו בשבת. כתב ברא"ש רק בב"ד מופלג בדורו. רא"ש וכתב דאין תלמידיו נהגו כן אחריו. ר"ן רמב"ם, רז"ה וי"א דצריך דוקא סמוכין. לולב, חדש משנה: בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור: גמרא: ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא )ירמיהו ל( כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: ושיהא יום הנף כולו אסור: מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח התיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר דמיבני אימת אילימא דאיבני בשיתסר הרי האיר מזרח התיר אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן לשתרי דהא תנן הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב"ד מתעצלים בו לא נצרכא דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה אי נמי דאיבני בליליא >אמר< רב נחמן בר יצחק ]אמר[ רבן יוחנן בן זכאי ל: בשיטת רבי יהודה אמרה דאמר )ויקרא כג( עד עצם היום הזה עד עצמו של יום וקסבר עד ועד בכלל ומי סבר לה כוותיה והא מפליג פליג עליה דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור א"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור ]דכתיב עד עצם היום הזה[ התם ר' יהודה הוא דקא טעי איהו סבר רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר והא התקין קתני מאי התקין דרש והתקין: כתבתי בסוכה מא. ꜜꜜꜜꜜꜜꜜꜜꜜꜜꜜꜜ 4
משנה: בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד מדינה = ירושלים. )רש"י( דרש "לפני השם שבעת ימים". )רש"י( משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור: יש לעיין למה תני ב' אלו הדדי, ובמנחות לא תני לולב בהדי יום הנף, ובר"ה תני הרבה יחד. )תוס' ושיהא( ר"ה עיקר מקומו והביא כולם. וכאן צריך לדין לולב והביא מדין לולב עד סוף המשנה, ובמנחות צריך יום הנף דהוא סוף המשנה ולכן א"צ להביא שום דינים אחרים עמו. )ר"ן( זכר למקדש גמרא: מנא לן דעבדינן זכר למקדש א"ר יוחנן דאמר קרא )ירמיהו ל( כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: נראה דעושין זכר למקדש רק בדבר שיש מקור מדאורייתא חוץ לבית המקדש, כגון לולב דאיתא ביום ראשון גם חוץ למקדש. כדאמרינן ]סוכה מד[, "ערבה דלית לה עיקר מה"ת בגבולין לא עבדינן שז' זכר למקדש." אע"ג דלא ראינו שום רמז לזה מקרא, נראה דהוא אסמכתא בעלמא. יום הנף ושיהא יום הנף: מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ואינהו לא ידעי דאשתקד דלא הוה בית המקדש האיר מזרח התיר השתא דאיכא בית המקדש עומר מתיר אפי' למ"ד מקריבין קרבנות בלא ביהמ"ק, עדיין צריך מזבח, וכשאין מזבח האיר מזרח התיר. )תוס' ואשתקד( כן מוכח מרש"י ]ר"ה ד"ה הרי[ "דהא לא היה מזבח". נ"ל דאיבני אימת אילימא דאיבני בשיתסר הרי התיר האיר מזרח אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי דהא תנן הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב"ד מתעצלים בו לא צריכא דאיבני בליליא אי נמי סמוך לשקיעת החמה ר"ל ביום ט"ו. כן הוא בגמ' ר"ה אע"ג דאין בונין ביהמ"ק ביו"ט ובלילה ]שבועות טו:[ - ה"מ בנין הבנוי בידי אדם. )רש"י כאן ובר"ה( ועוד, דהביהמ"ק כבר נבנה ויגלה ויבא משמים, כדכתיב "מקדש ה' כננו ידיך". )רש"י( י"מ בערב יו"ט. הובא בתוס' אי 5
דאין בית המקדש נבנה ביום טוב. תוס' וא"א לפקח על העומר ביו"ט. תוס' צ"ע, דבלאו הכי צריך לחלק בין מקדש הנבנה בידי אדם ממקדש שבידי שמים, דאין בונין מקדש גם בלילה! נ"ל וגם אמרינן לעיל "דאיבני בחמיסר"? נ"ל י"ל דבא לפרש ה"אי נמי". דאילו לפרש"י אין כאן ב' תירוצים כל שנבנה בענין שאין פנאי להכין העומר, ולמה צריך להביא כאילו הן ב' תירוצים. ובא לפרש תי' ראשון כחילוקו של רש"י, ותי' שני בא ללמד דאת"ל שאין לחלק וגם מקדש מן השמים לא נבנה בלילה ]וגם לא ביו"ט[ עדיין אפשר דיהיה בענין שאין פנאי להכין העומר. נ"ל צ"ע, דבדברי המקשן אמרינן דאם נבנה בט"ו ודאי יקרבו העומר קודם חצות, ובתי' אמרינן דאפי' נבנה בי"ד אין להם פנאי להביא העומר. נ"ל >אמר< רב נחמן בר יצחק אמר רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר מן התורה הוא אסור דכתיב )ויקרא כג( עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל נראה דס"ל דאילו מותר מדאורייתא לא מסתבר לגזור אטו היכא דנבנה בלילה או סמוך לשקיעה. נ"ל א"נ ס"ל דגם בית שלישי לא נבנה בלילה או ביו"ט. נ"ל לפי פי' רש"י הנ"ל ומי סבר ליה כוותיה והא מפליג פליג עליה >דתניא< ]דתנן[ משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור אמר לו רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום רבי יהודה הוא דקא טעי הוא סבר מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר והא התקין קאמר מאי התקין דרש והתקין: לפי שהיו רגלין לאכול חדש מחצות כשהיה הביהמ"ק קיים, הוצרך לתקן. )רש"י( ꜛꜛꜛꜛꜛꜛꜛꜛꜛꜛꜛꜛ קבלת עדים אחר מנחה משנה: בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר צ"ע, הלא קלקלו שלא הביאו המוסף? למ"ד דאין לינה בראש המזבח, יכול לשחוט גם אחר התמיד, ולהעלות האיברים ולהלינם. )תוס' ר"ה ל: ד"ה ונתקלקלו( לכאורה א"צ תוס' להמשיך לתרץ למ"ד יש לינה, דהגמ' ]זבחים פז[ נראה דמסיק דודאי אין לינה, וכן נראה מרש"י פסחים ]פרק ה'[. י"ל דתוס' ס"ל דנהי דאין מורידין אותו, היכא דמעלה בענין שודאי א"א להקטיר היום הוה כמעלה דבר פסול למזבח דודאי אסור לעשות כן לכתחילה. מה שסתם תוס' דלשחוט בלא הקטרה אינו עובר דין השלמה, אינו דברי הכל. וי"ל דהיכא דא"א מקריבין גם אחר התמיד. )תוס' ביצה ה. ד"ה ונתקלקלו( 6
דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה. )תוס', רשב"א, חי' הר"ן תי' זה אתי שפיר רק לל"ק דאמרו שיר של חול. אבל למ"ד דלא אמרו שיר כל עיקר, משום פני יהושע דלא היה להם פנאי ביום, א"כ גם לא היה להם פנאי להקריב המוסף. ועיין, דמסתבר ליה דלכ"ע המתינו כל מה שאפשר קודם הבאת הנסים, ולכ"ע אין פנאי להביא מוספין. עיין קושית תוס' הרא"ש על זה, ולא הבנתי אותו. פני יהושע צ"ע, דאפי' הכי יש כאן קלקול במה שבטל מצות השלמה. תוס' י"מ דהביאו תמיד על תנאי דאם יבאו עדים אח"כ יהיה לשם מוסף. וצ"ע דאמרינן דאמרו שיר של חול בתמיד של בין הערבים, אבל לפ"ז נמצא דהיה עם המוסף! )תוס'( י"ל דמאחר דבשעת הבאתו נראה כתמיד, ונהפך למוסף רק אח"כ מחמת התנאי, קראו תמיד. לח"מ צ"ע, דא"כ הו"ל לתקן משום דקלקלו ולא הביאו התמיד כלל. ואפשר דהביאו אחר הבאת העדים. רק צ"ע דאם יש זמן אחר קבלת העדים, יכול גם להשהות הנסכים ולא לומר שירה עד נ"ל ]דומיא לקושית ה הנ"ל[ אחר העדים. צ"ע, דהמוסף יש בו ג"כ פרים ואילים ושעיר לחטאת. ופרים ואילים אפשר דהביאו בתנאי שיהיו נדבי ציבור, אבל א"א להביא החטאת על תנאי. וא"כ גם א"א להביא הכבש דזריקת פני יהושע חטאת קודם לזריקת עולה? נראה דזריקת חטאת קודם רק אם מביאין אותם ביחד, משא"כ כאן דא"א להביא החטאת, נ"ל אין שום טעם שא"א לעשות העולה כולה מקודם. י"מ דלעולם לא בא העדים לבסוף, ולכן אין קלקול אלא בשיר. )תוס'( צ"ע, הלא אמרינן דמימות עזרא לעולם לא עברוהו אלול. )נ"ל( עו"ק, דאפי' אם לא נעשה כך אותו שנה, סוף סוף צריכים לתקן גם להיכא דכן באו העדים. נ"ל י"ל דאה"נ, ולא תני במשנה אלא המעשה שהיה שגרם התקנה. פני יהושע עו"ק, לשון "נתהו לבא" משמע דבאו לבסוף. תי' זה רק למ"ד דהקלקול מה שלא אמרו שיר כלל. תוס' הרא"ש י"א דכל היכא דלא הקריבו כלל אינו נחשב "קלקול". צ"ע כוונתו, דנהי דא"א למשנה לכתוב לשון "נתקלקלו במוסף", הו"ל להזכיר שבטלו המוסף נ"ל ומטעם זה יש לגזור. י"ל דאחר שבאו העדים היה שהות ביום להביא כל הקרבנות, אבל לא היה שהות גם לומר שיר פני יהושע רק לא משמע כן מתוס' דעושין אחר כל הקרבנות. ואפשר דבענין זה שיש להם ספק אם יהיה להם זמן להקריב הכל, עדיף להביא הנסכים על מה פני יהושע שכבר הביאו מלהמתין להביאם בסוף כרגיל. י"ל דגם לא הביאו המוסף, אבל נקט קלקול השיר משום דהוא תחילה, וגם דהוא גורם הקלקול של מוסף דכל שלא הקטירו האימורים יכול להקריב עוד קרבנות, ולא הקריבו האימורים אלא פני יהושע משום שרצו לומר השירה. תוס' לא פי' כן משום דסוף סוף קלקול המוסף חמור הרבה יותר מקלקול השיר, והו"ל להמשנה פני יהושע להזכירו. 7
י"ל דאין חוששין לקלקול מוסף, דזה שייך בכל ר"ח, וא"א לתקן כך בכל ר"ח, דאפשר דיהיו מוכרחין לעבר יותר מח' חדשים בשנה דקיי"ל דאין עושין. וכן משמעות המשנה בפרק ג', "ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה" הא הספיקו מקדשין אפי' מיד קודם חשיחכה אחר שכבר א"א להביא קרבן מוסף. י"ל דא"צ לתקן אלא לקלקול השיר דאינו אלא מדרבנן ואתי לזלזולי ביה בשנים אחרים. טורי אבן לשון הרמב"ם "נתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו, אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבאו העדים וא"א שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערבים..." ויש לעיין, דלא כתב כן במשנה! נ"ל י"מ דפי' כשיטת "הכא" בגמ' "שלא אמרו שירה כל עיקר" ר"ל שלא הביאו הקרבן כל עיקר. הגהות על פיה"מ י"מ דפי' כתי' תוס' דהקריבו על תנאי, נמצא דקלקלו רק התמיד. לח"מ קצת דוחק, דלא כתב הרמב"ם ענין השיר כלל. לח"מ צ"ע מה שייך קלקול בשיר השיר בשעת נסכים, ויכול להמתין ולהביאן אפי' בלילה ואפי' למחר. תוס' י"ל דלכתחילה מביאין עם הזבח. תוס' אע"ג דביחיד מותר לכתחילה להביא אח"כ שאני התם דאין בו שום שיר. משא"כ בצבור מפסידין השיר, דאין אומרים שירה בלילה. וגם כשמביאין למחר הוא בעיא דלא אפשיטא במס' מנחות. תוס' לכאורה אפי' אם אומרים שיר בניסוך ביום המחר אומרים שיר של יום הניסוך! וי"ל דאין זה נחשב שינוי לאסור לעשות כן. נ"ל ואפי' למ"ד דמביאין ביום אחר, עדיף להביא אותו יום כדי לומר שיר על אכילה ושתייה בהדי הדדי. תוס' י"ל משום חביבה מצוה בשעתה. מוכח בפסחים סח דכך הטעם, ולא משום הפסד השיר כמש"כ תוס'. וטעם זה שייך רק בקרבנות צבור הקבועים להם זמן, משא"כ בקרבן יחיד א"צ להביא הנסכים ביום הקרבת הקרבן, דגם עיקר הקרבן היה יכול להשהותו ליום אחר. התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש נראה הכוונה למנחה קטנה. נתן זמן כדי להביא המוספין וכו'. ואפי' לפי התירוצים הנ"ל דלא תקנו משום המוספים, מאחר דתקנו מטעם אחר נותנין זמן גם למוספים. לכאורה ה"ה אם לא באו עדים כלל. )נ"ל( ונראה דאין זה חידוש, דכך היה גם קודם התקנה. )נ"ל( מוכח מלשון המשנה דמיירי בראש השנה. פני יהושע אע"ג דשייך תקנה זו גם בכל ר"ח, דיש בו ג"כ מוסף. אפשר דא"צ להחמיר עד המנחה אלא בשביל ר"ה דיש בו יותר מוספים, דיש בו גם של ר"ח וגם של יו"ט, ולא יהיה זמן להביא הכל. פני יהושע משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום: 8
גמרא: מה קלקול קלקלו הלוים בשיר הכא תרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר דהיכא דמסופקין, טוב יותר שלא לומר שום שיר. מוכח מגמ' בסמוך צ"ע למ"ד שיר מעכב את הקרבן ]דהכוונה שמעכב הנסכים, דאילו הקרבן עצמו אפי' הנסכים אינן מעכבין[? ע"כ ס"ל דהשיר אינו מעכת את הקרבן. פני יהושע ר"מ אלשיך אע"ג דסוגיא שלנו כמ"ד דמעכב ]דזה נחשב קלקול[, רק בתמיד של שחרית, ולא בשל בין הערביים. פנ"י אלשיך צ"ע, דאילו שיר מעכב מדאורייתא, ה"ה בתמיד של בין הערביים, דכתיב "כמנחת הבקר וכנסכו ". פנ"י עו"ק, דודאי אם אמרו שיר של חול ביו"ט אין בזה שום עיכוב, דאיזה מזמור לומר ודאי אינו דאורייתא. אלא ע"כ הקלקול יכול להיות רק שלא קיימו תקנת חז"ל כתיקונו. פנ"י י"ל שהביאו הנסכים על תנאי דאם באו עדים יהיו נסכי נדבה. וכמ"ד דנסכי נדבה לספלים, כדין נסכי תמיד. צ"ע, דא"כ גם בטלו נסכי תמיד. י"ל משום שיכול להביא הנסכים לאח"ז. ואפי' לצד דגם אומרים עליהן שיר, יהיה שיר של יום הקרבתן ולא של יו"ט. ואפשר דנקט שיר משום דהוא הגורם. רבי זירא אמר שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים אמר לו רבי זירא לאהבה בריה פוק תני להו התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אלא כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם ולומר שירה שלא בשיבוש אי אמרת בשלמא אמור שירה דחול היינו דאיכא שיבוש אלא אי אמרת לא אמור כלל מאי שיבוש איכא כיון דלא אמור כלל אין לך שיבוש גדול מזה נראה דמ"מ א"צ לכתוב אלא "ולומר שירה". )נ"ל( סדר שיר על קרבנות מתיב רב אחא בר הונא תמיד של ראש השנה שחרית קרב כהלכתו אומרים שיר של חול, דע"פ רוב אין העדים באין לפני תמיד של שחר. רש"י יש לעיין מאחר דאין הקפדה לומר שיר של חול ביו"ט, למה לא תקנו לעשות כן בתמיד של בין הערביים. וי"ל דצריך שיר של יו"ט בבין הערבים או משום זלזול יו"ט או משום היכר לעם, או לשאר טעמים. נ"ל, ר"ד ליטמן יש לעיין למה צריך טעם זה, הלא בכל יו"ט ור"ח יש שיר מיוחד רק למוסף, אבל לתמידים אומרים שיר של חול. ורק במנחה בר"ה מצינו שיר מיוחד, משום שרצו להזכיר זכות שופרות של מ"ת. י"ל דבא לפרש למה משנין השיר של בין הערבים ולא של בקר. אבל גם בזה י"ל הטעם משום דתדיר קודם. 9
טורי י"ל דאפי' הכי עדיף לשנות של שחר ]בלא טעם של רש"י[ לפרסם דקדשו החדש. אבן צ"ע דאמרינן בסמוך דהיכא דחל ר"ה ביום ה', ובאו קודם תמיד של שחרית, יש תקנה איזה מזמור נ"ל לומר, ולמה לא תקנו גם בכל שנה מה לעשות אם באו קודם לתמיד של שחר. נ"ל, ועו"ק, דגם ביום ה', תקנו רק שלא לכפול "הרנינו", ולא תקנו לומר שום דבר השייך להיום. ולפי מש"כ ה הנ"ל אתי שפיר במוסף מהו אומר )תהילים פא( הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב כל המזמור. במנחה מהו אומר )תהילים כט( קול ה' יחיל מדבר להזכיר זכות קול שופרות דמתן תורה. )רש"י( יש לעיין מה זכות שייך בזה. )נ"ל( מ"מ מקדימין "הרנינו" ]שלא כסדר הפרקים[ משום דהוא מדבר על עיקר מצות היום. נראה דאומרים כל הפרק, רק נקט פסוק זה שמחמתיה אומרים שירה זו. ובזמן שחל ראש השנה להיות בחמישי בשבת שהשירה שלו הרנינו לאלהים עוזנו לא היה אומר בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופל את הפרק יש לעיין מה הבעיא לכפול. וגם ראינו דע"פ רוב, כשלא באו עדים קודם תמיד של שחר אה"נ כופלין נ"ל אותו ואין בכך כלום. נ"ל, כ"כ בטורי גם נראה דבכל יום אומרים אותו שיר בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערביים. נ"ל ואפשר דבעלמא היו אומרים חצי הפרק בבקר וחציו בבין הערביים. אבן אבל יש לעיין, דאמרינן בסמוך הטעמים לומר איזה שיר באיזה יום, ולכאורה לא שייך נ"ל הטעמים אלא בחלק א' מן הפרק. נ"ל ואפשר דשאני הכא דצריך היכר דהוא ר"ה ולא השיר של כל יום ה'. אע"ג בחוה"מ סוכות הרבה מן השירים שוה לשיר של חול וממילא כופלו, אין בכך כלום, דבלאו הכי כופלין שיר של חול כל יום בתמיד של שחר ושל בין הערביים. ורק כאן חוששין משום דהוא שיר מיוחד ליו"ט. אלא מהו אומר )תהילים פא( הסירותי מסבל שכמו יוסף יצא מבית האסורין בר"ה. )רש"י( נראה דצריך טעם זה, דאמרינן לקמן טעם אמירת מזמור זה ביום ה' משום שנבראו בו עופות ודגים, ואילו מתחילין בהסירותי, שוב אין מזכירין אותן ולמה אומרים כך. אלא הטעם משום דעדיין הוא שייך לראש השנה. אבל לכאורה גם בלא רש"י י"ל דמאחר דאומרים מזמור זה כל יום ה' ]מאיזה טעם[, עכשיו כל המזמור שייך ליום זה. ולא תקנו לומר חצי ראשון בשל שחרית כסדר, דעדיף לומר "הרנינו" על מוסף דהוא מדבר על עיקר מצות היום. גם חצי שני שייך גם למוסף של ר"ח דכתיב "חוק לישראל הוא". גם מה שנעשה ליוסף לא שייך כ"כ לדורות. נראה הכוונה, דבעלמא אומרים כל הפרק. אבל כאן אומרים רק חצי השני בבקר, ורק חצי הראשון נ"ל, אח"כ מצאתי ב בין הערבים. 10
א"נ אומרים חצי שני בבקר, וכולו בבין הערבים. ואם באו עדים אחר תמיד של שחר אומר הרנינו אע"פ שחוזר וכופל את הפרק אי אמרת בשלמא כל היכא דמסתפקא אמרינן שירה דחול היינו דקאמר אומרו וכופלו אלא אי אמרת לא אמור כלל מאי אומרו וכופלו פני יהושע צ"ע, שמא מודה דהדין שיאמר של חול, רק דלא היה להם שהות לומר. לא. שאני התם דשירה דיומיה היא 11
ראש השנה ל. א. רב הונא ביבנה רק בפני ב"ד. לבד מחילוק דביבנה רק בזמן ב"ד ב. ל"ב דרב הונא ביובל רק בזמן ב"ד ג. פירוש באיזה מקומות קרוב לירושלים תוקעין בשבת ד. לולב כל ז' זכר למקדש ה. יום הינף כולו אסור. גזירה שמא יבנה ביהמ"ק. א"נ מדאורייתא ראש השנה ל: א. בזמן המקדש תקנו שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה, שקלקלו בשיר ב. הקלקול י"א שאמרו של חול, י"א שלא אמרו כלל ג. חל ר"ה ביום ה', קודם הבאת עדים אומרים של חול לכ"ע, דבלאו הכי שייך ליום 12