עמוד 1 ב"ה כ"ד בתשרי ה'תשע"ז 17/10/2017 דפים אלו מכילים אוצרות בלומים של חוכמה יהודית, בגישה נשית-עדכנית. הם פרי עמל מאומץ, ונשלחים באופן קבוע למנויים דרך המייל. המנוי אישי-משפחתי בלבד. לתיאום מנוי וקבלת השיעורים בדוא"ל נא שלחו הודעה לכתובת info@parasha.org בנוסף - בקרו באתר והירשמו לע דכונים ותכנים במתנה! www.parasha.org יש לשמור על קדושת הדפים, והם טעונים גניזה להתחיל מבראשית מה בפרשה... 1 וע ד יעלה מן הארץ... 1 החגים נספגו בך. התורה מביטה בך. רק לנשום את זה פנימה... 2 מה קרה להבל? ומה עושה את ההבדל בעולם הזה... 3 למה לפעמים בא לך שכולם יתקלפו ממך... 4 פרידה מבת שמתחתנת והרהורי מצפון... 5 התייבשת? קחי שבת! ומחווה לבוב דילן... 6 מה עובר על טראמפ? ומיהי אישה טובה?... 7 איך מחמיאים לאישה?... 8 לסיום... 9 מה בפרשה: הפרשה הראשונה בתורה מספרת איך נברא העולם. בכל יום ברא אלוקים יסוד אחר, כמו: אור וחושך שמים יבשה וים צמחים ועצים שמש, ירח וכוכבים בעלי חיים. ביום השישי נברא האדם. לאחר שה' קבע כי "לא טוב היות האדם לבדו", הוא ברא לאדם עזר כנגדו, הלא זו חוה. ביום השביעי נ ח ה' ממלאכתו וכך נבראה השבת, לש ביתה מעבודה ולמנוחת האדם והאדמה. בעקבות אכילת פרי עץ הדעת מגורשים אדם וחוה מגן עדן וקללות מושתות עליהם. לאיש ניתנה קללת הפרנסה ולאישה קללת עצב גידול בנים. שני בניהם של אדם וחוה, מקריבים קורבנות לה'. רק לקורבנו של הבן הצעיר, הבל, ה' שועה. קין הבכור רצח את הבל אחיו ונענש על כך בנדודים ובנשיאת אות קין על מצחו לכל חייו. לאחר הסיפור הזה מתארת התורה את שו ש ל ת הדו רו ת, מאדם ועד נ ח. :) ועד יעלה מן הארץ ברוכות הקוראות! כמה טוב להיפגש. נדמה לי שכולנו הרגשנו שהשבועות האחרונים מרוממים מחד ואינטנסיביים מאידך. חג רדף שבת, שבת רדפה חג, זה הרגיש כמו מנהרה שכולנו צפופים בתוכה ומוּסעים ביחד ברכבת מהירה. אישה אחת כתבה לי שהיא עומדת במטבח ומנסה להיזכר: בשביל מה אני מבשלת עכשיו? בשביל חג? בשביל שבת? אולי זו סתם ארוחת צהרים? והנה, הנסיעה הסתיימה וכולנו ירדנו ביחד לשנה החדשהּ והיפה הזו, תשע"ז ועוד שנייה מתחילות את התורה מבראשית. אנחנו בשנת 2016 ואני בכוונה נוקטת בשנה הלועזית, כי הכי מופרך בעולם לחשוב שבשלב זה של הבריאה, עם הטכנולוגיה והפסיכולוגיה והדמוקרטיה, תורתנו העתיקה עדין רלבנטית. הרי הכי חושבים שלומדי התורה הם אנשים אנכרוניסטיים, שמקומם באיזה גנזך. לכן הרגשתי כל כך מהסיפור המדהים בחדשות. לכל מי שפספסה, מצאו פפירוס ישן שמוזכרת בו בעברית המילה "ירושלים". ממצא מקורי מהמאה השמינית לפני הספירה, בשלהי ממלכת יהודה וזמן קצר לפני חורבן הבית. מעריכים שאישה חשובה בעולם העתיק שיגרה משלוח תמרים לירושלים, ובתוכו היה נייר שהשתמר ומתי הוא חזר לתודעה, במועד הפריצה המדויק ביותר שיכולנו להעלות על הדעת? בדיוק
2 1 בשבוע שבו מערערים באונסק"ו על הקשר של היהודים לירושלים ולמקדש. מדהים. וזה בדיוק הרש"י, רש"י-הדגל שפותח את התורה כולה עם שאלתו המפורסמת: מה טעם פתח ב"בראשית"? למה קודקס חוקתי- הלכתי של אוּמה צריך לפתוח בסיפור קורות האומה, ולא במצווה הראשונה (החודש הזה לכם)? והוא עונה: אתם תראו, שהאומות יקומו עליכם ועל זכותכם על הארץ ויגידו: "ל סטים אתם שכבשתם אותה". ואז נוכל להראות להם את ההשתלשלות של העניינים, איך במעשינו הטובים הארץ היא שלנו ואיך במעשים לא טובים אנחנו מאבדים את זכותנו עליה. כל העולם מדבר על הפפירוס הזה. איך כותבת פרשתנו? 1 ו א ד י ע ל ה מ ן ה אָר ץ. ואני, בפרפראזה, אומרת: עד יעלה מן הארץ. איך העד הזה, עדות לקשר הבל-ייינתק שלנו לארץ ישראל, הגיח מהארץ פתאום. איך האדמה שמרה את הפפירוס הזה, שמרה ושמרה והשבוע הזה דווקא, כשמערערים על הקשר ההיסטורי שלנו לירושלים, הנה האישה הזו, במשלוח תמרים עתיק, אומרת: "קחי לך תפוחים ותמרים, המתיקי את יומך". זה פשוט יפה. הקב"ה עצמו ידע, שכשהוא אמר "ו תּו צ א ה אָר ץ ", בציווי הזה כלול גם הפפירוס הישן. זה ממש הרש"י הראשון. תורה זה לא היסטוריה. היא ממש יום יום בהתהוות. היא כל הזמן מעלה לנו פפירוסים עתיקים שמאירים באור חדש את ההוויה היומיומית שלנו. החגים נספגו בך. התורה מביטה בך. רק לנשום את זה פנימה "רגע", את אומרת לעצמך. "החגים נגמרו ואיך החמצתי אותם? הקב"ה היה כל כך קרוב למה לא ניצלתי את זה? היה חג מלא שמחה למה לא התאמצתי לשמוח? ומה אעשה עכשיו, אחכה לשנה הבאה?" וזה מקסים, כי נקיפות המצפון האלה כל כך קדושות. את רוצה לומר לקב"ה: "כל כך רציתי למצו ת את הימים שנתת לי ואני מרגישה לא מספיק..." וצריך להבין, שבאמת בכל הימים האלה בכלל לא היינו צריכות לעשות כלום. עצם זה שהם עברו על פנינו זה עולם ומלואו. הם בראו בנו טהרה מחודשת ויכולת שמחה מחודשת. גם אם חס ושלום ייבבת כל סוכות, זה "זמן שמחתנו" והוא זרע בך שמחה. זו סגולתה של השנה היהודית, שהיא פשוט מזרימה באמת אל הגוף את הדברים שהוא צריך ומזינה אותו, כמו אמא. בראשית ב', ו. פעם בא אדם לרבי מבעלז: "רבי, הילד שלי כל הזמן מקורר ועכשיו בכלל קיץ". "איזה חומש הוא לומד עכשיו בחיידר?" התעניין הרבי. "חומש בראשית". "נו, הכל ברור. בראשית הוא חומש שמביא איתו את הסתיו והחורף ולכן הילד שלך מצונן עכשיו, אפילו שקיץ..." כנראה לדברים הקדושים יש השפעה ממשית על הנפש ועל הגוף. גם כשאנחנו נ דמים לעצמנו ריקים, זה לא כך. באמת ספגנו בחגים כל כך הרבה קדוּשה והיא נהייתה לחלק מאיתנו. אנחנו מתחילות מבראשית. האמת, כל יום בחיים, צריך להתחיל אותו מבראשית. היום נדבר רק על הפרשה הזו, "בראשית", שכל כולה עידוד וכל כולה תקווה. נתחיל במילים המופלאות של ה"פרי צדיק", שמסביר את פירוש המילים "שבעים פנים לתורה" וכך הוא כותב: בכל שנה מרגישים טעם חדש בדברי תורה, וזה שמובא בזוהר: "שבעים פנים לתורה". שימ י שנותינו שבעים שנה ויש אפילו יותר פנים לתורה למי שמאריך ימים יותר משבעים שנה. ובכל שנה מופיע לו, לאדם, אופן מחודש שמסתכלת בו התורה וכמו תינוק, שמצאנו שנימול בגיל שמונה ימים כדי שתעבור עליו השבת, ואפילו שאין התינוק מרגיש בקדושת שבת, מכל מקום מופיעה בו הקדוּשה משבת. וכך בכל אדם, 2 מופיע בכל שנה פנים חדשות בדברי תורה. מקסים! בדרך כלל אנחנו אומרים שב"שבעים פנים לתורה" הכוונה היא לשלל הפירושים שניתנים לה: פירוש של רמב"ן, פירוש של רש"י, פירוש התרגום וכיו"ב, כאשר כל אחד מהם הוא פנים אחרות וכל אחד רואה בתורה זווית אחרת, התנוצצות שונה. אך ה"פרי צדיק" אומר: לא כך. הפנים הן של התורה. בכל שנה מ שׁ נות חייך, התורה מביטה בך בפנים אחרות. בשנת תשע"ד היא מביטה בך כשאת רווקה ובשנת תשע"ה היא מביטה בך כשאת עוד שנה רווקה וזה לא דומה בכלום לשנה הקודמת. בתשע"ז היא תביט בך כשאת אמא ובתשצ"א היא תביט בך, בעזרת השם, כשאת סבתא... בכל שנה משבעים שנותייך, עד מאה ועשרים, יהיו עליך הפנים הטובות האלה שינחמו אותך. שבעים פנים לתורה. מה, עוד פעם מתחילים ללמוד את הפרשות האלה מחדש? כן. וזה לא "עוד פעם". בכל פעם פנים חדשות נפתחות לקראתך ומגיעות אליך. ירושלים, תשע"ז (2016) כל הזכויות שמורות לרבנית ימימה מזרחי וליקרת פרידמן, "פרשה ואישה". "מה בפרשה" על פי אתר "גלים". 2 ר' צדוק הכהן מלובלין, "פרי צדיק", פרשת בראשית.
3 ת יט יב ל פּ ת ח אם לא בפתח של היום תאיר פנים 6 ח טּ את ר ב ץ. תדע לך שכל מה שתעשה, תהיה בו החטאה. לתורה יש משהו שנקרא "מאור פנים". רק להביט בה 3 המאור שבה מחזירם למוטב. איך קורה שאת הולכת לשיעור וכל כך מתעודדת ממנו? כי רק התורה, בפניה הטובים, מביטה בך ונותנת לך כל כך הרבה כוחות. בכל שבוע הפרשה הזו מלטפת אותך, משמחת אותך ומעודדת אותך. מה קרה להבל? ומה עושה את ההבדל בעולם הזה בואו נדבר על פנים ויותר מזה, בואו נדבר על מאור פנים, מפני שזה השיעור של פרשת בראשית. אמרו רבותינו במדרש: "ו יּ ק ר א א קים ל או ר יו ם" אלו מעשיהם של צדיקים. "ו ל ח שׁ ק ר א ל י ל ה" אלו מעשיהם של רשעים. באיזה מהם חפץ יותר? תלמוד לומר: "ו יּ ר א א קים א ת 4 ה או ר כּ י טו ב!" מה זאת אומרת? הרי ברור שהקב"ה מעדיף את מעשיהם של הצדיקים, אז איזו מן שאלה זו? ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהערב היארצייט שלו, אומר: כולם צדיקים, ו ע מּ כּ לּ ם צ דּ יק ים. אין רשעים! אבל יש כאלה, שחושבים שהם יחזירו או יקרבו את הזולת בכך שירשיעו אותו ויגידו לו: "תתביישי לך. נתנו לך הזדמנות, היה אלול, היו חגים, מה עשית בהם? כלום. מתי כבר תיקחי את עצמך בידיים? מתי כבר תחזרי בתשובה?" ולעומתם, יש צדיקים שיצדיקו את הזולת ולא משנה מה עבר עליו. אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל: כך היא דרכה של תורה. על ידי דברי נועם ויישוּב ליבם לעבודתו יקרבו את הרחוקים, ולא על ידי כעס. לכן כתב "ו יּ ר א א קים א ת ה או ר כּ י טו ב אלו מעשיהם של צדיקים", להתנהג בטוב. כי ה' יתברך הוא טו ב וחפץ שהכל יקרבו 5 אליו על ידי טוב. כמאמר הכתוב: "דּ ר כ י ה ד ר כ י נ ע ם". בכל אחד מאיתנו נמצא הרשע הזה והוא צדיק שאומר: "את לא בסדר. תחזרי בתשובה, תתביישי לך". ויש גם צדיקה קטנה בתוכנו שאומרת: "קומי מחדש. תתחילי מבראשית". לה תקשיבי. איך עושים את זה? הסוד הוא מאור פנים היכולת להביט במציאות בפנים מוארות על הבוקר. כך מבאר ה"אור החיים" הקדוש את חטאו של קין. הקב"ה אומר לו: ה לו א א ם תּ יט יב שׂ א ת. אם על-הבוקר תהיה עם פנים שיש בהם טוב (וכאמור, "טוב" בפרשתנו משמעו אור), כל היום שלך יתנשא ויעלה מעלה-מעלה. לעומת זאת, ו א ם א קום בבוקר ותביט במאור פנים בחייך, היכן שהם נמצאים, ובמה שאתה עושה. והחיים לפעמים יכולים להיות עוול נורא. מי כמו קין יודע, מפני שקין היה הראשון שהמציא את רעיון הקורבן. הוא הבן הבכור והוא מתקרב לה'... וה' לא שועה אליו אלא שועה אל אחיו הקטן, הבל. וזה כזה שברון לב נורא. ואומר לו הקב"ה: "אז מה. בחיים שלך, כשם שהם, תביט במאור פנים. תדון אותם ואת עצמך לכף זכות". זה הציווי של רבי לוי יצחק: אתה חייב, חייב להאיר פנים לזולתך. כאן אנחנו מגיעות למוסר האוּלי הכי נוקב, הכי קשה והכי כואב בעולם. קין רוצח את הבל וחוה אומרת: "אז מה. אני אשתית עולם חדש". היא יולדת ילד, היא קוראת לו שת. והיא אומרת: כּ י שׁ ת ל י א קים ז ר ע אַח ר תּ ח ת ה ב ל, כּ י 7 ה ר גו ק י ן. ושואל המדרש: בשביל מה היא אומרת "אשר הרגו קין"? מספיק לומר "שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל" ומה פירוש "אשר ה ר גו ק ין?" המדרש אומר דבר נורא: שׁ ת ל י א קים ז ר ע אַח ר תּ ח ת ה ב ל, שהרג לקין במילים אחרות, הבל הרג את קין. מה הכוונה חוה מחפשת ילד שיחליף לה את קין, מפני שקין הוא הילד שהחיים לא האירו לו פנים, שאחיו לא האיר לו פנים. חז"ל אומרים, שכאשר הקב"ה קיבל את מנחתו של האח הקטן ולא קיבל את מנחתו של האח הגדול, נפלו פניו של קין והוא היה כל כך בצער וכל העולם כולו ראה בצערו. אז איפה אתה, הבל? למה אינך אומר לאחיך מילת עידוד. א י, ה ב ל? אָח י! איפה אתה, הבל. ראה את אחיך, איך נפלו פניו. המדרש מביא משל לאילן גבוה, שצמח ליד אילן נמוך. הרוח החזקה שברה אותו, ונפל האילן הגבוה לאילן הנמוך 8 ושבר אותו. האילן הגבוה במשל הזה הוא קין. ונשברה רוחו. במקום שהבל, אחיו הקטן, העץ הקטן, יעמוד לידו ויחזיק אותו כשהוא רואה אותו כפוף ומט לנפול, הבל לא מאיר אליו פנים והתוצאה: העץ הגדול נופל על העץ הקטן ושובר אותו. אז אנחנו לא התורה העקומה שיוצאת מכל מיני בתי מדרשות, שמצדיקה את הרשע ומזדהה עם מצוקותיו. קין עשה את המעשה הנורא ביותר כשרצח. אבל מאור פנים, 6 7 8 3 פתיחה איכה רבה ב'. 4 בראשית רבה פרשת בראשית, פרשה ג', סימן ח. 5 ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, "קדושת לוי", פרשת בראשית. "אור החיים" הקדוש לבראשית ד', ז. בראשית ד', כה. בראשית רבה פרשת בראשית, פרשה ג', סימן ה.
4 גם כלפי אדם שהתרחק מאד-מאד, יכול להחזיר אותו למוטב. אל תתנו לו להישבר, כי כשהוא יישבר, הוא ייפול על כל כך הרבה אנשים, שיישברו גם הם. המסר שאני הכי רוצה לחדד כאן הוא המסר של מאור הפנים של התורה אליך, ושלך לעולם. למה לפעמים בא לך שכולם יתקלפו ממך 9 יש קושי מובנה במושג "בן אדם". כי בתור בן של אדם, כך כותב הרב הוטנר הגאון ב"פחד יצחק", המאפיין הראשון של אדם הוא, דווקא, יחיד בעולמו. ה' ברא אותו ואמר: אני יחיד בעליונים. אתה יחיד בתחתונים (בעולם הזה). אדם הראשון נברא כיחיד, כאינדיבידואל. זאת אומרת שבכולנו זורמת התכונה הגנטית הזו של "יחיד בעולמי. תתקלפו ממני. קשה לי עם הפלישה הזו של הזוגיות, של ההורות, של האחווה ושל הידידות". ואז מופיעה ההגדרה השנייה המובנית במושג "בני אדם": 9 כּ לּ נוּ בּ נ י א ישׁ א ח ד נ ח נוּ. זאת אומרת שממילא כפו עלינו אחווה, שותפות... ואת הקושי המובנה הזה מגלמת פרשת בראשית. אדם כופר בטובת אשתו. קין והבל הם אחים שלא מסתדרים ביניהם. עוגמת נפש בחינוך הילדים של אדם וחוה. איך מסתדרים עם היותי יחידה בעולמי והאילוץ להיות קשורה לאנשים? לפעמים, בפרט אחרי מה שעברנו בחג, בא לנו לכתוב "טוב היות האדם לבדו! לו יהי... מתי יהיה פה כבר קצת שקט??" אומר הרב הוטנר: העצמאיות הזאת והל בדוּת הזו, הן כל כך חשובות. גם החיבור, את ובן הזוג שלך, את והילדים שלך, את והסביבה, כל כך חשוב. ובעולם הזה צריך גם את זה וגם את זה. שימו לב שביהדות, המילה "יחידוּת" תמיד נסמכת למילה "ע ם" ביחידות עם הרבי, למשל. המילה "התבודדות", מונח מרכזי בחסידות, הוא תמיד ע ם התבודדות עם ה'. לחדר יחוד נכנסים בזוג, חתן וכלה. והפעם הראשונה שאנו פוגשים בתורה עצמיות היא בהקשר זוגי ע צ ם מ ע צ מ י. וּב שׂ ר מ בּ שׂ ר י. רק ביחס לבן אדם אחר אפשר להיות בעצמיוּת. אנחנו בפירוש רואים בפרשת בראשית את הקושי האנושי להיות אדם סביבתי. בפרשת בראשית אנחנו רואים קושי באינטראקציה האנושית ובפרשת נח, פרשה "ירוקה", אנחנו רואים את הקושי בהתחברות עם הטבע. אנחנו בראשית מ"ב, יא. רואים איך אנחנו משפיעים על פעולת הטבע בבריאה. ככל שאנשים הלכו ונהיו מושחתים, כך הגיבה גם האדמה והגיבו החיות, שהשחיתו גם הן את דרכיהן. זו פרשה מאד חקלאית ובסיומה נוח נוטע כרם. אפילו המלאכים לא רוצים שניברא. אל ייברא! המלאכים 10 אומרים. אל ייברא, שכולו שקרים, שכולו קטטה. הסיבות שהם נותנים לאי-היבראותנו הן סיבות של אינטראקציה. בפרשת נח אנו נתקלים במניעה הראשונה של ילודה: השחית כל בשר את זרעו על הארץ. הפרשות בהמשך מגלמות את האינטראקציה שלנו עם אלוקים. אברהם אבינו מגלה את האלוקות בעולם. כל הזמן אנחנו במעגלים של אינטראקציה, כל הזמן וזה קשה. להיות קשור זה קשה. אז מה עושים עם הקושי הזה? 10 11 והרב הוטנר זצ"ל בתובנה מופלאה: אתה יכול לשמור על היחידות שלך והבלעדיות שלך רק בכוח המופלא שקוראים לו "מאור פנים", מפני שאין אדם שמאור פניו דומה למאור פניו של זולתו. הביטו בתאומים זהים, הרב הוטנר אומר. לא תבחינו ביניהם, הם זהים לחלוטין. עד שהם... יחייכו. זה תמיד יהיה שונה. לכן, הדרך היחידה שתוכל בה להרגיש יחיד בעולמך ולבטא את האני שלך מבלי שהילדים ירמסו אותך, והזוגיות, וההורים, והאחים, תהיה מאור פנים כלפי זולתך. זה דבר מדהים. זה סוד היח יד והיח ד! ה"אור החיים" הקדוש כותב: ויהי אור גימטריה "ויהי רז". אור הוא רז, בגימטריה. וכשרואים הרבה אנשים יחד, מברכים "ברוך חכם הרזים". כי כדי להיות ביחד, צריך אור, צריך מאור פנים. וזה, גבירותי ורבותי, חוכמה. להאיר פנים זו חוכמת חיים מופלאה. רק אם תהיה בן אדם טוב, וכבר אמרנו ש"טוב" הוא אור, אתה תרגיש ואת תרגישי שהייחודיות שלך והאישיות שלך לא נעשקה ולא נרמסה. 11 מה קרה לקין נפלו פניו. ל מּ ה נ פ לוּ פ נ י? ה' שואל אותו וחז"ל אומרים שעוד לפני שהוא רצח, פניו היו נפולות. הוא הקריב לה' את מנחתו בפנים נפולות. בלי חשק. הוא הביא מנחה דלה של זרעי פשתן. וזו מנחה שהוא יזם, הוא ביקש להביא, איש לא הכריח אותו. מילא אם בכלל לא היית מכיר בטובה בסדר, היינו אומרים "הוא לא שם לב". אבל לומר תודה בצורה עקומה וקמצנית, אין דבר נורא מזה. קין, ממציא מושג הקורבן בעולם, עשה את זה בעליבות, בראשית רבה ח, ה. בראשית ד', ו.
5 16 17 12 13 14 15 כאילו הוא עצמו קורבן. ואז צמחו בו בקלות תחושות העושק והשנאה והקנאה. עד לרצח. מאור פנים הוא כמו חומה. הוא גם מהווה יכולת מדהימה לתקשר עם סביבה וגם להרגיש שהאישיות והייחודיות שלך לא נמחקים בכהוא זה. ולכן, לא טוב היות האדם לבדו כי אם הטוב הוא האור, למי תאיר פנים בהיותך לבד? דווקא כשאין לך למי להאיר פנים, אתה מרגיש בן אדם מנוצל ורמוס ועשוק. זה מאד-מאד עמוק. אני לא יכולה לומר שהבנתי את דבריו של הרב הוטנר אבל הוא מביא כאן סוד מדהים לשרידה בעולם שמחייב אותך להיות סביבתי. תאיר פנים ותינצל. ה לו א א ם תּ יט יב שׂ א ת. ו א ם א ת יט יב ל פּ ת ח כך מפסק את הפסוק ה"אור החיים" הקדוש, ח טּ את ר ב ץ. אם בפתחו של יום לא תאיר פנים אז אתה לא תרגיש קיים. אתה תרגיש כמו החטאה שמסתובבת בעולם, אדם לא ממוּצ ה, אדם לא מצוּי. ואדם חייב הרי להרגיש קיים כי הוא בן של אדם, שהוא יחיד בעולמו. מה יעשה אדם שחי לבד וקם בבוקר ואין לו למי להאיר פנים? יש לו את הקשה שבמטלות, להאיר פנים כלפי עצמו. לאהוב את עצמו. לדון את עצמו לכף זכות. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מדבר על מושג הטוב. רק תּ ס פּרו כמה פעמים מופיעה המילה "טוב" בפרשת בראשית: ו יּ ר א 13 12 א ה ים א ת ה או ר כּ י טו ב, וּז ה ב ה אָר ץ ה ה וא טו ב, ה לו א 15 14 א ם תּ יט יב שׂ א ת, א טו ב ה יו ת ה אָד ם ל ב דּ ו ובכלל, הפירוש המפורסם ביותר של חז"ל: לשם מה הקב"ה היה צריך עולם וכי חסר לו משהו?! אלא, שהוא רצה להיטיב. כשמישהו לבד, למי הוא יאיר פנים? למי הוא ייטיב? לא קל. אמרנו שלהיות אדם סביבתי זה אתגר ובדור הזה בפרט, כי הנשמות בדור הזה חלשות. היום, לכל התמודדות נותנים כותרת, עורכים אבחון ומייצרים סיבה לצאת מהחברה, לצאת מהסביבתיוּת. אני לא שופטת, אני יודעת שקשה. אבל דווקא בגלל זה אני מעריצה שבעתיים חברה שלי, שיכולה לקבל כל כך הרבה כסף על נכות נפשית והיא בכל זאת לא מוותרת. יש לה את נקודת הכבוד הזו של "לא. לא מוכנה. עד כאן. לא אסכים להגדרה עצמית של נכה נפשית". זה מעורר הערכה. כל כך בקלות היום נופלים ל ל ה יות לנטל. גם קין המסכן, הרי עוולו כלפיו. הוא יוזם את המנחה ולבסוף ה' לא שועה למנחתו. ופרשת בראשית אומרת: אתם תפגשו אי-צדק ולא תבינו אותו. ותישארו טובים, תישארו טובים! רק זה יציל אתכם. בראשית א', ד. בראשית ב', ב. בראשית ד', ז. בראשית ב', יח. מה זה אומר, מאור פנים? זה אומר: לחייך. ולהתאמץ עבור כל ברייה, כל ברייה. האיש שלך, הילדים שלך, מישהי שפתאום עוצרת אותך ומספרת לך סיפור בלי סוף. תתאמצו בשביל אנשים, כי זה בשבילכם. רק זה ייתן לך את ההרגשה שאתה מיוחד ומשהו. מאור פנים הוא כוח הבריאה החשוב ביותר. פרידה מבת שמתחתנת וה רהורי-מצפון כוח נוסף של בריאה, חשוב לא פחות, הוא כוח הראשית בּ ר אשׁ ית בּ ר א א ה ים א ת ה שּׁ מ י ם ו א ת ה אָר ץ. רש"י יגיד: ב- ראשית. בזכות כוח התורה, שנקראת "ראשית" ובזכות עם ישראל, שנקרא "ראשית" ובזכות הפרשת החלה, שנקראת 16 "ראשית". ב-ראשית. ואני תמיד מרשה לעצמי לפרש: בכוח הזה שקוראים לו "ראשית", ה' ברא את העולם. רק בכוח הזה אפשר לברוא. בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, כי אפשר לברוא דברים מופלאים בכוח שקוראים לו "התחלה". והכוח הזה... האישה ממונה עליו. בראשית משמעו "ראש בית", לפי הזוהר וגם "אשרי בת". זו היכולת שהוקנתה ל, לראות את הבית שלך ולהתחיל אותו מראש עוד הפעם. לאחת הקללות שקיבלנו בפרשת בראשית קוראים "תשוקה" 17 בּ. הביטוי י מ שׁ ל ו הוּא תּ שׁוּק ת א ישׁ נהדר. ו א ל הוא "חשק" הוא רצון למשהו חדש: יש לי חשק לעבור דירה. חשק לנסוע לחו"ל. חשק לשמלה חדשה. ואילו "תשוקה" ביטוי נשי מופלא שמשמעו חשק מחוּדש למשהו ישן. כמו שמבאר המדרש: "ואל אישך תשוקתך" תשה ומקווה. משהו שכבר הותשת ממנו, ואת מסוגלת לשוב ולקו ות שייקרה. הותשת משידוכים ואת שבה ומקווה. הותשת מילד מסוים (שהוא פעיל במיוחד, בואו נגיד ), ואת לא חדלה מלקוות ממנו, שוב ושוב. הותשת מטיפולי פוריות ואת מוצאת בעצמך, בלי להבין איך, יכולת חדשה. הותשת מדיאטה ואת עושה עוד אחת. הותשת מהדינמיקה הלא-משתנה של הזוגיות שלך ואת שוב מצפה וחולמת על חידוש בתוך המוּכּר. בראשית א', א' ורש"י, שם. בראשית ג', טז.
6 זו יכולת נשית מופלאה ואם כך, מדוע זו קללה? מפני שהקב"ה הניח על כתפינו את המשימה הזו, לעורר בכל מי שסביבנו חשק חדש למשהו ישן. למשל: אל אישך תשוקתך. את חייבת להזרים על בן הזוג שלך את הכוח הזה, כוח המקווה. כוח לקוות מחדש ואף פעם לא לחשוב שהמצב הזה מוּכּר. על כתפיך מוטלת התביעה לא להתייאש מילד ולא להתייאש מפרנסה ולא להתייאש מזוגיות. כל היום את תצטרכי להיות הכוח המעורר של כוווולם. ורק התשוקה שלך, כוח הראשית שלך, ייברא בכולם חשק להתחדש גם. אנחנו רואות את זה בבית ממש. כשאת קמה בשמחה, ביוזמה, לעשות-לסדר-להתחיל משהו חדש, כל הבית ניעור. זה "ו ד ב ק בּ א שׁ תּ ו", זה מדבק, כולם אחרייך. אל תביני לא נכון, זה לא " ל תפקד" זה לעשות, עם תשוקה. עם אמונה בהתחלה חדשה. ובזה האישה מניעה את העולם. היא אמא אדמה, היא הארץ. הארץ היא הכוח הזה שאומר: א רצ ה. בכל יום לעשות עבורם חשק לארץ חדשה. לקום עם כוחות מחודשים למצב מוכר, זה הביטוי "תשוקה". זה מאד מאד קשה, מאד קשה. אם יש משהו ששובר אישה, באמת שובר, הרי זה כשהיא מבחינה בקרובים אליה בהיעדר מוטיבציה. זה גומר. "הוא עושה ועושה בלי חשק. הילדים עושים ועושים בלי חשק. הכל בגרירת רגליים". זה משהו שאישה לא יכולה לסבול. ובאמת, אישה בעצם מריצה את העולם בכוח הרצון שלה. יש אנשים שיחשבו שזה פמיניזם, לומר "אנחנו מניעות את העולם". זה לא פמיניזם, זה עול נורא. זו קללה. קללה שאומרת: אם את לא תקריני חשק ורצון ושמחה, הכל סביבך ילך וינבול. זו תופעה נשית בעיקרה, כי אישה היא יצור מחזורי. איש לא. זו קללה, כי זה בכלל לא אוטומטי. את תרגישי חצי בן אדם אם תעשי בלי חשק. אחרים יכולים לסמן וי: "עשינו, סידרנו". אבל נשים לא מפסיקות לבוא ולהגיד לי "די, פספסתי את החגים. פספסתי את אלול. כמה יכולתי יותר בראש השנה". שמעתי גבר שיגיד את זה? אני לא. גבר יביט בך בפליאה: "מה את רוצה?? הלכתי לבית כנסת, שמעתי שופר, מה זה הקשקושים הרומנטיים האלה? עשינו מה שצריך". אבל אצל אישה, אם זה נעשה בלי תשוקה, אלה נקיפות מצפון איומות ותחושת החמצה איומה. זו הקללה, יסורי המצפון הללו של "לא עשיתי בשמחה. חייתי כאוטומט". אני רואה את הבת שלי, שקשה עלי פרידתה כי בעזרת השם בשבוע הבא היא מתחתנת. אני כל הזמן מנסה לחשוב: "יא, נתתי לה מספיק זיכרונות טובים? איך היא תזכור את הבית הזה?" ופתאום המצפון, המצפון. האם גידלתי אותה בתשוקה? או שפשוט זה היה מסע אחת של תּ שוּת ותשישות? אני מקווה שהיא תיקח המון רגעים טובים, אני כל כך מקווה. במאמר מוסגר, גם לה' קשה להיפרד בסוף החגים. קשה 18 עלי פרידתכם, הוא אומר ובעצם התחושה הזו הדדית. גם לנו קשה. ה' היה קרוב כל כך ומה יהיה איתנו עכשיו? מהאיסוף והמו עד אנחנו פתאום מתפזרים כמו חול וה' אומר: "רגע רגע רגע. קחו תורה". אז לפני סיום, הוא נותן לנו שמחה וחיבוק וריקוד. בשמחת תורה הוא נותן לנו את התורה שלו מהתחלה. בכל שבוע נזכרים בתורה שלו וכך חוזרים שוב אליו. אז זו לא ממש פרידה. אני יודעת שהבת שלי בחגים, בשבתות, באירועים קטנים, בלידות, שוב אמא תצוף ותעלה. אני אהיה פרשת השבוע שלה, זה בטוח. אי אפשר לפרוש מפרשת השבוע. לכן כתוב 19 אַל תּ טּ שׁ תּו ר ת א מּ. זה לא ציווי, זו עובדה. תורה של אמא היא משהו שאי אפשר לנטוש. לא אמא ולא תורה. מבלי שאת רוצה, היא הופכת להיות פרשה של תקופה מסוימת וצריך לדון בה. התורה, כמו גם אמא, תשלוף אותי בכל פעם. ואני אעלה פתאום, כמו פפירוס ישן, לנגד עיניה של בתי ואזכיר לה חגים ומועדים, ממש כמו אמא שלי שבחגים אני נשמעת כמוה. אנחנו פפירוס ישן שכל הזמן עולה מהארץ. זו "תורת אימך". זה מסר של אמא. הוא תמיד-תמיד נצחי. התייבשת? קחי שבת! ומחווה לבוב דילן נחזור לקללה הזו שקיבלנו, לעשות דברים בחשק. למה דווקא אנחנו? למה אנחנו צריכות להפריח שממה אנושית? למה קיבלנו את היכולת הבראשיתית הזו להתחיל מהתחלה, לעורר את הרצון אחרי שהוא התייבש? למה לא מספיק לי כל מה שעשיתי ואני הולכת לישון והם מקולחים והם הכינו שיעורים וניקיתי את המטבח והקשבתי להם, אז למה לא טוב לי? למה זה לא מספיק לי, כשזה נעדר תשוקה? 18 19 רש"י, ויקרא כ"ג, לו. משלי א', ח.
7 21 22 20 והתשובה היא, שהקבה נתן לנו ציווי אחד והאישה עברה עליו. היא הראשונה בעולם שעברה על ציווי ומאז, היא קיבלה את הקללה של "את כל הזמן תרגישי חובה לעשות דברים שהם לא ציווי מפורש. שהם מעבר לציווי. את תרגישי שאם לא עשית בחשק ובשמחה, ובלב שלם, כאילו לא-עשית. שכל זה לא שווה לך. את נתבעת כל הזמן לחלק שמעבר לציווי כי את הציווי הראשון בבריאה לא קיימת. אז או קיי, קחי עולם שהוא מעבר לציוויים הלא כתובים". מאז קללת חוה, את בעצמך תורה שבעל פה, תורה לא כתובה. כל הזמן, כל הזמן. אבל הקללה הזו, כמו יתר הקללות (לידה, זוגיות) היא קללה שמ ח ייה אותך ואת העולם. את באמת כוח החיוּת. וצריך להבין, שרק התשוקה הזו בוראת באמת מנוחת נפש. זה לא שאת הופכת להיות יצור חסר מנוחה. להיפך, כשאת באמת עושה שמחה ובמאור פנים ובכוח של ראשית, את מקבלת מנוחה למה? אנחנו רואות בפרשה: ו י כ לּוּ ה שּׁ מ י ם ו האָר ץ ו כ ל צ ב אָם: ו י כ ל א קים בּ יּו ם ה שּׁ ב יע י 20 מ ל אכ תּו א שׁ ר ע שׂ ה ו יּ שׁ בּ ת בּ יּו ם ה שּׁ ב יע י. והשאלה הנהדרת: הרי כבר כתוב "ו י כ לּוּ". הסתיימה הבריאה. אז למה חוזרים שוב על "ו י כ ל א קים" מה עוד הוא סיים כשהסתיימה הבריאה? לכן "נאלצים" חז"ל לבאר: "ויכולו" רק אחרי שכלתה (נכספה) נפשה של כל הבריאה לשׂ מחה. ששת הימים, על כל מה שנברא בהם, צועקים כביכול: אנחנו לא רוצים להיות אינרציה. אנחנו לא רוצים להיות א ין-ר צ ייה. אנחנו רוצים שבכל יום השמש תזרח בחשק מחודש, כחתן היוצא מחופתו. רק אחרי שהם הרגישו את כליון הנפש הזה ("ו י כ לּוּ"), רק אז נבראה המנוחה ("ו י כ ל א קים. ו יּ שׁ בּ ת"). אל תחשבי שהרצון הזה, הפרפקציוניזם הזה, יגרום לך להיות אישה חסרת מנוחה. להיפך, כיליון הנפש לעשות דברים עם רצון ולא באינרציה יביא לך כזאת מנוחה. זו הבריאה המדהימה הזו שקוראים לה "שבת", שגם עליה, בפרט עליה, את צריכה לעבוד. לעשות אותה בשמחה. להתכונן לקראתה בתשוקה. להמציא מאכלים חדשים לשבת. לסדר את השולחן טיפה אחרת. לשיר זמירות אחרות קצת. חשק לשבת, זה שיעורי הבית. תשוקה לשבת. לך א-לי תשוקתי. הרי לומר את זה בפתיח של יום כיפור אחרי שכל כך הרבה פעמים תפילות שלך לא נענו והחזרה בתשובה שלך לא צלחה, את שוב באה, מתדפקת שוב, knock knock knocking on heaven's door (מה, לא ניתן כבוד לבוב דילן, זוכה פרס נובל שכתב את השיר הזה?) אז אנחנו מתדפקים שוב על שערי גן עדן, לאחר שהותשנו. בראשית ב', א-ב. מה עובר על טראמפ? ומיהי אישה טובה? למה לגבר אין את המטלה הזו של לעשות דברים בחשק, למה? אז חשוב לי לומר לך: תפסיקי לבכות על כך שהוא לא עושה דברים במספיק חשק. אצלו זה לא יהיה מבורך, מפני שהתפקידים של האיש והאישה שונים מאד-מאד- מאד. אצל איש, ונדבר על זה הרבה בפרשת נוח, הצדיקוּת באה לידי ביטוי בכיבוש כיבוש היצר, שמירת העיניים. קוראים לזה "עדן": עד-הנה! אנחנו רואים בפרשת בראשית את כל הבריאה רוצה לפרוץ את היבשה, הלבנה רוצה מגבולותיה. הים רוצה לכסות האדם רוצה חוה רוצה את הפרי האסור, להיות שמש, להיות כאלוקים, יודע טוב ורע. וה' אומר: גן עדן זה לדעת: ה אָר ץ א ת וּמ ל אוּ וּר בוּ פּ רוּ עד הנה, עד הנה. תכבשו. 21 ו כ ב שׁ ה. גברים שהם באקסטרים כל הזמן (ולא נפרט) זה מסוכן. הם יחפשו חוויות חדשות, חוה (אישה) חדשה. בעוד שעיקר עבודת חוה היא החוויה, הרי שעיקר העבודה הגברית הוא ההתגברות. הקושי של איש יתבטא כשהוא צריך לעשות מעשה דומה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם: עוד פעם ללמוד תורה. עוד פעם תפילה במניין. בקבלה קוראים לזה "הצמדה" וזה המושג "אדם": אדמה (אזהה) מצב למצב. אצל האיש, תשוקה עלולה להיות מסוכנת. זו מטבע לשון שהתורה מדברת בה. בקללה שלו לאדם, ה' אומר: "ל פּ ת ח 22 ח טּ את ר ב ץ ו א ל י תּ שׁוּק ת ו ו א תּ ה תּ מ שׁ ל בּ ו". זו אזהרה לאיש: יש מישהו שכל הזמן כל הזמן מוכן מההתחלה בתשוקה מחודשת להפיל אות שוב ושוב ושוב וזה היצר הרע של (שימו לב לדקות החשובה כאן לא האישה מפילה אות אלא היצר הרע של. זו קללה שנאמרה לאדם, לא לחוה). אנחנו לא רוצות להתחיל מנות את הרשימה של האנשים, בארץ ובחו"ל, שהשנה הזו הפסידו משרה רמה מאד (וזה כולל את המועמד לנשיאות של ארה"ב), רק בגלל אי-כיבוש יצר. מדהים. את מסתכלת על טראמפ ואומרת: מה הוא עושה?? קצת כיבוש, למען ה'. מזעזע, פשוט מזעזע. ככה מאבדים גן עדן, בכל יום. אנחנו רואים את התופעה הזו גם בכל עולם הטוקבקים האינטרנטי. הכל שפוך. טיפת עדינות אין. אצל האישה, שקרויה "חוה", הקושי יהיה בחוויה. בנקודת החידוש, תחושת החידוש. וזה כל כך חשוב. גם את במקור מגן עדן, גם את צריכה לומר בהמון דברים "עד הנה, עד בראשית א', כח. בראשית ד', ז.
8 23 הנה" ולשים גבולות. אבל ו נ ה ר י צ א מ ע ד ן ישנם. תחומים בהם את דווקא צריכה לצאת מהגבולות. מהם? אנחנו תמיד לומדות שיש ארבעה נהרות: פישון, גיחון, פרת וחידקל. בכל אחד רמוז תחום שבו עליך לא לומר "עד הנה". פּישון חסד פושה (מתפשט). לפשוט את ידך. כּ פּ הּ פּ ר שׂ ה ל ע נ י ו י ד י ה שׁ לּ ח ה ל א ב יו ן. זה עוד חסד ועוד קצת חסד. אל תמדדי חסד, אל תגידי "עד כאן וזהו". תמיד יבוא הילד הזה שירצה עוד משהו או המישהי הזו שסיימת את הכל והיא פתאום תחכה לך ותרצה ממך משהו. גיחון לשון גניחה, קול. לפי המדרש, הנהר הזה היה משמיע קול. אל תתני גבול לקולך והכוונה, כמובן, לתפילה. עוד אחת עוד אחת עוד אחת. פרת זה עניין הפוריות. לא חלילה על חשבון הבריאות, אבל בבקשה, לא להתעצל מללדת עוד ילד. מעולם לא שמעתי את האמא שאמרה "חבל שהבאתי את הילד הזה" ושמעתי גם שמעתי את זו שאמרה "איך לא ילדתי עוד אחד". וחידקל זו היכולת לעבור בחדוּת ובקלילות ממצב של עלבון לזרימה. לא להיתקע ב"אמרו לי ועשו לי". בארבעת התחומים האלה, היי נהר יוצא מעדן. "נהר" לשון "נהרה", אור גדול ואנו שוב חוזרות למאור הפנים. מאור הפנים, התפילה, הפוריות, החסד ועלבון החיים בדברים האלה את נהיית מותשת מאד בקלות. אז תני, עוד קצת. בעצם, ארבעת הנהרות האלה הן הגדרת התשוקה. והאיש איך יהיה "עד הנה"? איך כובשים את הארץ? רש"י הראשון לתורה אומר: כיבוש המידות. היו אנשי מידות, אנשים לא אימפולסיביים, ותראו איך הארץ תישאר שלכם (הידד לכיבוש, כמו שאני תמיד אומרת. הכיבוש לא משחית ). האיש עניינו בעיקר עבודת כיבוש. לעומת זאת אצל האישה, זה לגמרי הפוך. את חייבת להיות מרעיפה, חייבת. נכון ש"עדן" פירושו "עד הנה" אבל יש נהר יוצא מעדן וזו את. עבודת הכיבוש שלך כוללת מאור פנים ונהרה, לא פנים כבושות בקרקע. לא קל. וכמה טוב שהתורה מראה לנו שיש תפקיד נשי ויש תפקיד גברי ויש לכל אחד קושי ואתגר. איך מחמיאים לאישה? בפרשת בראשית אני תמיד אוהבת לדבר על הגדרת האיש הטוב והגדרת האישה הטובה. לפי הזוהר הקדוש, איש טוב הוא זה, שידע לבשׂם את אשתו במילים. איך אמר אדם הראשון זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי והזוהר מתפעל: הא בּ שׂימוּ במילים! איך הוא יודע לבשם אותה במילים! ואיך הוא מבשם אותה? במה הוא משמח אותה? יש שלוש דרגות של מחמאות ומילים טובות: דרגה ראשונה ובסיסית, שנשים כמהות אליה, היא "לא טוב היות האדם לבדו". במילים אחרות: "אני זקוק לך. בלעדיך, אני חצי בן אדם. בלעדיך אני בעצם כלום". כיף לשמוע, אבל זה במישור הבסיסי מאד. הדרגה השניה, כתוב בזוה"ק, אדם הראשון אומר לחוה: "כולן לידך קופות (במקרה של חוה, זה גם היה נכון. כולן לידה היו קופות, ג'ירפות ונמלים ). ר בּו ת בּ נו ת ע שׂוּ ח י ל ו א תּ ע ל ית ע ל כּ לּ נ ה. ויש בך משהו שונה. משהו לא דומה". זו דרגה טובה יותר כי אלה מילים שמתייחסות אליך, לא אליו. והשיא: ע ל כּ ן י ע זב א ישׁ א ת אָב יו ו א ת א מּ ו ו ד ב ק בּ א שׁ תּ ו. אני מוכן לשנות הרגלים עבורך. למה? כי את חשובה לי. כי אני מכבד את הדעה שלך. זה נפלא, כי אלה מילים שמתייחסות אליך באשר את. אני זקוק לך את אחת ויחידה אני מוכן לשנות את הרגליי מבית אבא ואמא עבורך. למדנו, שהגדרת האישה הטובה היא הנהרה הזו, עשיית הדברים בתשוקה. והאיש הטוב? הוא מי שמכיר בטובה. מי שיודע לבשם את רעייתו במילים חמות. "יופי, ימימה. אז למה אני לא כזו נוהרת וזוהרת? אם זו הגדרת האישה, איך זה שנמאס לי מחסד, נמאס לי מהכל? ולמה הוא לא כזה איש-מילים? המחמאה האחרונה שהוא נתן לי היתה לפי עשרים שנה..." ועכשיו אנחנו רואות שמה שהכי מפריע לו להיות טוב ולך להיות טובה הן הקללות שקיבלנו. קללת האיש: דאגת הפרנסה. בּ ע צּ בו ן תּ אכ ל נּ ה. בּ ז ע ת א פּ י 24 תּ אכ ל ל ח ם ("אף" = כעס, בלשון הקודש). הפרנסה תבוא בדאגות, בעצבים, בלחץ ואחרי יום בעבודה, ואחרי שהוא 24 23 בראשית ב', י. בראשית ג', יז, יט.
9 לסיום... 29 30 31 25 26 27 28 קיבל דף חשבון או דיווח מפחיד מהבנק, למי יש ראש להרעיף על אשתו מחמאות? ולחשוב מה הדבר שהכי ישמח אותה ואיך אני משנה היום את ההרגלים שלי רק עבורה? למי יש כוח לבשם את אשתו במילים? 25 ואת, הקללה שלך: בּ ע צ ב תּ ל ד י ב נ ים. הדאגה הזו, שלא נגמרת לעולם. "הילדים! הבית! מה יהיה?" לכי ותהיי עכשיו נוהרת, מרעיפה, מתפללת, יולדת, מבליגה על עלבונות בקלילות ובחדוּת... "לא רוצה. רוצה להיות נהר אכזב. אין לי כוח. עד הנה! עליתם לי על כל העצבים". אז בעצם, כל אחד כלוא בקללה שלו והיא שמונעת ממנו להיות בן הזוג האידיאלי. אז מה עושים? מתפללים האחד על האחר. חובה זוגית קדושה! הרי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. אישה לא יכולה לבד להשתחרר מקללת העצב שלה על בנים ועל דאגת זוגיות. קללתה בעוכריה, בעוכרי הזוגיות שלה. והוא, איך יוכל להשתחרר מכלאו, אם לא על ידי תפילה שלך? אנחנו רואים את זה בספר בראשית. התפילה ההדדית הזו היא מופלאה, מופלאה. כששׂרה אימנו או רחל טובעות ביגון העקרוּת שלהן, הן רצות לבן הזוג: "ח מ ס י ע ל י ", אומרת שרה. "למה אינך מתפלל עלי? לך יש ילד מהגר. 26 תתפלל עלי!" "ה ב ה לּ י ב נ ים", אומרת רחל ליעקב והרמב"ן מסביר: 27 "תתפלל עלי!" ובתחום הפרנסה, נאמר מפורשות: וּל אַב ר ם ה יט יב 28 בּ ע בוּר הּ. בּ ט ח בּ הּ ל ב בּ ע ל הּ ו שׁ ל ל א י ח ס ר, זו שרה אימנו, כך אומר המדרש. יעקב אבינו, מקור הפרנסה שלו הוא רחל ולאה. בית אביהן, לבן, הוא מקור כל השפע שלו. בזוגיות, כל אחד חייב לדעת את הערך של תפילת האחר על קללתו דווקא. אני כל היום אומרת לנשים שאומרות לי "זהו, אנחנו לא מסתדרים": התפללי על הפרנסה שלו. בקשי שתהיה לו פרנסה בשפע. זה ירגיע אותו. הוא יוכל להתפנות לבשם אותך בבושם יקר, לא איזה חיקוי בושם זול. ואתה תתפלל עליה. שיהיה לה יום טוב היום, עם ילדיה. שהיא תתנקה מדאגות ומרגשי אשם ומנקיפות מצפון. שיהיה לה ילד, אם אין לה. והיא תשוב להיות אותה אישה נוהרת, כבגן עדן מקדם. בראשית ג', טז. בראשית ט"ז, ה. בראשית ל', א ורמב"ן, שם. בראשית י"ב, טז. אי אפשר, אי אפשר לתאר את כוחות ההתחלה שיש בפרשה הזו. אפילו הקב"ה, כביכול, מתחיל מההתחלה. הוא 29 מסיים את הפרשה בצער: "נ ח מ תּ י כּ י ע שׂ ית ם. חבל, חבל שבראתי את כל זה. אני מתחרט". 30 אבל אז, כתוב, אסתכל באורייתא וברא עלמא. הוא שוב מסתכל, כביכול, במילה הראשונה הזו בתורה, שאומרת "בראשית. קדימה. מההתחלה". הוא לא "ברא" בלשון עבר הוא "הבורא". ה מ ח דּ שׁ בּ טוּבו בּ כ ל יו ם תּ מ יד מ ע שׂ ה 31 ב ר אשׁ ית. הוא מחדש את הבריאה, כל יום הוא הווה. בונה עולם. רק תראו איך הנשים עושות את זה בכל יום. אני תמיד חושבת על התפילה המקסימה במחזורים של הספרדים לימים נוראים: תן לנו שנת אורה, שנת ברכה, שנת גדוּלה... ונהיה טובים. בוא נגיד שזה לא יקרה, חלילה? ואם חלילה לא נקבל את זה, או לא נקבל בקצב שרצינו? אז לפחות שנישאר טובים. שלא ייפלו פנינו. ו יּ ר א א קים א ת ה או ר כּ י טו ב. הלוואי שנלמד מפרשת בראשית להבין שלכל אחד, ובפרט לנו, יש ראשית חדשה. בואו נאיר פנים ואם קשה לך, רק תפתחי את הפרשה והיא תביט בך בכזה אור, תלטף לך את הלחי ותגיד לך: "טובה. טובה". רפואה שלמה לחייל יהודה יצחק הישראלי בן איריס לרפואת החייל חגי בן חנה לרפואת החייל אופיר שמואל בן ניקול אמה לרפואת החייל אוהד בן הריקה המה לרפואה שלמה במהרה יצחק בן אליס לעילוי נשמת חנה בת ישראל עוזר וחוה לעילוי נשמת יוסף חיים זצ"ל בן בלימה לבית עמרן, נלב"ע י"ד באלול, תשס"א לעילוי נשמת עליזה בת אסתר לעילוי נשמת אבינעם בן שרה בראשית ו', ז. הקדמת הזוהר ה', א. ברכת "יוצר אור" מתוך התפילה.
10 לעילוי נשמת שלו בן נועה רבקה אליצ'י בת חביבה סבתנו היקרה שנפטרה בשבת קודש פרשת כי תבוא כ' אלול התשס"ח לעילוי נשמת המנוח ר' ניסים בן מלכה לעילוי נשמת לוסיאן ציון בן מסעודה, נלב"ע ב-ג' באייר תשע"ו. ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת המנוח טל מנשה ז"ל בן חנה, נלב"ע י"ח במרחשוון תשע"ג לעילוי נשמת יוסף חי בן ימימה לבקשת קוראות שמתקשות להסדיר מנוי וחוששות מגזל, אתן מוזמנות לפנות אלינו לכתובת info@parasha.org ונשמח לעזור!