היבטים לשוניים לך-לך סט

' סט לשוניים בפרשת לך לך היבטים דקדוקי מילים בפרשת לך-לך ובהפטרה ובראשון של וירא. מילים שו"ו ההיפוך הפכה אותן לעתיד ונקראות מלרע: ו שׂ מ תּ י מילים שנשארו מלעיל למרות ו"ו ההיפוך: ו ה י ית י ו ק ר א ת. ו ה פ ר ת י ו נ ת תּ י ו ה ק מ ת י וּב ר כ תּ י ו ה ר בּ ית י. יב א וּמ מּ וֹל ד תּ ך: הדלי"ת בשוא נח. יש קוראים שמתקשים לקרוא דלי"ת בשוא נח לפני תי"ו ולכן הדלי"ת נשמעת אצלם כמו בסגול. א ר א ךּ כ"ף סופית דגושה יב ב ו א ע שׂ ך: העמדה קלה באל"ף למנוע הבלעת העי"ן. ו א ב ר כ ך : כ"ף ראשונה בשווא נח למרות הקושי. ו ה י ה: הה"א השואית נקראת בשוא נח כמו מפיק ה"א. יב ג ו א ב ר כ ה מ ב ר כ י ך : בשתי התיבות הרי"ש בשווא נע ולא בחטף כפי שמופיע בחלק מהדפוסים. כּ ל מ שׁ פּ ח ת ה א ד מ ה טעם טפחא בתיבת כּ ל כ שׁוּ : להיזהר מהבלעת האות רי"ש. ר ר יב ה א שׁ יב ח ו יּ ע תּ ק: העי"ן בשוא ולא בחטף-פתח והתי"ו בדגש. ו יּ ק ר א בּ שׁ ם ה טעם טפחא בתיבת ו יּ ק ר א בניגוד למקרא הדומה בפרשת כי-תישא יב יב י ח יּ וּ: במלרע יב יג א ח ת י א תּ : טעם נסוג אחור לחי"ת. י יט ב-ל י: געיה ביו"ד הראשונה יב טו ו י ה ל ל וּ: היו"ד בשווא נח והלמ"ד הראשונה בשווא נע בגלל הגעיה בה"א 1 יב יט ל מ ה א מ ר תּ : תיבת ל מ ה במלרע לעומת הפסוק הקודם שם היא במלעיל א ח ת י ה וא : טעם נסוג אחור לחי"ת יג ג א שׁ ר- ה י ה שׁ ם: טעם נסוג אחור לה"א הראשונה יג ד ע שׂ ה שׁ ם: טעם נסוג אחור לעי"ן. ו יּ ק ר א שׁ ם: אין טעם נסוג אחור יג ז וּב ין ר ע י מ ק נ ה-ל וֹט: טעם טפחא בתיבת וּב ין יג ט ה פּ ר ד נ א: טעם נסוג אחור לפ"א. ו א ימ נ ה: היו"ד נחה ואינה נקראת. יג יב א ב ר ם י שׁ ב בּ א ר ץ-כּ נ ע ן: טעם טפחא בתיבת א ב ר ם. ו יּ א ה ל: העמדה קלה ביו"ד למנוע הבלעת האל"ף החטופה, כן הדבר גם בהמשך פס' יח יג יג ו ח טּ א ים: הוא"ו בשווא נע ולא בפתח יג יד ה פּ ר ד-ל וֹט: העמדה קלה בפ"א יג טז גּ ם-ז ר ע ך : תיבות מוקפות בניגוד לקורן ואחרים בהם תיבת גּ ם מוטעמת במרכא יג יח ו יּ ב א ו יּ שׁ ב : שני טעמי תביר רצופים יד א כּ ד ר ל ע מ ר : הדל"ת בקמץ קטן יד ב צ ב י ים: היו"ד בחירק, על כן אין לקרא כאילו כתוב 'צבא ים' יד ג ה שּׂ דּ ים: שׂי"ן שמאלית יד ו בּ ה ר ר ם: למרות הקושי, רי"ש ראשונה בשווא נח יד ז בּ ח צ צ ן : צד"י ראשונה בשווא נע ולא בחטף יד י ה ר ה: הה"א בסגול ולא בצירי כפי שמופיע בחלק מהדפוסים יד יג ו ה ם בּ ע ל י ב ר ית-א ב ר ם טעם טפחא בתיבת ו ה ם יד טז ו יּ שׁ ב : היו"ד בקמץ והשי"ן בסגול רפויה, הטעם ביו"ד; בניגוד לטו יא. ה ר כ שׁ: הה"א קמוצה והרי"ש אחריה בשווא נע, כן הדבר גם בהמשך בפס' כא יד יט ו י ב ר כ הוּ: הרי"ש בשווא נע ולא בחטף יד כג א נ י ה ע שׁ ר תּ י א ת-א ב ר ם: טעם טפחא בתיבת א נ י, העמדה קלה בה"א למנוע הבלעת העי"ן החטופה טו ב דּ מּ שׂ ק: שׂי"ן שמאלית 1 כך היא ההטעמה בזמן שהתיבה מוטעמת בטעם מחבר וזו שלאחריה מתחילה באחת מהגרוניות. 1

טו ה ה בּ ט- נ א ה שּׁ מ י מ ה : יש כאן טעם רביע, לא זקף. טו ד כּ י-א ם : יש להקפיד על הפרדת התיבות ולהשמיע פעמיים חירק טו ו ו ה א מ ן: העמדה קלה בה"א תמנע את הבלעת האל"ף החטופה ותאפשר להבחין היטב בין הה"א לאל"ף טו ז ל ת ת ל ך: טעם נסוג אחור ללמ"ד הראשונה טו י ו יּ קּ ח-ל וֹ: געיה ביו"ד טו יא ו יּ שּׁ ב: היו"ד בפתח, השי"ן בצירי ודגושה והטעם בשי"ן. בניגוד ליד טז. 2 טו יז בּ א ה: הטעם בבי"ת טז ג שׂ ר י א שׁ ת-א ב ר ם: כך היא ההטעמה הנכונה ולא מונח לגרמיה-מונח-רביע. א ישׁ הּ ל וֹ ל א שּׁ ה קריאת המפיק למנוע שיבוש משמעות המקראות 3 טז יא ו י ל ד תּ: היו"ד בחולם לא בקמץ. הדל"ת בשווא נח, אין לקרוא כאילו מנוקדת בצירי או בסגול א ל-ע נ י ך העין בקמץ קטן והנו"ן אחריה בשווא נח, יש לקרוא ע נ-י ך יז א ו ה י ה: ה"א ראשונה בשווא נח יז יג ה מּ וֹל י מּ וֹל: יש להבחין בין קריאת הראשונה בה"א לבין השנייה ביו"ד ומנוקדת בחירק יז יז ה ב ת-תּ שׁ ע ים: ה"א השאלה מנוקדת בחטף והבי"ת אחריה רפויה יש להקפיד על טז: מא - לך לך ישעיהו מ כז הפטרת מ כט ע צ מ ה: העי"ן בקמץ קטן 4 מ ל ו י ע פ וּ: במלרע. ו י ע פוּ ו י ג עוּ: הו"ו בשתי המילים בשוא ולא בפתח והחירק ביו"ד הוא חירק מלא שהוא תנועה גדולה. בצירי! היו"ד וא"ו בחולם ואחריה הקו"ף לטעות ולקרא את אין מ לא ו קוֹי : הקו"ף מנוקדת בחולם מלא ואחריה יו"ד בצירי, אינה נחה כשאר יודי"ם בסוף מילה אלא נקראת, היא מנוקדת בצירי. המילה נקראת באותיות לטיניות במבטא ישראלי:.vekoye מא ב צ ד ק י ק ר א הוּ ל ר ג ל וֹ: טעם טפחא בתיבת צ ד ק. כּ ע פ ר : העמדה קלה בכ"ף להדגשת הסגול המורה על מיודע מא ה ו יּ א ת י וּן מלרע מא ו י ע ז רוּ : העי"ן בשווא נח מא ז א ת-ה וֹל ם פּ ע ם: טעם נסוג אחור לה"א מא ט ו א מ ר ל ך : טעם נסוג אחור לאל"ף. ע ב דּ י- א תּ ה האל"ף בפתח ומוטעמת. מא יא כּ ל ה נּ ח ר ים בּ ך : טעם טפחא בתיבת כּ ל מא יד א ל-תּ יר א י : הרי"ש בשווא נע, לשון יראה ופחד של וירא: ראשון יח א בּ א לנ י: אל"ף בצירי ולמ"ד ללא דגש, לא מלשון עץ אַלּוֹן יח ה ו א ק ח ה: הוא"ו בשווא נע, לשון עתיד 5 יח ו ה א ה ל ה : במלעיל, ההטעמה באל"ף ולא בה"א. יח ז ל ע שׂ וֹת את וֹ הקוראים תי"ו רפויה כמו שׂ וגם האחרים צריכים להיזהר מהבלעת אותיות ["ל ע שׂוֹשׂוֹשׂוֹ"] יח ח ו ה וּא-ע מ ד: שתי התיבות מוקפות ומוטעמות בדרגא וכך צריך להיות. יח יב ו אד נ י: האל"ף אינה נקראת לעומת פסוק י"ד מ ה' נקרא מ א א א א ד נ י, האלף נקראת בחטף פתח. מאורות נתן, בדיקת נוסח כתר ארם צובא על פרשת לך-לך. מי שמטעים באל"ף משנה משמעות. 3 קיים קושי לבטא דל"ת ותי"ו סמוכות בגלל היותן מאותו מוצא. וכן בתחילת הפרשה. 4 כתיב מלא או חסר אינו משנה תנועה קטנה לגדולה ולהיפך. 5 בתיקון איש מצליח מוטעם אחרת בניגוד לדעת כל המקורות [בעבר פורסם כאן מכתב למערכת המתריע על שיבוש-זיוף זה]. 2 2

לציין יד ו בּ ה ר ר ם אין מתג בה"א, ברי"ש היא טעות מוחלטת. גם לא בלנינגרד. הרי"ש הראשונה בשוא נח. הוספת מתג בה"א וחטף פתח יב א ו יּ אמ ר ה ' א ל-א ב ר ם רס"ג: לפי שאמר ה'. והמתרגם מסביר בהערה: דבק עם הפסוק הקודם ו יּ קּ ח תּ ר ח א ת- א ב ר ם בּ נ וֹ... ו יּ צ א וּ א תּ ם מ א וּר כּ שׂ דּ ים ל ל כ ת א ר צ ה כּ נ ע ן לפי שאמר ה' לאברם לך לך. וכן פירש ראב"ע: השם צוה אברהם, ועודנו באור כשדים, שיעזוב ארצו ומקום מולדתו, גם בית אביו; והטעם, שידע השם, שתרח, אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען, ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחרי ששים שנה שיצא אברהם אשר מבית אביו מחרן (ראה בר' יא,כו,לב; ולהלן,ד). רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים. ואחר שאמר - הוא שאמר לו: "כי את כל אראך אראך, גלה לו הסוד, כי כן כתוב "ויצאו ללכת ארצה כנען" (להלן,ה). או יהי טעם הארץ אשר אתה רואה" (בר' יג,טו). הקושי הוא שבפסוק כתוב אל הארץ אשר אראך וכאן אברהם יודע כבר לאן ללכת. עיין גם רד"ק. ך עיין רש"י. ל ך-ל ך על השימוש במילה ל רד"ק: ומה שאמר לךךךך - כן הוא מנהג הלשון, כמו "וילך לו" (שמ' יח,כז); "אלכה לי" (יר' ה,ה); "אשובה לי" (במ' כב,לד); "קחו לכם" (בר' מה,יט); והדומים להם. יב ב ו ה י ה בּ ר כ ה ת"א ותהי מברך. רס"ג תרגם כפשוטו. ברכה. בדומה למה שמביא רבנו יונה כמה פעמים בספר שערי תשובה, רלב"ג: שהשם יתעלה יעד אותו שיהיה איש "ואני תפלה כלומר איש תפילה". בשער ג אות קמז: אמר שלמה ע"ה (משלי ג לה) כּ בוֹד ח כ מ ים י נ ח לוּ וּ כ ס יל ים מ ר ים ק ל וֹן ענין קלון איש קלון. וכן (תהלים קט ד) ו א נ י ת פ לּ ה איש תפילה; (ירמיה ט ה) שׁ ב תּ ך בּ ת וֹ ך מ ר מ ה בתוך אנשי מרמה. ובאות קעז: (משלי כ א) ל ץ ה יּ י ן פי' איש היין ה מ ה איש שׁ כ ר כמו ו א נ י ת פ לּ ה איש תפילה. ובאות ריא: ואמר שלמה ע"ה (משלי יז ד) מ ר ע מ ק שׁ יב ע ל-שׂ פ ת- א ו ן שׁ ק ר מ ז ין ע ל- ל שׁ וֹן ה וּ ת " שׁ ק ר מ ז ין " כמו איש שקר וכן שׁ ב תּ ך בּ ת וֹ ך מ ר מ ה אנשי מרמה; ו א נ י ת פ לּ ה איש תפילה. יב יא ה ק ר יב ל ב וֹא ראב"ע: מחנהו; הוקשה לו למה לא כתוב 'קרב'. או תהיה מה'פעלים העומדים', כי ימצאו פעלים שיצאו ויעמדו. 6 יב כ אליהוא ו י שׁ לּ ח וּ א ת וֹ ו א ת-א שׁ תּ וֹ ו א ת-כּ ל-א שׁ ר-ל וֹ ההפסק אחרי אשתו, כי רצה לחבר את אברם לאשתו, כי היא היתה הסיבה לשילוח. ולא כמו בפסוק הבא, ונראה לי 6 הגיגים: http://www.hagigim.com/modules.php?name=forums&file=viewtopic&t=18896 3

א( יג ד אליהוא ו יּ ק ר א שׁ ם א ב ר ם בּ שׁ ם ה' ההפסק אחרי אברם ולא אחרי אם נעצור אחרי שם, עלול להשתמע שאברם נקרא בשם ה שם. יג י אליהוא ל פ נ י שׁ ח ת ה' א ת-ס ד ם ו א ת-ע מ ר ה זה מאמר מוסגר, ורצוי לדלג עליו כדי להבין: כי כלה משקה כגן ה וכו. והתיבות כגן ה כארץ מצרים מוסבות על ככר הירדן. והתיבות באכה צער מוסבות אף הן על ככר הירדן. והרי הקטע הזה כגן ה... אף הוא מאמר מוסגר, אבל מורכב משני רעיונות שונים. המאמר המוסגר הראשון לפני שחת.. בא להסביר לקורא מה שהיה ואיננו. באכה צער מסביר איפה המקום ההוא. וראה דברי שד ל ורש ד. מגליון סח יג יא הערת הרב משה מנחם קצבורג: ו יּ סּ ע ל וֹט מ קּ ד ם" נסע מאצל אברם והלך לו למזרחו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב (רש"י). הדבר קשה להלמו, מהיכן נוסעים מערבה ומגיעים לסדום? הרי סדום שוכנת בככר הירדן שהוא גבולה המזרחי של הארץ? ואולי לכן תרגם אונקלוס "ונטל לוט מלקדמין [א"ה: בתאג התימני הגירסא בקדמיתא כלומר בראשונה א.ל.]" שפירושו שהוא הקדים לנסוע, אלא שיתכן שפירש כן לשיטתו בפרשת בראשית בפסוק "ויטע... גן בעדן מקדם", שגם שם פירש"י ממזרח והוא תרגם מלקדמין. א"ה: יש כאן באמת קושיה חמורה. גם מה שכתב ראב"ע "כי סדום מערב בית אל" אינו נכון במציאות. גם רס"ג תרגם נסע מן המזרח. רד"ק: כלפי מזרח מהמקום שהיה בו, כי הירדן מזרח לארץ כנען. כלומר: מסעיו היו מצד מזרח. וכן "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל" (לעיל,ג), כמו שפירשנו; וזהו טעם המ"ם. אולי אפשר לומר שהעי מכונה קדם. כמ"ש בראש הפרשה ו ה ע י מ קּ ד ם, עתה אחרי ששבו ממצרים ונמצאים שוב בּ ין בּ ית-א ל וּב ין ה ע י עתה לוט התרחק מאברהם ונסע מה"קדם" ההוא. הערת הרב בצלאל בלום נר"ו: קושיה טובה מאד, ועמד עליה גדול מפרשי רש"י הרא"ם וז"ל: ותימה שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרחה של ארץ ישראל ובית אל תוך ארץ ישראל, ונמצא שההולך מבית אל, שהיה אברהם דר שם, אל ככר הירדן, 'הולך מאצל אברהם למזרחו' הוא, וצריך עיון. מפרשי רש"י (גור אריה, קיצור מזרחי, נחלת יעקב, באר בשדה ועוד) הביאו את קו', וחלקם ניסו לתרץ לפי חשבון גבולות הארץ בפרשת מסעי, ע"ש. ולא הבנתי את כוונתם. היחיד (שמצאתי) שמתרץ תירוץ אחר על פירושו הוא הט"ז בספרו דברי דוד על רש"י עה"ת וז"ל: ונ"ל לתרץ זה ואגב נתרץ יותר פסוק שאמר ויפרדו איש מעל אחיו שא"צ לזה שהרי כבר נאמר ויסע לוט מקדם דהיינו מן אברהם. אלא דלוט בחר לו מדינה שהיתה מפורסמת לזנות והיה לו בושת מאברהם לילך לשם והיה דואג שמא יאמר לו אברהם שלא יסע לשם מפני הבושה, ע"כ כיחש בפני אברהם והלך לצד מערב ובזה ויפרדו איש מעל אחיו ובהיותו בדרך עקלקלותו הלך משם לאחוריו לצד מזרח דרך אחר שלא יהיה אצל אברהם בהליכתו לככר הירדן: ושמעתי מדודי הרה"ג ר' צבי צביאלי שליט"א ליישב ע"פ זה דבר נוסף, הרי מלחמת ארבעת וחמשת המלכים היתה מלחמת עולם עצומה, שהתרחשה באותו אזור, ועד שלא הגיע הפליט ואמר לאברהם שנשבה לוט, אברהם לא ידע מזה. והדבר תמוה מתרחשת כזו מלחמה שודאי התפרסמה בכל העולם, ואברהם יודע שלוט נמצא במרכזה (בסדום) ואעפ"כ אינו מתענין בשלומו. ולפי מש"כ הט"ז הדברים מבוארים, שהרי לא ידע שהלך לסדום. בברכת התורה בצלאל בלום יג יג ו א נ שׁ י ס ד ם ר ע ים ו ח טּ א ים ל ה' מ א ד ( שמא נבין למען ה ההפסק אחרי תמוה, וחטאים ונראים לי כמה הסברים: 4

ב( ג( ( כמו בשמואל א טו יג: ברוך אתה לה - שם הכוונה בשם ה או על ידי ה, ובכל מקרה במובן חיובי. ופה עלולים להבין שחוטאים על ידי ה במצוותו ובעזרתו או בשמו. ( יש הרואים את הצירוף רעים וחטאים כאילו אומר חוטאים רעים, כלומר חוטאים מאד. שיטת הצירוף הזאת נפוצה למדי בתנ ך, אך לא תמיד מזוהה בקלות. הוא נקרא על ידי החוקרים ה נ ד יא ד יס על פי היוונית אחד על ידי שניים, כלומר מביעים רעיון אחד מורכב על ידי שתי תיבות עם וו החיבור. יד ב צ ב י י ם צ בוֹי ם כאן מצוין בתקליטור כתר בר-אילן כתיב וקרי. היו"ד הראשונה נתפסת כתמורת וי"ו. כך גם ברוב הספרים האחרים. אם נשווה לפרשת נח י יט נקבל: ו א ד מ ה וּצ ב י ם ללא ציון כתיב וקרי. לפניכם מכתב ששלחתי לכמה מתעסקים בעניין. לעת עתה ענה לי רק הרב דויד יצחקי נר"ו. בס"ד יום ו' לסדר ובחרת בחיים סח כבוד יודעי דבר איש לפי מהללו ובעלי תוכנת כתר בר-אילן בראשות פרופ' השלום והברכה לכולכם! ילמדוני רבותיי מנחם כוהן בגליון השבועי נצבים סח עלה לדיון מנהג הדפוסים וכתבי היד במילה (ובלישנא) צ ב י ים כשהיא מופיעה בשתי יו"דין אם לדון מילה זו ככתיב וקרי, בהנחה שהיו"ד הראשונה היא תמורת וי"ו, או לדונה כמילה שוי"ו החולם חסר והסיום י ים הוא מלא ותקני כמו "ח י ים ". הבאתי מהרב קלרברג נר"ו שמנהג הדפוסים לציינו ככתיב וקרי, במהדורת הר"מ ברויאר ז"ל הוא כמילה רגילה. בתקליטור כתר בר-אילן בפרשת נצבים מופיע כבצילום השנייה. היו"ד כלומר ללא ציון כתיב וקרי, בי"ת בחולם, יו"ד ראשונה בחירק, וּצ ב י י ם. ר"מ ברויאר העמיד את הזקף במקום ההטעמה כלומר ביו"ד הראשונה. זקף מעל העניין הוא שכמו במקרים אחרים במקומות שלא נשתמר הכתר, יש גם כאן לכאורה חוסר עקביות במהדורת כתר בר- אילן. במופעים האחרים של לישנא זו 1. בראשית יד,ב: ע שׂ וּ מ ל ח מ ה א ת- בּ ר ע מ ל ך ס ד ם ו א ת -בּ ר שׁ ע מ ל ך ע מ ר ה שׁ נ א ב מ ל ך א ד מ ה ו שׁ מ א ב ר מ ל ך צ ב י י ם צ בוֹי ם וּמ ל ך בּ ל ע ה יא- צ ע ר 2. בראשית יד,ח: ו יּ צ א מ ל ך- ס ד ם וּמ ל ך ע מ ר ה וּמ ל ך א ד מ ה וּמ ל ך צ ב יי ם צ בוֹי ם וּמ ל ך בּ ל ע ה וא- צ ע ר ו יּ ע ר כ וּ א תּ ם מ ל ח מ ה בּ ע מ ק ה שּׂ דּ ים כאן (בפרשת לך-לך) כמו בדפוסים בנצבים סומן כאילו היו"ד הראשונה היא תמורת וי"ו ולכן הוספה וי"ו בקרי. ולעומת זאת ב י ם ע ד-ל שׁ ע וּצ 1. בראשית י, טי : ו י ה י גּ ב וּל ה כּ נ ע נ י מ צּ יד ן בּ א כ ה ג ר ר ה ע ד- ע זּ ה בּ א כ ה ס ד מ ה ו ע מ ר ה ו א ד מ ה כאן אין הפניה לכתיב וקרי ובאמת אין הצדקה לזה. בדותן נוהג את מנהג הדפוסים. כנראה כ"י לנינגרד מסמן כך, כך גם בביבליה הבראיקה. בסברה מנהג הכתר מסתבר הרבה יותר. אין כל צורך להחליף בקרי את היו"ד לוי"ו. סימן החולם מעל הבי"ת דיו. גם מיקום הזקף מעל היו"ד השנייה דווקא אינו מוכיח שכך צריך לנהוג, מקום הזקף הוא מעל האות המוטעמת, וגם אם 5

בן-אשר העמידו מעל היו"ד השנייה לא מסתבר שבא להורות לנו שיטה חדשה בזה. ולסיכום השאלות העולות, א. היש סיבה סבירה להחשיב את צ ב י ים הן בפרשת לך-לך והן בפרשת נצבים ככתיב וקרי. ב. היש סיבה סבירה לחלק ביניהם ולהחליט שבנצבים אינו כתיב וקרי ובלך-לך כן. ג. האם יש טעם מיוחד להעמדת הזקף מעל היו"ד השנייה, בעוד החירק תחת הראשונה. ואם לא, גם אם בן אשר נהג כן האם עלינו לנהוג כן. ד. היש מקומות נוספים במקרא שהמסרן מעמיד את הטעם מעל אות לא מנוקדת, כשאין הכוונה לאותם טעמים המסומנים תמיד על האות הראשונה או האחרונה. אודה לכל מי שיוכל להאיר את הנושא, בכבוד רב ובברכה, ובברכת כוח"ט ולבעלי הכתר להסביר את שיטתם. אליהו לוין תשובת הרב דויד יצחקי נר"ו: שלוכט"ס, אכתוב בקיצור: אין הדרך כלל במקרא לכתוב ב' יודי"ן בלשון רבים אחד לשורש ואחד לרבים. ולכן מדרך המקרא היה ראוי לכתוב צבוים כמו גוים. ולכן כמו כשהכתיב גיים בראשית כה,כג שיש בו שתי זריות - א' שחסרה ו' הרגילה במילה זו וב' תוספת יו"ד - אזי נראה שנתחלף הו' ביו"ד [כמו בהרבה קרי וכתיב בתנ"ך]. צביים בב' יודי"ן מקבילה לגוים - אלא שלא מצינו אותו במקרא עם ו' [אלא עם א' תמורת הו' בהושע יא, ח כמ"ש רד"ק שם]. לכן אע"פ שאפשרי לקרוא צבוים גם בלי ציון הקרי, צוין קרי כדרך רוב קרי וכתיב שגם בלי הערת הקרי אפשר לקרוא המלה כתקונו [כגון א ל ו א ל יו קרי]. אך הכתר כיון ששם צבוים אינו מופיע כל בתנ"ך "כדרכו" עם ו' במקום י', לכן לא החשיבו כקרי וכתיב - כי עצם הערת קרי וכתבי היא להעיר על כתיב זר, שלכאורה אינו מתאים לקרי המקובל בעל פה [רק שאין מעירים על חסר ויתר] - כאן י"ל שאכן צביים כתיב כדרכו - וזה יסוד המחלוקת בציון הקרי וכתיב [ואכן לנינגראד גם בנצבים מציין קרי]. אך הראשון בפ' נח צבים ח"ו וח"י לכאורה אין מקום לקרי וכתיב. אך עי' מנ"ש פ' נח ולך לך. ואולי צוין גם שם קרי וכתיב בעקבות הספרים שגם שם מלא ב' יודי"ן או בסירכא דדרך ציון שאר צביים כקרי וכתיב. או אפשר לראות צבים חסר גם יו"ד ראשונה כ"התפתחות" של צביים עם ב' יודי"ן. כלומר צביים עם ב' יודי"ן היא קרי וכתיב [לפי לנינגראד והחומשים הרגילים], וכאן נפל גם היו"ד הראשונה, ונמצא שבמקום שהו' של צביים כתיב י' וקרי ו', כאן הו' לא כתיב וקרי ו' - ובבחינה זאת יש כאן קרי וכתיב! אך בדוגמא הזאת אין לנינגראד מודה לו ואינו מציין כאן קרי. מכתב נוסף ששלחתי וטרם נענה: לרבותיי המלומדים, שאלה זו בתחתית הדף שלחתי לפני החגים עד עתה קיבלתי רק את תשובת הרב יצחקי המוצגת כאן. מתוך 204 מקומות של סיום י ים במקרא 133 מהם בלישנא של חיים. כלומר ב 71 מקומות אחרים. וזה לעומת 612 מקומות שיש יו"ד מוטעמת לפני מ' בסוף המילה, כלומר כתיב חסר של יו"ד אחת. ועם זאת לשיטת הספרים הממעטים בציוני כתיב וקרי [ב נ ו כתיב וקרי וכד'] אין כנראה הצדקה לסימון צב יים ככתיב וקרי בהוספת וי"ו בקרי. ואני גם רואה כאן בכתר בר אילן הליכה אחרי כ"י לנינגרד גם במקומות שסותר את שיטת כא"צ במקומות שלא הגיע אלינו. 6

כיון שזה קשור לפרשת לך-לך אבקש את תשובתכם. אליהו לוין יד טו אליהוא ו יּ ח ל ק ע ל יה ם ל י ל ה ההפסק אחרי עליהם. בב ר מג נאמר כי הלילה נחלק, ואין זה מתאים לטעמים. הערתי: ויחלק עליהם ההפסק אינו אחרי עליהם כי מחוברים בטעם מחבר. תפקיד הפסק לא להדביקם, אבל פסק בא לעשות הפסק קל בין מילים מחוברות תחבירית. אליהוא: לא. לענ"ד פסק בא פה במקום טעם מפסיק. הרי אין מקום לגרש סמוך לתביר, ולכן חייב להיות משרת (בד"כ מרכא). אבל כדי למנוע חיבור התיבות 'עליהם' 'לילה' הוסיפו פסק, ואגב כן נהפך המרכא לדרגא. גלוי וידוע לי כי מרבים לאמר כי פסק איננו מפסיק, אבל פה הוא בא בדיוק במטרה זאת. כבר כתבתי על כך פה - אולי בענין תחלת ספר בראשית. ראה פה: postor&0=dayspost&0=start&15174=t&viewtopic=file&forums=name?php.modules/com.hagigim.www//:http 9F8%F2%E%+7F1%F4%F%=highlight&asc=der דבריו באו לתרץ הערה של ידידנו הר"י לויפר מגליון שמיני סז: ויקרא י יב ו י ד בּ ר מ שׁ ה א ל- א ה ר ן ו א ל א ל ע ז ר ו א ל- א ית מ ר בּ נ יו ה נּ וֹת ר י ם íé éñôîä ìëî øúåéá äëåîðä äâøãá àåä íðîàå. éñôî íòè àåäù äìåãâ àùéìúá úîòèåî 'אלעזר' úìéîã.äåîú íéîòèä åñéô àø ð àúùäã íéîòèä éôìå ב'איתמר'. åîë.úøùî íòè àìà,ììë éñôî íòè ïàë úåéäì êéøö äéä àì ïééãò äøåàëì ìáà.äæä òè á úìéî ìò úåçôì àùéìúä àåáúù íéàúî øúåé äéäå וידבר משה אל אהרן. ואל אלעזר, ואל איתמר בניו הנותרים. :êë åñôä øæòìà ìàå :úçà äîéùðá ìëä àø éå ììë éñôî íòè äéäé àìù åà.íéøúåðä åéðá,øîúéà ìàå øæòìà ìàå :àø îä øåòéù äéäéå øîúéà.ò"öå.íéøúåðä åéðá øîúéà ìàå אליהוא בא לתרץ את השאלה: לכתחלה היה צריך להיות בתיבה איתמר גרש (או קדמא\אזלא וגרש). אבל קרבתה לתיבה אחריה גרמה לו להפוך למפסיק מרכא\מאריך. (תופעה זאת נפוצה, וקשורה לרוב למספר ההברות בין שני הטעמים, הקפה וכד') מאידך, למען ההפרדה של התיבות, הציבו את הפסק שלא נחבר את התיבות. (תופעה זאת מצויה, הפלא ופלא, בתחלת ספר בראשית, וככל שנקרא יותר בספר נגלה כי 'התיאש' המסרן מריבוי ה'פסקים' שדרושים והמשיך להציב פסק רק כאשר הוא ראה נחיצות מיוחדת, כמו פה. דבר אחר: הציבו פסק בעיקר לפני אזכרות, למנוע חילול.) והנה, בעצם, המרכא\מאריך הוא המפסיק הגדול בקטע, והתלשא טפלה לו. על השימוש בטעמי א"ך ספרים במשרת במקום מפסיק עם מפסיק אחר טפל לו, ראה את החוברות של מיכאל פרלמן. אינני זוכר כעת איזה חוברת. פסח העיר על דבריו שם: לא הבנתי את ההסבר. אני מצטט: 'אבל קרבתה לתיבה אחריה גרמה לו להפוך למפסיק מרכא/מאריך', מה קרוב כאן כל כך בין התיבה 'איתמר' לבין 'בניו'? וכי חסרים דוגמות כאלו שבהם בא טעם מפסיק? עתה אני מבין שאליהוא בא לענות שאמנם יש טעם מפסיק בין איתמר ובין בניו. קושיית הר"י לויפר אינה מתורצת לגמרי, אבל [לדעת אליהוא] אינה בתוקפה. פסח חזר וענה על דבריי: תגובתי על דבריו של אליהוא נכתבה לפני יותר משנה וחצי, ואז עדיין לא הבנתי את דבריו, הוא צודק. ואין צורך למה שהוספת, אליהו, שהפסק משמש כאן כטעם מפסיק. הפסק [כך מקובל בכל אופן] אינו חלק ממערכת הטעמים, ויתכן שהוא אכן בא כדי לענות על הצורך בטעם מפסיק כאן. התופעה אותה הסביר אליהוא נמצאת בכל התנ"ך, והיא: לעולם אין גרש בא בצמוד לאחד המשנים זרקא, פשטא ותביר [לפני רביע הוא כן יכול לבוא]. במקרים בהם צריך לפי התחביר להציב שליש כדי לחלק את תחומו של משנה ומיקום ההפסק צמוד לתיבת המשנה, לא יבוא השליש ותחתיו יבוא טעם משרת. זהו בדיוק מה שקרה כאן. במקרה שלנו, נגרם עיוות, והמרכא שבתיבת 'איתמר' מפסיקה יותר מן התלישא הגדולה שבמילת 'אלעזר', וכאן באמת קצת קשה מדוע לא החליפו הטעמים את הת"ג בתלישא קטנה, כדי שלא יווצר מצב של מפסיק המחלק את תחומו של המשרת. 7

ד אבל יש עוד דוגמאות כאלו: דברים כא ד: ו הוֹר דוּ ז ק נ י ה ע יר ה ה וא / א ת-ה ע ג ל ה : וכן: ו תּ ל ד שׂ ר ה א שׁ ת א ד נ י / ב ן (בראשית כד לו), תיבת 'אדוני' נראית המפסיקה ביותר. וכן ו יּ ק ר בוּ בּ נ י א ה ר ן / א ת-ה דּ ם א ל י ו (ויקרא ט ט), ו ה נ יף ה כּ ה ן א ת ם ע ל ל ח ם ה בּ כּ ר ים / תּ נוּפ ה (שם כג כ), וכן לכאורה ו א פוּ ע שׂ ר נ שׁ ים / ל ח מ כ ם [בּ ת נּ וּר א ח ד] (שם כו כו). וכן בפרשה הבאה: וּ ר ג מ הוּ כּ ל- א נ שׁ י ע י רוֹ / ב א ב נ ים // ו מ ת (שם כא כא), וכן ו יּ צ א ס יח ן מ ל ך- ח שׁ בּוֹן ו עוֹג מ ל ך-ה בּ שׁ ן / ל ק ר את נוּ (דברים כט ו), ו ע נ ת ה ה שּׁ יר ה ה זּ את / ל פ נ יו (שם לא כא) ע"כ דברי פסח בהגיגים. טו יב אליהוא ו ה נּ ה א ימ ה ח שׁ כ ה ג ד ל ה נ פ ל ת ע ל יו רש י והתרגום. לה, ג ההפסק אחרי כי אימה וחשכה הם ענין אחד. וראה טו יג אליהוא א ר בּ ע מ א וֹת שׁ נ ה - מוסב על כי גר יהיה זרעך, ט. על השינוי בתרגום השבעים. וכן בב ר מד, וזה נחוץ לחשבון. וראה במגלה טו יז אליהוא ו ה נּ ה ת נּ וּר ע שׁ ן ו ל פּ יד א שׁ - נראה לי שהשופר הפוך (מהפך) הוא במקום גרש (טעם מפסיק) וההפסק בו מראה כי לפיד האש אף הוא מוסב על התנור. כן פרש אב ע ורמב ן כנגד התרגום, ויוכיח גם ע ב ר לשון יחיד. יז ה ו ל א-י קּ ר א ע וֹד א ת- שׁ מ ך א ב ר ם ו ה י ה שׁ מ ך א ב ר ה ם ידועים דברי התלמוד בסוף פרק ראשון של ברכות: תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו 7 שנאמר ולא יקרא עוד [את [ שמך אברם. דברי התלמוד לא הובאו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך אבל במגן אברהם או"ח קנה הם מובאים. בספר דרך שיחה (תשובות מענינות של הגאון ר' חיים קניבסקי נר"ו על סדר התורה) חלק א' מובא שהוא נשאל על בן שרצו לתת לו שם אברהם, אבל לא יכלו כי שם אביו או זקנו היה אברהם (יש עדות בישראל שלכתחילה נותנים 8 שם של אדם חי), הוא דחה את ההצעה לתת לתינוק שם של אחד הכינויים של אברהם כמו "איתן " אלא הציע לקוראו "אברם". וכששאלוהו הלא מדינא דתלמודא בברכות אסור לקרוא 'אברם'. הוא ענה שזה רק כשמתכוונים לאברהם אבינו אבל אין איסור לקרוא לסתם אדם בשם זה. יז יב אליהוא וּב ן- שׁ מ נ ת י מ ים י מּ וֹל ל כ ם כּ ל -ז כ ר ל ד ר ת יכ ם ההפסק אחרי זכר, ואילו היה ההפסק אחרי יכולנו להבין כי רק הזכרים מעבירים את המצוה לבניהם. והרי אין ההלכה כן. לכם לך לך-לךךךך הפטרת הערת אפ"ר: יש להעיר שהפטרה זו אף פעם אינה נדחית מפני הפטרה אחרת! (כך שתמיד בכל שנה נשמע שוב ושוב את "ו ק ו י"...) ישעיה מ כז מ ה' וּמ א לה י בשתי המילים נשמעת האל"ף, לפי הכלל "משה מוציא" אותיות השימוש מ"ם שי"ן וה"א הבאות לפני שם אדנות (והויה הנקרא כאדנות) ואלהות אינן מבליעות את האל"ף שאחריהן, לעומת אותיות וכלב המבליעות את האל"ף. כח ל א י יע ף ו ל א י יג ע השורשים האלה י.ע.ף וי.ג.ע. חוזרים על עצמם כמה פעמים כאן. כידוע יש חילופי אותיות עיף-יעף. לעומת הקב"ה אשר ל א י יע ף ו ל א י יג ע הרי בפסוק ל ו י ע פ וּ נ ע ר ים ו י ג עוּ ובפסוק שאחריו ו קוֹי ה'... י ר וּצוּ ו ל א י יג עוּ י ל כ וּ ו ל א י יע פוּ 8 7 הוסיפו מילה זו לפי המקרא. אבל כללית אין זו שיטה נכונה, לפעמים התלמוד מעתיק מהמקרא בשינויים. 8 הכרתי בחור שנקרא איתן ע"ש זקנו אברהם מצד אביו, ונמנעו מלקוראו אברהם כי הוא היה זקנו מצד אמו.

י מא א ה חרישׁוּ א לי איּים תרגום יונתן: אציתו למימרי נגוון. רש"י: לשמוע דבריי. א א א א 9 איים. רד"ק: - שתקו והאזינו אלי, כי המ ד ב ר לא יאזין. א יּים - שוכני י י י י יםםםם - אומות. ח חליפוּ כ רש"י: - יתקשטו ויתחזקו בכל גבורתם, אולי יעמדו בדין בכח. יז (הפטרת התימנים): נ שׁ תּה רש"י: לשון "ונשתו מים מהים" (יש' יט,ה); לשון "השאת והשבר" (איכה ג,מז); וכולן לשון חורבה ויובש. ולכך נקוד התי"ו מדגשת, שהרי באה במקום שתים, שאין 'שאת' בלא תי"ו; והיה לו לומר לנקבה 'נשתתה', שהרי לזכר יחיד יאמר 'נ ש תה ', ולרבים - "ונשתו" (יש' יט,ה). עיין רד"ק וראבע. היום מקובל שהשורש הוא שתת, והנו"ן היא של נפעל. תן לחכם ויחכם עוד. אני מבקש מאוד ממי שיש לו הערות שלא ימנע מלשולחן אלי הכתובת למשלוח: levin-11@neto.net.il או eliyahule@gmail.com 9 זו היא מחלה שאנשים אינם שותקים ואינם שומעים את דברי חבריהם, גם החבר אינו שומע. 9